ביום הכיפורים האחרון מלאו לזאב שמילוביץ 82 שנים. שמילוביץ הוא ממייסדי הצנחנים, מאחרוני דור הנפילים, שרובם כבר לא איתנו. הוא מרבה להגיע לכנסים של הצנחנים ולנאום בהם, ונמצא בקשר קרוב עם משפחות הלוחמים.
אבל דווקא בגילו המופלג, הוא נאלץ להילחם בחזית אחרת. בנובמבר 2019 הגיש נגד רשות המסים ורשות האכיפה והגבייה תביעה על סך 300 אלף שקלים בגין נקיטת הליכים דורסניים נגדו במשך 17 שנים, שפגעו בזכויות היסוד שלו - וזאת לצורך גביית קנסות עבור חוב שלטענתו, שולם במלואו כבר לפני 30 שנים. ההליכים כללו, בין השאר, שלילה של רישיון הנהיגה שלו, וגם צו עיכוב יציאה מהארץ. הוא חי בעוני ובדלות מקצבת זִקנה.
אנחנו נפגשים בדירתו העירומה שבבת ים. מטבחון צר עם מקרר קטן, סלון קטן וטלוויזיה קטנה, תמונות של הנכדים, וכמה קרטונים של הספר שכתב על שירותו הצבאי, "בין הנפילים". בית של קשיש חסר כל, שמתנחם רק בזיכרונות.
הסיפור הקפקאי שלו מתחיל בשנת 1992, כשפתח מפעל ממתקים בפתח תקווה בשם "זיסקיט", שבו העסיק כ־25 עובדים. "פער הרווחים היה נמוך, ואחרי כשנה התחלתי לצבור חובות לספקים", הוא מספר. "ב־1994 נאלצתי לסגור את השערים. מצאתי את עצמי עם כתב אישום שמס הכנסה הגיש נגדי. הם טענו שלא הגשתי ניכויים עבור העובדים, למרות ששילמתי הכל לפי החוק.
"כשעסק נופל, הכל נופל. רשות המסים מצפה ממך לדווח כאילו הכל רגיל, אבל זה ממש לא ככה. העובדים עוזבים, רואה החשבון עוזב כי אין לך כסף לשלם לו, ואתה מוצא את עצמך מתמודד עם הכל לבד.
"במשפט הורשעתי על אי הגשת דו"חות, ונפסקו לי שישה חודשי עבודות שירות וקנס של 6,000 שקלים בשני תשלומים. פניתי אל נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן ז"ל, בבקשה לקבל חנינה על עבודות השירות. כתנאי לדיון בבקשה, לשכת הנשיא ביקשה שאשלם את מלוא הקנס, ואכן שילמתי אותו ב־1994, אבל למרות זאת הבקשה נדחתה. ביצעתי את עבודות השירות במלואן, במנהלה בבית החולים השרון.
"בשנת 2003 פנו אלי מהמרכז לגביית קנסות ואמרו שלא שילמתי את החוב. חיפשתי את הקבלות שנתנו לי על התשלומים, אבל הן היו מודפסות על נייר כימי ודהו. רצתי למרכז לגביית קנסות ולרשות המסים כדי שיאתרו את התשלום, אבל נאמר לי שאין תיק, אין כלום. לא ברשות המסים ולא ברשות הגבייה והאכיפה.
"בינתיים החוב תפח ותפח, והגיע בשנה שעברה ל־37 אלף שקלים. עיקלו לי את חשבון הבנק, ומאפשרים לי רק לקבל קצבת זקנה של 4,000 שקלים בחודש. אני גר לבד בדירה שכורה וקונה רק מה שצריך. אני משתדל לעשות דיאטה, מכין לעצמי פרוסה או מבשל משהו קטן. לפעמים אני מסתפק בסנדוויץ' אחד ביום. הילדים שלי מסייעים לי ככל יכולתם, בלי העזרה שלהם ושל אחי, הייתי נזרק לרחוב. ועם כל הרצון הטוב, גם הם לא חיים בעושר גדול.
"אני נאבק על הצדק, ולא רק בשביל עצמי. הצטערתי לגלות שהמדינה שלחמתי עבורה שנים מפנה לי עורף. אני לא יכול לקבל מציאות שבה המדינה שלי יכולה לבוא לאזרח שאין לו שום חוב כלפיה ולרדוף אותו על לא כלום".
***
שמילוביץ התגייס לצנחנים באוגוסט 1955. הוא שירת בגדוד 890, לחם בקרבות בסיני במבצע קדש, ואחר כך המשיך לשרת במילואים עד אמצע שנות ה־90.
"הייתי בצנחנים בסך הכל 40 שנה. כשפרצה מלחמת ששת הימים שהיתי בגרמניה, וחזרתי מייד ארצה בטיסה הראשונה. אבל לא הספיקו להציב אותי, והחמצתי את המלחמה. ביום כיפור לחמתי עם הצנחנים בשארם א־שייח'. לחמתי גם במלחמת לבנון.
"במהלך השירות נפצעתי ארבע פעמים. הפעמיים הראשונות היו פציעות קלות באימונים. הפציעה השלישית היתה מורכבת. בספטמבר 1956 יצאנו לפעולת תגמול בשטח ירדן, ונפצעתי מצרור בכתף ומרסיסים בראש. כשנפצעתי, דיין היה איתי במטוס ושאל אם התקשרתי להורים שלי. אמרתי לו שעדיין לא הספקתי, והוא רצה לראות במו עיניו שאני מתקשר אליהם.
"עברתי תהליך החלמה של שבועיים, עם צלקות ותפרים שאני נושא על גופי עד היום, אבל ביקשתי לחזור לפלוגה. הרופא אישר לי לחזור, אבל אסר עלי להשתתף בצניחות.
"במשך חצי שנה הייתי מ"כ. במסגרת תרגיל גדודי גדול היינו צריכים 'לכבוש' את תחנת הכוח באשדוד. צנחתי עם הפלוגה, ושם שברתי את הרגל.
"במהלך השנים בצבא שירתתי תחת המג"דים המפורסמים של גדוד 890 - אהרון דוידי, מוטה גור, דני מט, צורי שגיא ואהרון אשל. הכרתי את דיין, את מוטה, את רפול, את משה לוי, את דן שומרון".
אחרי שחרורו מצה"ל עבד שמילוביץ במשך חודשים ספורים בתחנה לקידוח נפט בנגב, ומאז החליף עבודות אחת לכמה שנים. הוא עבד במכס, היה איש מכירות בהוצאת ספרים, עבד בבניין, הרכיב תקרות אקוסטיות, ניהל חברה ליבוא מכשירי כתיבה, פתח חנויות למכירת ג'ינסים ועבד בחברה שייצרה גלאי נפח. אחר כך פתח את מפעל הממתקים, שבעקבותיו נקלע להפסדים.
הוא התחתן בגיל 32, ונולדו לו שלושה ילדים. שני הגדולים, תאומים, בני 47; אחד מהם מתגורר בתאילנד ועובד כמורה ליוגה, השני מכונאי שעובד בעבודות מזדמנות, אב לשניים. בתו, בת 45, עובדת בהפקות טלוויזיה, אם לשלושה.
"הילדים שלי תמיד לצידי ועוזרים לי בכל מה שאני מבקש, גם הם לא במצב פיננסי מזהיר. הנכדים לא מודעים למצב. לצערי, אין לי רישיון נהיגה כדי שאוכל לקחת אותם מהגנים ומבתי הספר ולנסוע לבלות איתם, אבל אני מנסה לשדר עסקים כרגיל.
"התגרשתי ב־2016, בין השאר בגלל החובות שסגרו עלינו והביאו אותנו למשבר. נשים אחרות לא רוצות אותי, כי בגילאים מבוגרים הן מחפשות יציבות כלכלית, ולי אין כלום. אני אדם חולה מאוד, סובל ממחלת לב, מסוכרת חמורה ומבעיות בעיניים".
החברים מהצבא עוזרים?
"כן, עוזרים לי פיננסית ונפשית, ככל יכולתם. בזמנו אריק שרון ניסה לעזור לי, וגם אחרים ששירתו איתי. תא"ל אריק עזוז ז"ל ואשתו רחלי, פרופ' יצחק בר־יצחק שעבד בטכניון - כולם ניסו להושיט יד ולפנות לרשויות כדי שיבטלו את דרישת החוב, אבל ללא הועיל. נתתי את כל כולי למדינה ופתאום תוקפים אותי על משהו שאינו אמת, ואין עם מי לדבר.
"פעם היינו נפגשים, כל בוגרי הצנחנים, בימי שישי במסעדה של מרדכי אורפלי בשוק הכרמל, ששירת איתי בצנחנים. היה נותן לי לאכול חינם, ולשבת ולצחוק עם החברים. להיזכר בימים ההם. זה העניק לי קצת נחת רוח, לשכוח מהמצב שנקלעתי אליו. לצערי, היום כבר אין מפגשים".
***
שמילוביץ זועם על ההתנהלות של רשות האכיפה והגבייה ושל רשות המסים. "הם גופים אטומים. מדובר בטעות שלהם, ולמרות זאת הם חוזרים ואומרים לי שלא שילמתי, בלי שום הוכחה. רודפים אותי בלי סיבה.
"אני אדם מבוגר, ומצאתי את עצמי מול שוקת שבורה. ניסיתי להסביר שכבר שילמתי את החוב, שלחתי מכתב למרכז לגביית קנסות, אבל הם המשיכו בהליכים נגדי, אפילו בלי להתייחס. אין עם מי לדבר, אין אפילו עם מי להיפגש. אתה יכול לצעוק כל היום שאין לך חוב, אבל אף אחד לא שומע, זה לא מעניין אף אחד. הדבר היחיד שאומרים לך, זה 'כמה אתה משלם ואיך?'
"לפני כמה שנים, כשהתקשרו אלי מהמרכז לגביית קנסות, ביקשתי שיכניסו אותי למאסר, רק שיירדו ממני כבר. לא ייתכן ששגיאות כאלו מאמללות אזרחים תמימים, שלא עשו כלום".
שמילוביץ החליט לתבוע את רשות האכיפה והגבייה. "אחרי שראיתי את חוסר הצדק והעוול שנגרמו לי, הבנתי שרק תביעה כזאת תאפשר לי להשמיע את קולי ולתקן את המעוות. בהתחלה דחו אותי, כי לא יכולתי לשלם את האגרה. ואז מצאתי את עו"ד יניב כהן, שמייצג אותי".
בית המשפט המחוזי לא פטר את שמילוביץ מתשלום האגרה על הגשת התביעה. האגרה שולמה, והתביעה הועמדה מחדש על סך 150 אלף שקלים, בתוספת פיצויים עונשיים. "אני מסתכל אחורה ויכול להגיד בפה מלא שהמדינה הרסה לי את החיים", אומר שמילוביץ. "החלום שלי הוא שהצדק ייצא לאור, וששמי הטוב ינוקה".
בכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט טוענת המדינה כי "הקנס שהוטל על התובע לא התיישן, מאחר שלאורך השנים ננקטו פעולות גבייה שונות שהאריכו את מירוץ ההתיישנות. בנוסף, התובע לא הציג עד היום הוכחה על תשלום הקנס, למרות שנתבקש לעשות כן לא פעם. גם בדיקה ברישומי הנהלת בתי המשפט העלתה כי הקנס לא שולם.
"באשר לטענות על עיקולים שהוטלו על חשבונות הבנק של התובע במשך השנים, הרי שאלה הוטלו כדין, ובכל מקרה התיישנו, בחלוף יותר משבע שנים עד להגשת התביעה. יש לדחות על הסף את התביעה נגד רשות המסים, שכן היא אינה גובה קנסות פליליים, ולכן אינה בעל הדין הנכון".
לדברי עו"ד כהן, "בכתב ההגנה אין כלום, רק טיוח של המדינה על מחדליה. הרי בקשת החנינה שהגיש שמילוביץ בזמנו הותנתה בתשלום הקנס של 6,000 שקלים, והעובדה שהבקשה נדונה היא החותמת שהתשלום בוצע.
"בית המשפט מדגיש, בשלל פסיקות, כי במקרה של גביית חובות יש לנהוג בידיים נקיות. הדבר חמור עשרות מונים כאשר מדובר ברשות. התביעה מניחה על שולחן השופט התנהלות קלוקלת בכל קנה מידה, בפרט כאשר מדובר באדם בגיל 82, שחי מהיד לפה, וזכויותיו נרמסו כליל על חוב שלשיטתנו לא קיים כלל. זאב יוצא למאבק משפטי באומץ רב, כדי שבעתיד הדברים ייראו אחרת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
