ההישג האמיתי: המשך השגרה בצפון למרות המתיחות

הצפון הומה בתקופה הזאת של השנה. בשום מלון או צימר אין חדר פנוי. המסעדות הומות אדם ובאתרי הבילוי קשה להזמין מקום. הכל משדר שגרה, נורמליות של סוף קיץ בתקופה הלא נורמלית של הקורונה.

ספק אם מישהו מבין המוני הישראלים שגודשים את הצפון הטריד את עצמו במה שקורה מעבר לגבול, תהה מה פשר מחסומי המשטרה הצבאית שפזורים בכמה נקודות בגזרה, או הסתקרן מדוע אין כמעט כוחות צבא לאורך הגבול, מראש הנקרה במערב ועד לחרמון במזרח.

השגרה האזרחית הזאת היא אולי ההישג הגדול ביותר של צה"ל בקרב שהוא מנהל בשבועות האחרונים מול חיזבאללה. העובדה שפיקוד הצפון מצליח לאפשר אותה - ולקיים לצידה משמעת מבצעית גבוהה, לאורך זמן - רחוקה מלהיות מובנת מאליה. זה ניהול סיכונים מורכב, שקל היה לנהוג בו אחרת: להכניס את כל הצפון לכוננות, במחיר של פגיעה קשה בתיירות ובעסקים.

חמישה שבועות עברו מאז נהרג פעיל חיזבאללה בתקיפה שיוחסה לחיל האוויר בשדה התעופה של דמשק. ספק אם חסן נסראללה ידע מי האיש, שעבד רק באופן חלקי בארגונו, אבל מותו אפשר לו להחיות מחדש את משוואת ההרתעה שהוא מבקש לשמר בגבול הצפון: פגיעה תחת פגיעה, הרוג תחת הרוג.

מאז, מחפש חיזבאללה מטרות. בפעם הראשונה הוא פעל בחופזה, בהר דב, כשניסה להחדיר חוליה, באור יום, למרחב של מוצב גלדיולה, כדי לבצע פיגוע צליפה. צה"ל עקב אחר החוליה הזאת והניס אותה - החלטה שעוררה לא מעט כעס בתוך הצבא ומחוצה לו, משום שהיא אפשרה למחבלים לחזור לביתם בשלום. בצה"ל סברו אז שנסראללה ייאחז בסולם שקיבל, יראה בכך את סוף הסיפור, ויימנע מלחפש תגובה נוספת.

ההערכה הזאת התבדתה. יתרה מכך: נסראללה המשיך להתעקש על התגובה (ועל המשוואה) גם אחרי האסון שפקד את לבנון עם פיצוץ מצבור האמוניום. זה עשוי ללמד, אולי, על חששו משחיקת ההרתעה, וגם על הנאה מהעובדה שכבר שבועות ארוכים שצה"ל הגדול ישן בגללו עם נעליים, בהיכון לפיגוע.

נשיא איראן רוחאני // צילום: אי.אף.פי

המוכנות הגבוהה הזאת השתלמה השבוע, כאשר חיזבאללה נכשל שוב בניסיון להרוג חייל. גם הפעם הוא פעל באופן מדוד: לא בירי נ"ט, מטען או רקטה שאין לו יכולת לשלוט בכמות החיילים שיהרגו, אלא בירי צלפים מדויק, כדור למטרה, שנועד לוודא שהמשוואה תישמר, ולא מעבר לה - כדי להימנע מתגובה ישראלית חריפה שעלולה להבעיר את האזור, בניגוד לרצונו.

עקשנים סדרתיים

החיילות שהפגין חיזבאללה גם הפעם לא היתה מהמשובחות, בלשון המעטה. אחרי חמישה שבועות של חיפוש אחר המטרה, התוצאה מבחינתו היתה כישלון צורב. לזכות הצלף שירה אפשר לומר שהוא נתקל באתגר המקצועי הכי מסובך שיש: מטרה שמופיעה לרגע קט ונעלמת, בלילה, במרחק של כמה מאות מטרים (מהכפר הלבנוני חולה ועד לגבול באזור מנרה). בשפה המקצועית זה נקרא "מטרת חטף", שקשה בהרבה לרכישה מאשר מטרה קבועה או מטרה שנמצאת בתנועה.

חוליות צלפים כאלה של חיזבאללה פזורות לאורך כל הגבול, בחיפוש מתמיד אחר מטרות. לכן הרחיק צה"ל את כוחותיו מאזור הגדר, ולמעשה מכל נקודה שנצפית משטח לבנון. זה מייצר את האבסורד המוכר: אזרחים וחקלאים מטיילים ועובדים בכל מקום, גלויים לגמרי, עד למטר האחרון בואכה לבנון, והחיילים נמצאים במדרון אחורי, מוסתרים מעין האויב.

המציאות הזאת תימשך גם בתקופה הקרובה. מבחינת חיזבאללה, הנקמה לא הושגה. התיק עדיין פתוח. ישראל אמנם ניסתה להרתיע אותו באמצעות תקיפת שתי עמדות שמשמשות את הארגון לתצפית (במסווה של ארגון איכות סביבה שפועל תחת שם הכיסוי "ירוק ללא גבולות"), אבל ספק אם הצליחה. נסראללה יודע שישלם מחיר על הפיגוע שהוא מתכנן, אבל מסרב לוותר על הקווים האדומים שקבע.

היו במטה הכללי מי שבחרו השבוע לראות את האירועים האלה במהופך: מהעיניים של נסראללה. הוא מנסה להתעקש על עקרונותיו, ולא ממש מצליח בכך. בדיוק כפי שאיראן מנסה להתעקש על עקרונותיה (להפסיק את התקיפות הישראליות כנגד ניסיונות ההתעצמות והעברת אמצעי לחימה) ונכשלת בכך, בדיוק כפי שיחיא סינוואר מנסה להתעקש על עקרונותיו (לפרוץ את המצור על עזה ולקדם שורת פרויקטים אזרחיים תוך שימור ההתעצמות הצבאית של ארגונו) ולא מצליח בכך, ובדיוק כפי שאבו מאזן מנסה להתעקש על עקרונותיו ביו"ש (ביטול מוחלט של הסיפוח וחזרה למתווה של שתי מדינות) ולא מצליח בכך.

עוברים להגנה אזורית

צבר האירועים האלה יכול ללמד כמה דברים. על חולשתו היחסית של הציר הרדיקלי - בין היתר כפועל יוצא מפעילות מוצלחת של צה"ל, אבל גם כתוצאה מתהליכים אזוריים ובינלאומיים שקשורים רק חלקית לישראל, כמו הקורונה, הסנקציות והקשב העולמי המועט לבעיות האחר - וגם על עוצמתה האסטרטגית של ישראל, שגברה בוודאי על רקע הסכם הנורמליזציה עם האמירויות.

במערכת הביטחון רואים בהסכם הזה פתח לתהליך רחב בהרבה. בשלהי כהונתו כרמטכ"ל דיבר גדי איזנקוט על פוטנציאל לכינון ברית הגנה אזורית - שתכלול את ישראל, מצרים וירדן במערב (ובעתיד אולי גם את הרשות הפלשתינית), ואת המדינות הסוניות המתונות במזרח - משקל־נגד לאיום השיעי הקיצוני שנשקף מאיראן ולאיום הסוני הקיצוני של דאעש ואל־קאעידה.

לישראל יש אינטרס ברור לקדם ברית כזאת. צבאית (כדי לבלום את איראן), פוליטית־מדינית (כדי להבטיח את יציבותם של המשטרים המתונים) וכלכלית (בוננזה של השקעות ורכש בחברות ובמוצרים ישראליים). המחיר שתידרש לשלם - בין ביכולות צבאיות (בעיקר בהגנה אווירית וסייבר) ובין בתהליכים מדיניים (מול הרשות הפלשתינית) - שווה בוודאי את התמורה.

מערכת הביטחון תדחוף לשם, גם במהלך הדיונים שתקיים ביום שני המשלחת הישראלית באבו דאבי, וגם במפגשים חשאיים שצפויים בקרוב עם מדינות נוספות באזור. הכיוון הכללי הוא הגברת שיתוף הפעולה, ויש מי שכבר רואים באופק הרחוק פריסה של מטוסי קרב ותרגילים צבאיים משותפים - מטר מאיראן.

סביר שבטהרן עוקבים אחר התהליכים האלה בדאגה. איראן רשמה לעצמה ניצחון נקודתי כאשר האמברגו שאסר עליה לרכוש ולקנות נשק לא הוארך על ידי מועצת הביטחון, אבל היא לא תסתפק בכך. סביר שהיא תעשה את מה שהיא יודעת: תנסה לחבל, בכל דרך, במה שהיא מזהה כאיום ישיר על האינטרסים שלה. המשמעות היא שכמו בגבול הצפון, גם במערכה האזורית הגדולה יותר טרם נורתה הירייה האחרונה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו