נוסטלגיה: 70 שנים אחרי

שביתת מסחר משתקת את המדינה

במהלך יולי נכנסו הישראלים לבולמוס קניות, וכל מי שידו היתה משגת רכש מכל הבא ליד מהפריטים שהיו אמורים להיכנס לרשימת הקיצוב. ב־31 ביולי נכנס צו האיסור לתוקפו, ורכישת אלפי פריטים ומוצרים התאפשרה רק לפי ההקצבה הממשלתית לנפש, וכנגד תלושים מפנקס המזון המשפחתי.

קניות גדולות במיוחד ביצעו סוחרי השוק השחור, וכבר ב־1 באוגוסט, יום אחרי כניסת הקיצוב הנוסף לתוקף, הם הציעו אריג אנגלי ב־13 לירות למטר (לעומת המחיר הרגיל של 8 לירות), מכנסיים "סטנדרט לכל" ב־10 לירות (זינוק מ־4 לירות בשגרה), גרביים במחיר כפול, ועוד.

משקי בית רבים לא נענו לדרישתו של שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, שלא לשתף פעולה עם השוק השחור. ההפך: רבים מיהרו והעבירו זה לזה את הסיסמאות העדכניות שיש ללחוש ליד דלתו הנעולה של סוחר שוק שחור זה או אחר.

כל ארגוני הסוחרים התאחדו תחת הנהלה משותפת, וב־6 באוגוסט, יום תחילת ההשבתה, נשארו אלפי חנויות ברחבי הארץ, ב־23 ענפי מסחר שונים, סגורות מסוגרות. בתי חרושת רבים הורידו את רמת הייצור היומי שלהם, וחרב הפיטורים החלה מרחפת מעל לראשי אלפי פועלים.

כעבור חמישה ימי שביתה, ובעקבות הסכמה בין הממשלה לאיגודי הסוחרים על הקמת ועדה משותפת לבדיקת צווי הקיצוב החדשים, שבו הסוחרים לעבודה. לבסוף הרחיבה הוועדה את מספר הנקודות בפנקס המזון של כל משפחה וצמצמה בחצי את מספר הפריטים שהוכנסו לקיצוב הצו האחרון.

לדווש כחול־לבן: מפעל ראשון לייצור אופניים בארץ

ב־1921, לפני כמאה שנים, הקים מנחם גולדברג בית עסק ליבוא אופניים מאנגליה, ששכן ברחוב יסוד המעלה בתל אביב. בצמוד לחנות ולמחסן העסק הוקם צריף, שבו התגורר גולדברג עם בני משפחתו. העסק פרח ושגשג במשך שנים, עד שב־1950, בעקבות מגבלות שהטילה המדינה על היבוא, נאלץ גולדברג להפוך מיבואן ליצרן. באוגוסט 1950 הוא רשם חברה בשם "חרש אופן", שהיתה ליצרנית האופניים הראשונה בישראל.

גולדברג העתיק באופן מלא את דגמי האופניים שנהג לייבא מחו"ל והחל בייצור מקומי של אופניים קלאסיים לגברים ולנשים, כשבהמשך הוסיף לפס הייצור גם אופני ילדים. "בתחילת הדרך העסקים היו טובים", מספר אינג' אשר כשר (84), שנישא ב־1962 לנכדתו של המייסד גולדברג, ומאז הוא עובד בבית החרושת הקטן, שפועל בקריית אריה בפתח תקווה.

כשההגנה על הייצור המקומי של אופניים בוטלה ב־1962, והחל יבוא אופניים ממזרח אסיה, נסגרו בתי החרושת המתחרים ל"חרש אופן" ("דהר" בתל אביב ו־ICM בבית שמש). "אני המשכתי לייצר, כי הייתי משוגע. בדקתי ומצאתי שזה לא נוגד את החוק, להיות משוגע", מספר כשר.

ב־1966 המציא כשר את אופני הריקשה, שנמכרו לאורך שנים לקיבוצים, למפעלים "ואפילו לחברה קדישא", כדבריו. ב"חרש אופן" מייצרים כעת את שלוש הריקשות האחרונות שהוזמנו - ואחרי מסירתן ייסגר המפעל באופן סופי, בדיוק 70 שנים אחרי הקמתו. "הצעירים במשפחה לא מעוניינים להמשיך את העסק, ואחרי כל כך הרבה שנים הגיע הזמן לסגור", הסביר כשר השבוע.

"הסוכר ממתיק את ימי הצנע"

יו"ר מכון "גנזים" של אגודת הסופרים העברים, אדיבה גפן, העבירה אלינו מכתב ששלח באוגוסט 1950 הסופר והמתרגם יצחק דב ברקוביץ. המכתב נשלח לדבורה וויסלבסקי ולבעלה צבי וויסלבסקי, סופר ומתרגם ידוע שזכה פעמיים בפרס טשרניחובסקי ופעם בפרס ביאליק - שניהם בתחום הספרות היפה.

מתוכן המכתב הקצר אפשר להבין את מצב רוחם העגום של אזרחי ישראל בקיץ 1950: "ידידיי הטובים, רב תודות לכם על חרוט הסוכר ששלחתם לי בטובכם ביד נערה נעימת מראה, אשר שכחתי את שמה", כתב ברקוביץ לזוג וויסלבסקי. "ימתיק לכם אלוהים את חייכם, כאשר המתקתם לי את שתיית התה בימי הצנע המרים האלה.

"לא הסוכר כשלעצמו כאן העיקר, אלא תשומת הלב של ידידים נאמנים כמוכם. הסוכר נמס והולך, וידידות נפש לעולם עומדת. היו לי בריאים ושלמים, אנשים טובים ומתוקים. שלכם בלב ובנפש, י"ד ברקוביץ".

בארץ החלו לגדל סלק סוכר בשנות ה־30. ב־1950 הוקם מפעל לסוכר בעפולה, וב־1961 הוקם מפעל "סוגת" בקריית גת. שטחי סלק הסוכר גדלו עד ל־65 אלפי דונם, אך עם ביטול התמיכה הממשלתית הכספית לסוכר, בסוף שנות ה־70, ננטשו שטחי הגידולים, המפעל בעפולה נסגר, ו"סוגת" הפך למפעל ליבוא ולאריזת סוכר.

ממחנות עולים - למעברות

בתחילת אוגוסט 1950 הודיע ראש מחלקת העלייה של הסוכנות, גיורא יוספטל, ש"כל העולים שראש משפחתם הוא בגיל עד 46 שנה יועברו ממחנות העולים למעברות". ההודעה עוררה תסיסה בקרב חלק מהעולים, אך יוספטל הודיע ש"אין לנו האפשרות להמשיך ולהחזיק עולים בתנאי פנימייה". לדבריו, העולים המדוברים ישובצו במעברות באזורים שבהם קיים מחסור בידיים עובדות. "הם בוודאי ישמחו לאפשרות לעבוד לפרנסתם", סיכם.

מטילי זהב במזוודות

אזרח ישראלי שחזר ארצה בהפלגה מניו יורק נעצר לבדיקת המכס בנמל חיפה, כשבכליו שלוש מזוודות. לתדהמתם, גילו המוכסים בשתי המזוודות הראשונות כ־7 ק"ג מטילי זהב ו־446 עטי פרקר מזהב ומכסף. כשנשאל מה ארוז במזוודה השלישית, ענה הנוסע באדישות: "דולרים". אחד המוכסים התעניין לדעת אם האיש לא הביא עימו חפצים אישיים דוגמת בגדים ונעליים, ובתגובה אמר הנוסע: "אני סומך על השלטונות שידאגו לכל צורכי הלבוש שלי בשנים הקרובות".

עושים סדר במוניות

לכנס הארצי של ארגון נהגי המוניות, שהתקיים ב־4 באוגוסט 1950 בבית ברנר בתל אביב, הגיעו נציגים של בעלי טקסי מכל רחבי הארץ, לצד נציגי משרד התחבורה. בדיונים הסוערים התקבלה, בין השאר, החלטה בנוגע למידע ולאזהרות שיש להציג על המחיצה שבין מושב הנהג לנוסע. הוסכם שהנהג יציג שם את רישיונו (הכולל את מספרו ושמו), את מפת האזור שבו הוא מורשה לפעול, וכן את הודעת משרד התחבורה (בעברית ובאנגלית) בדבר "מניעת רווחים מופקעים" - ובה הנחיות פעולה לנוסע במקרה שהוא חש שחויב בדמי נסיעה מופרזים.

הנעלמים / מתולדות צה"ל

"פס" צבאי

"פס" היה רישיון לשהייה מחוץ למחנה צבאי, שהיה ניתן לחייל/ת על ידי רס"ר הבסיס והתיר להם לצאת הביתה או לסידורים. ה"פסים" חולקו לפרקי זמן קצרים של שעות או ימים בודדים, הם ציינו באיזה אזור מחוץ למחנה מותר לשהות, ואוי ללובש המדים שנתפס על ידי שוטר צבאי ללא אישור בתוקף. ב־2015 בוטל נוהל ה"פס", שכן "מפקד השולט בפקודיו לא צריך פתק נייר".

הצרכנייה / פריטים וחפצים מאז

מלודיקה

כלי נגינה קטן, נייד וקל, שהומצא בשנות ה־50 והיה נפוץ בקרב לומדי נגינה. בפיית המלודיקה אפשר היה לנשוף בעדינות, כמו בחליל, ובאמצעות לחיצה על קלידים נשמעו צלילים הדומים לצלילי אקורדיון או מפוחית. בארץ נפוצו כמה סוגי מלודיקה - סופרנו, טנור ואלטו - אך הם פינו עד מהרה את מקומם ל"אורגנית" המשוכללת יותר. יש, אגב, רבים שמכנים עד היום את האורגנית בשם מלודיקה.

סערה בשוק הפרימוסים

הפרימוס, שהיה נפוץ במטבחים שנים רבות, סבל באופן תדיר מסתימות בפיית הלהבות שבראשו, עקב הצטברות פיח. בתחילת אוגוסט 1950 התארגנו מתקני הפרימוסים בארץ והקימו איגוד עצמאי, שהחלטתו הראשונה היתה להכפיל את המחיר עבור פתיחת הסתימות במכשירים. אחרי הסערה הציבורית שהתעוררה, אסר משרד האספקה והקיצוב על העלאת המחיר. בצילום: דוכן של מתקן פרימוסים ופתיליות, מחנה העולים בית ליד, 1950

דייויד סלע הוא יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית ועורך אתר נוסטלגיה אונליין

יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il

.