בית המשפט הגבוה

מענק

כשהתחילו לדבר על המענק שתיתן המדינה, התחיל לרוץ לי סרט בראש, למי אני תורם את הכסף. ברור שאני חושב שעצם החלוקה לכולם מעוותת ולא מוסרית, והייתי מעדיף לא לקבל, ושמישהו אחר שצריך יקבל מראש. אבל אם כבר מגיע הכסף, ואם אני לא זקוק לו באופן מיידי, חובה עלי להעביר למי שכן צריך. 

אבל למי? יש לי חבר שירד מנכסיו, ואחר שמעולם לא היו לו נכסים, ויש עמותות לילדים נזקקים, ורפואות למחלות נדירות, ובעלי עסקים קטנים שאין להם לשלם שכר דירה, ועוד ועוד, וכדי לתת לכל מי שאני מכיר שצריך, הייתי נזקק למענק של 100 מיליון. דולר. בחודש.

אז למי? וכמה? לתת לאדם אחד, בתקווה להעמיד מישהו לרגע על הרגליים? או לפזר סכומים קטנים למען צדק חלוקתי? איזה מספר משנה באמת משהו למישהו? 

ואז הודיעו בחדשות הבוקר שהועבר המענק, ושותפתי בעבודה לצידי מקבלת מסרון מביטוח לאומי עם הבשורה המרנינה, והטלפון שלי שותק כמתריס. ואני מתמלא תסכול, כמו ברגע שאני מבין ששוב לא זכיתי בלוטו, ומבטל בראש את כל התרומות. ואז אשתי מודיעה שהמענק הגיע, אליה, כי האימהות מקבלות ולא האבות, והיא כבר תרמה אותו. מה?! למי?! פיצלה בין גברת במצוקה לבין עמותה שמסייעת לנשים נפגעות. ראוי. אבל את זה היא תרמה.

גם אני כבר חם על תרומה, אז החלטתי לתרום את המקדמה על חשבון המענק שיגיע אלי לעמותת "לא משאירים פצועים בשטח", שמטפלת בהלומי קרב ויצאה בקמפיין מימון לבניית כפר שיקומי להלומים. מטרה קדושה בעיניי. וקרה נס קטן. התרומה שלי גרמה לפרויקט להגיע לרף שנקבע, חצי מיליון שקלים, ולצאת לדרך. תענוג. להלומי הקרב יהיה כפר.

בכלל, אני מרגיש שהלם הוא המאפיין הסמוי הכי חשוב של המדינה שלנו, כל מיני סוגים של הלם - קרב, ותקיפה מינית, ואלימות במשפחה, וחרם בבית הספר, ושיימינג ברשתות. כולם בהלם, ורק מעט מטופלים. ועכשיו רובנו בהלם מההתנהלות של ראש הממשלה, מביטים במתרחש ולא מאמינים לגודל הניתוק. גם לנו יצטרכו לבנות כפר שיקומי כשכל זה ייגמר. נקרא לו "חלם".

לימודים

דיברתי השבוע ברדיו עם ילדים וילדות על שנת הלימודים העומדת בפתח, השנה שבה ילמדו בעיקר מהבית. הם תיארו בפניי מציאות בלתי נסבלת של ניסיון ללמוד בזום, כשהפרעות אינסופיות של תלמידים אחרים וכל רעשי ביתם לא מאפשרים לשמוע שום דבר וגם לא להתרכז, ובטח לא להתקדם בחומר הנלמד ולהצטיין.

אני מבין שמערכת החינוך היא קופסה ענקית, וקשה לה לחשוב מחוץ לקופסה, כי דופנותיה גבוהות מאוד. ובכל זאת, יש דרך אחרת מלהשאיר את הילדים בבית, מול מסך, שנה שלמה. ההצעה שלי: ללמוד בחוץ. בגנים, בפארקים, באצטדיונים, בחורשות, ביערות, בשדות, בנקיקים ובמערות. זה אפשרי.

הנה, בשכונה שלי פועל "גן יער", גן שבנוי על פי מודל מהעולם, שלפיו אין לגן מבנה פיזי, הילדים מבלים את כל הזמן בגינה הקהילתית, בכל העונות, ולומדים להסתדר בטבע העירוני בכל התנאים. אמנם זה טיפה קשוח ולא מתאים לכולם, אבל בשביל כיתה, ללמוד יומיים בשבוע בחוץ, ביחד, יהיה נהדר. ואז יש לנו יומיים בבית הספר, יומיים בחוץ, ורק יומיים למידה מרחוק. השנה האבודה הפכה לשנה מתנה. על הדרך, כל בית ספר גם יאמץ את השטח שיקבל וידאג לטיפוחו, לניקיונו, לשלמותו. גם זה נהוג בכמה ארצות בעולם, וכולם שמחים בחלקתם.

בשנה שעברה עשיתי עם בנותיי חינוך ביתי חלקי. לא שלחתי אותן למסגרות בחלק מהשבוע, ובמקום זה הסתפחתי לקבוצת הורים מזרם החינוך הביתי, שיודעים משהו על לימודים ללא בית ספר. כשיעור חשבון, למשל, הקימו יום אחד שוק קטן בפארק, כל ילד הביא משהו מהבית למכירה, חולקו שטרות מודפסים במדפסת, ובמשך בוקר מלבב הילדים יצרו את מרכולתם, ואז מכרו וקנו מאחרים, חישבו עודף, ניהלו תקציב. נהנו מאוד. לא היה צורך במבנה, הכל קרה בחוץ. העיניים ראו ירוק, אופק, עננים, ציפורים. הרגיש כמו טיול, למרות שהיה יום לימודים מאוד מועיל.

יתרון משני לכל ההצעה הזאת הוא חילוץ ענף ההסעות מהבוץ שבו שקע. שינוע התלמידים לשטחי הלמידה ובחזרה ייתן פרנסה לאלפי אנשים, ובניית תשתיות שטח מינימליות כמו שירותים וברזיות תזריק סומק ללחיים של עוסקים קטנים רבים. זה אפשרי, זה מלא יתרונות. 

הלוואי שהשר גלנט והמנכ"ל החדש שלו, ששניהם צברו ניסיון גם בתנאי שטח, קוראים את הטור הזה. הלוואי שהם מבינים שחייבים להציל את התלמידים משנה של בדידות ושל בהייה מסוכנת במסך, ולהוציא אותם למרחבים הפתוחים. הלוואי שהם יודעים איך להתארגן על דבר כזה בשבועיים. ואם לא, אני נותן הארכת זמן עד אחרי החגים.

avrigilad@gmail.com