תנו לי להפתיע אתכם: יצא לי מדי פעם לצפות במערכוני "היהודים באים", שרדתי ואפילו צחקתי. ואחרי שנעלבים, אם מסתכלים על חצי הכוס המלאה, הרי בעצם התוכנית עושה באופן קבוע מעשה בלעם. אולי באה לקלל, אבל בסוף - מחברת חילונים למסורת ולתנ''ך. גם אם בצורה עקומה, גם אם בהפוך על הפוך, התנ"ך חוזר למרכז הבמה. אי אפשר ביד אחת לרצות שחילונים יהיו חלק מהחיבור ליהדות, וביד השנייה למנוע מהם לקרוא את התנ''ך בצורה חילונית, כי זה מה שהם. חילונים. ואם יש עניין בתנ"ך, כולנו הרווחנו.
ומה לגבי הכללת תכנים של "היהודים באים" באתר משרד החינוך? מבין את ההחלטה להסיר אותם. לא חייבים לתקוע אצבע בעין. אני מניח שאלו שמזדעזעים כעת מהצנזורה היו מביעים תרעומת דומה, אם ביום הזיכרון ליצחק רבין, באתר משרד החינוך היו מלמדים על הרצח באמצעות מערכונים.
כמובן שהשתעשעתי מההגנה האוטומטית משמאל על "היהודים באים". כל הקלישאות צעדו בסך, כמו דוגמניות מסלול טופפות־מהדסות - סאטירה נשכנית, אמיצה, מבריקה, קוטלת פרות קדושות, נלחמת באווירה הציבורית העכורה, רומן לוהט בין "ניקוי ראש" לספר שופטים.
אבל בואו נאמר את האמת, לקטול פרה קדושה זה אמיץ, אבל אין שום דבר אמיץ בשחיטת הפרה הקדושה של מישהו אחר. וזה בדיוק מה ש"היהודים באים" עושה. בחסות המובן מאליו של המובן מאליו, תפיסת העולם העאלק אוניברסלית פרוגרסיבית של היהודים הנאורים, הם מספרים לעצמם את הסיפור הרגיל על אומץ ויוצאים עם קלשונים נגד מסורת שלא קדושה להם. המורשת של השבט השני, שמתייחס ברצינות לליבת הזהות שלו.
תרגיל מחשבתי - ראיתם מערכון של "היהודים באים" שלועג ללהט"בים? להסכמי אוסלו? לבג"ץ? לרבין? כי לפרות הקדושות של הדת הפרוגרסיבית גם הם סוגדים, ואצל הפרות הקדושות של האסלאם מסוכן בכלל להתקרב לטווח מווו.
אחד היתרונות של הדת היהודית על הדת הפרוגרסיבית, הוא שלנו מעולם לא היתה בעיה לצחוק, ללעוג ולבקר את עצמנו. התנ"ך הוא אולי אלוהי, אבל הוא מספר סיפור על בני אדם, גדולים כקטנים, אנושיים, ולא מתבייש להציג אותם במלוא חולשותיהם. ואת המגמה הזו לא מתייראים להמשיך חז"ל, אשפי הביקורת החברתית והאבחנות הפסיכולוגיות המדויקות מאין כמותן. והנה דוגמה אקטואלית:
השבוע ציינו את ט"ו באב. זה לא יום אהבה סטנדרטי, זה אשכרה Make Love, Not War. יום אהבה היפי בלוח השנה היהודי.
בט"ו באב מופיע אחד מסיפורי המקור המופרעים והאכזריים ביותר שבתנ"ך, וזה חתיכת הישג. נזכיר: גבר ופילגשו בוחרים ללון בעיר גבעה בבנימין. כשתושבי העיר מתאספים מתחת לבית בדרישה פסיכית לאנוס אותו, סרט האימה הקלאסי של העולם העתיק, הוא זורק את הפילגש ומציל את עצמו. בבוקר הוא מבתר את גופת פילגשו ל־12 נתחים ושולח לכל אחד מהשבטים, שמתכנסים כדי לתבוע מבנימין נקמה. לונג סטורי שורט, מלחמת אחים קטלנית שבה כמעט מושמד שבט שלם.
כשהעם קולט ששבט בנימין על סף הכחדה, הוא מנסה להציל את בנימין. אבל יש בעיה, הלוחמים נשבעו בלהט הקרב שלא ייתנו את בנותיהם עוד לבנימין. בעיר שערקה מהמלחמה, יבש גלעד, יש בנות. את האבות שלהם העם מחסל. בכל זאת, עריקים. אבל נותרו 400 בני בנימין שאין אישה לתת להם. בשלב הזה מוצע פתרון פרגמטי - אמנם האבות נשבעו לא לתת, אבל מי אמר שנאסר על בנימין לקחת? אז בנימין חוטפים נערות שמחוללות בכרמי שילה. היום שבו רקדו הנערות היה ט"ו באב.
בואו נאמר שסיפור "פילגש בגבעה" אינו בחירה ראשונה כאב־טיפוס ליום אהבה. גם לא כבחירה שנייה, או שביעית. למה בכל זאת היום הזה נבחר?
נדמה לי שאי אפשר לנתק את ט"ו באב מתשעה באב. חז"ל עשו את החיבור הזה במפורש, במסכת תענית. המשנה על ט"ו באב סמוכה לרצף משניות על ט' באב וימי האבל על החורבן. כדי להבין את ט"ו באב, חייבים להבין איך חז''ל הבינו את ט' באב. שנאת חינם, אבל לא רק. למזלנו, יש לנו קובץ שלם שמספר על זה, אגדות החורבן במסכת גיטין. הסיפור המוכר ביותר, על קמצא ובר קמצא, לא נגמר בסעודה המפורסמת שממנה מגורש בר קמצא. בר קמצא מגיב בקיצוניות ומספר לרומאים שהיהודים מורדים. הרומאים שולחים את קורבן הקיסר, ובר קמצא מטיל בו פגם.
וכאן אנחנו פוגשים את הגיבור הנוסף של הסיפור. רבי זכריה בן אבקולס, הממונה במקדש, מסרב להקריב את הקורבן בגלל הפגם, בדווקנות הלכתית. הוא גם מסרב לחסל את השליח שחוזר לרומא לדווח, שלא יגידו שמחסלים במקדש מי שבא להקריב. ההמשך ידוע. הטהרנות, הדבקות האידיאולוגית והניתוק מהמציאות של ר' זכריה בן אבקולס כמעט חיסלה את עם ישראל. רבי יוחנן ניסח את זה טוב יותר: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, שרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו!"
כמו בחורבן, כך בפילגש. מדי פעם, רוחו של ר' זכריה מחליטה לשרות על העם היהודי, כשזה קורה אנחנו חוטפים חזק. בסיפור הפילגש, הצדקנות ובעקבותיה השנאה מנופחת לממדי ענק, ובהיעדר שלטון מרכזי ואתוס משותף, השבטיות הופכת למלחמת אחים. עוד אסון לאומי שהתחיל בחוסר פרופורציות וניתוק מהמציאות, עוד אחד מני רבים. על רקע ט' באב, ט"ו באב מופיע. זו תחילת איסוף השברים. חז"ל מספרים שהמאורעות הטובים שקרו בט"ו באב הם לא ימי ניצחון עטורי תהילה, אלא דווקא יום קבורת הרוגי ביתר, סוף העונש על חטא המרגלים, וגם סיפור המחוללות בכרמים. סיפור על פתרון פרגמטי, לא אידיאולוגי ומבדל אלא מאחד ומפייס, אחרי מלחמה שהיתה הכל חוץ מפרגמטית.
ט"ו באב הוא לא הניצחון, הוא ההתאוששות מחורבן. בהיסטוריה היהודית שמורכבת מעליות ומורדות, ובעיקר מורדות, ט"ו באב תמיד הזכיר שאחרי כל ירידה, אפשר לחזור למציאות. לנו אין טרגדיה יוונית עם קליימקס מדמם, אלא עוף חול יהודי, שבשקט בשקט תמיד חוזר לחיים.
אני מקווה שאני לא נשמע כמו קלישאה של עצמי, אבל עכשיו, אחרי ט' באב מלא שנאת אחים וטהרנות, הגיע ט"ו באב להיזכר שבסוף אנשים אנחנו, וכמו שההיסטוריה מלמדת, אין דבר נורא יותר ממלחמת אחים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו