השבוע, לכבוד ט"ו באב, פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את הנתונים המקובלים ליום זה: כמה התחתנו, ובאיזה גיל. הנתונים מעודכנים לשנת 2018, ולכן השינוי הקל בגיל הנישואים הממוצע לא אומר הרבה: ירידה של חודשיים בגיל הנישואים לנשים (24.9) ולגברים (27.3). אבל אם נושאים מבט לאחור, לשנות ה־70, ברור שהשינוי בדפוס הנישואים משמעותי בהרבה. בעיקר אצל החילונים. מתחתנים מאוחר יותר, ומרבים בגירושים.
אם עליית גיל הנישואים היא התקדמות מבורכת, או סימן לכך שאנשים מתחתנים רק אחרי שפיתחו עצמאות, וכמו כן בוחרים בעצמם את שותפיהם לחיים, בניגוד לשיטות מיושנות ודכאניות כמו הורים או שדכנים - אפשר להרים כוסית לחיי ההתפתחות האנושית.
בתנאי שאתם אוהבים התקדמות מבורכת לקראת גירושים.
מי האנשים שהתעללו במוסד הנישואים והוציאו את דיבתו רעה - אין לדעת. נכון, במהלך ההיסטוריה ידענו סוגים שונים של נישואים שהיום הם לצנינים בעינינו. אפילו היהדות עצמה, ששרה בפסח "שלושה אבות, ארבע אימהות, ובנוסף גם שתי שפחות", מצאה לנכון לאסור על ריבוי נשים באירופה בראשית המאה ה־11. מן הסתם העובדה שהגויים כבר עברו למונוגמיה השפיעה גם על הלך הרוח בקהילות היהודיות כי כמה מוזר אתה יכול להיות בתור יהודי.
ואולי היו אלה הנישואים הקתוליים, למרות שזרמים אחרים בנצרות התירו גירושים, ואולי הפמיניסטיות באו עם כל מיני רעיונות כמו הזכות לבחור ולהיבחר שיהיו בריאות, אבל למרבה הצער הן לא ראו את הנישואים כפסגת ההישגים האישיים של כל אישה באשר היא, והן צדקו במידה מסוימת. נישואים אכן אינם פסגת ההישגים הנשיים, אלא האנושיים בכלל: להתחתן ולהקים משפחה.
אינני אומרת משפט כה רדיקלי וחתרני בקלות ראש. נכון, הוא מנוגד לכל פרוגרס שהוא, שלא לדבר על רוח התקופה. רוח התקופה אינה יכולה להסתייג מגירושים שכן בעולם המערבי בערך שליש מהנישואים יסתיימו הרבה לפני שהמוות יפריד בין בני הזוג, מה שיכול להטיל צל כבד על כל סצנת נישואים בכל סרט שמכבד את עצמו. גם התסריטאים וגם הצופים יודעים שזה לא סוף פסוק ולא הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. ובכל זאת אני דבקה בעמדתי, שכן כל ביקורת על מוסד הנישואים מתגמדת לעומת מוסד הגירושים. ואם כבר התחלנו עם ביקורת - גם מוסד הרווקות לא משהו.
רוח החופש המערבית הדגישה את האדם היחיד כמוקד כל הזכויות והוא מטרת וסיבת הכל. עם כל הכבוד הרב שאני רוחשת לאדם היחיד, הוא לא בשיא יכולתו והתפתחותו כאשר הוא דואג רק לעצמו. היחידה האנושית הקטנה ביותר היא המשפחה, שם לומד האדם לשאת באחריות גם לרווחתם ולזכויותיהם של אחרים. במשפחה יוצא האדם מתוך המחויבות הבלעדית לעצמו ונותן את צווארו, מרצון ומבחירה חופשית, לשאת בעולו של הזולת. נכון, כתב הסופר והפילוסוף סארטר: "הגיהינום הוא הזולת", אך שכח להשלים את המשפט: "הזולת הוא גם הסיכוי היחיד לגן עדן". עוזי חיטמן צדק יותר מההוגה הצרפתי: "בלעדייך אני חצי בן אדם, בלעדייך - אני בעצם כלום".
למרות הביקורת על הנישואים וירידת קרנם כמנוע הצמיחה ואדן היסוד של החברה, לא הופיעו במקומם תחליפים ראויים. אופציית הגלמידות הוותיקה לא התנחלה בלבבות, ולמרות שהפוליאמורים ניסו להכשיר את הניאוף - בינתיים אני לא רואה נהירה המונית אל הסידור המואר הזה. נמתין כמה מאות שנים ונראה.
גם אם הניאוף לא הצליח להגיע לדרגת חלופה שוות ערך לנישואים - בכל זאת מעמדו שודרג. בצעירותי, הוקע הניאוף על שני לוחות הברית בכבודם ובעצמם, והנה זכיתי לחיות בתקופה שבה הוא קל ערך עד כדי כך שבחוגים מסוימים אין הוא נחשב כהפרה מהותית של הסכם הנישואים.
השבוע התכנס בית המשפט העליון בפעם השנייה, לדון בערעורה של אישה שבגדה בבעלה, ובכל זאת מבקשת חלק במגרש שבעלה הנבגד ירש עוד לפני נישואיהם. בית הדין הרבני בגדול, בין שאר הנימוקים לדחיית בקשתה, מנה גם את העובדה שבגדה בבעלה. בית המשפט העליון בהרכב של שלושה שופטים, בחר שלא להפוך את פסק הדין של בית הדין הרבני ועכשיו ירחיב את ההרכב כדי לדון בערעור נוסף, שהוגש על ידי האישה, בתוספת צבא של ארגוני זכויות אדם ונשים. כי אין זכות נשים חשובה יותר מאשר לבגוד בבעלך בלי לשלם מחיר.
לא ארחיב בסוגיה המשפטית של רכוש משותף, רכוש נפרד וכוונת שיתוף ברכוש. מוחות משפטיים מוכשרים ממני יושבים על המדוכה. אך גם למוח משפטי יש השקפת עולם, וזו משפיעה על מידת יכולתו למתוח את מתחם הסבירות. כך, אני משערת, מי שמקל ראש בבגידה, מן הסתם יתקשה לראות את הקשר שבין נאמנות לבין זכויות ברכוש המשותף, או לפחות יעדיף את הזכויות הממוניות של האישה על פני ציפייתו של בעל שאשתו לא תבגוד בו. לא בגלל שהוא פרימיטיב, אלא בגלל שהוא נשוי.
הלב יוצא אל הבעל שמוצא את עצמו בפני חבורה מתקדמת ונאורה כמו שופטי בית המשפט העליון. אלה שיבשו לאורך השנים את הזכות על הרכוש הפרטי, גם במסגרת המשפחתית. וכאן לא כדאי לשמוח יתר על המידה, שכן גם נשים מגיעות לפעמים לנישואים עם רכוש פרטי שהן שומרות לעצמן, וגם הן יכולות למצוא את עצמן ברבות השנים מוותרות על חציו לטובת בעל שבגד.
לצערי, לא העפלתי דיי במדרגות הפרוגרס. לכן יכריע בית המשפט מה שיכריע, פסק הדין שלי לא ישתנה: טוב יותר להתחתן מאשר להיות רווק. למעט מקרי קיצון - מוטב שלא להתגרש. ואל תבגדו בבני זוגכם. ואם בכל זאת הגשמתם את החלום, והלכתם אחרי הלב שלכם - נו, אז מה זה חצי מגרש לעומת כל אלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו