פרשת השבוע שלנו היא המשך נאומו האחרון של משה לפני הפרידה שלו מעם ישראל. נאום שהתחיל בפרשה הקודמת ויסתיים בסוף החומש, חומש דברים, ובכך יחתום את חמשת חומשי תורה.
משה רבינו שכבר נגזר עליו שלא ייכנס לארץ ישראל, מכנס את עם ישראל להתקהלות אחרונה וסוקר בסקירה אחת את כל המאורעות שאירעו לעם ישראל מאז היותו לעם.
התיאור של משה רבינו את המסע של עם ישראל במדבר, מעורר מיד סימני שאלה: ''וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענתך לנסותך לדעת את אשר בלבבך… ויענך וירעיבך ויאכילך את המן…'' (דברים ח', ב'-ג'). מתואר כאן מסע של עינוי, ייסורים וסבל. האמנם?
בואו נראה מה אנחנו יודעים על התנאים שהיו לעם ישראל במדבר. שימו לב: היה להם מן, אוכל שמגיע כל יום בלי שום עבודה חקלאית או צידה. היה להם מים זמינים בכל רגע, בזכות נס בארה של מרים שהתקדמה איתם לאורך המדבר. היה להם את ענני הכבוד שסבבו אותם והעניקו לעם צל והגנה מתנאי האקלים המדבריים ומאויבים.
וכמו שמשה עצמו מתאר בפסוק הבא: ''שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה'' (דברים, ח' ד'). הלבוש שעל גופם לא התבלה (על פי המדרש, אפילו היה מגוהץ ונקי) במשך כל אותם תלאות, וכן המצב הפיזי נשמר רענן.
מישהו אמר מסע במדבר? בתנאים כאלה זה אפילו לא טיול שנתי.
אם כן מדוע משה מסיים את תיאור הזה ב''וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מייסרך''. היכן העינוי והייסורים בכל התיאור הזה?
מי מאיתנו לא היה רוצה שיקחו ממנו את עול הפרנסה, את הדאגה למזון ומים, לחסוך מעצמנו את האנרגיות שאנו משקיעים על שמירת בריאות וכושר, את הררי הכביסה שמחכים לנו? מי לא חולם על הגנה וביטחון בכל שעות היממה? ולא פחות חשוב, במיוחד בימים אלו, מזגן צמוד ומאוורר שימנע מאיתנו את הסבל של הזיעה בקיץ.
הבטחנו סימני שאלה וקיימנו. כעת, נעבור לתשובה.
משמעות המאמר הידוע שלכל אחד מישראל יש ''אות בתורה'', היא שלכל אחד יש את החלק שלו, הייעוד שלו שרק הוא יכול למלא.
בשביל להצליח במשימה הזאת, במילוי הייעוד, האדם חייב להיות עצמאי, להביא את האור הייחודי שלו לעולם.
השלב שבו עם ישראל עובד, טורח, ומביא פירות חדשים לעולם, זה קורה בשלב שכבר נמצאים בארץ ישראל. לעומת זאת במדבר, בסביבה שדואגת לך להכל מאל''ף עד ת''ו, זה לא יכול לקרות. אין לאדם יכולת ליצור משמעות.
נוסף על כך, גם אין עתיד במדבר. כל יום חוזר על עצמו, אותם תנאים פיזיים בדיוק, אותה שגרה.
ובכל זאת, אם ננסה לחשוב מה נשאר לאותו אחד מעם ישראל ההולך במדבר ארבעים שנה לעשות ולפעול, נגלה שישנה פעולה אחת בלבד. והיא - להאמין.
להאמין שגם מחר מישהו יביא לו מן, מים, לבוש נקי, בריאות, ביטחון… הכל. נשאר רק להאמין.
כך מפרש הרשב''ם על הפסוקים שציטטנו, ''למען ענותך'' - זה עינוי שאין פת בסלך, וחייך תלויים למרום בכל יום.
זה העינוי שאותו מתאר משה רבינו. אמונה בלי מעשה, בלי יצירה והתחדשות של האדם, היא עינוי, היא סבל, משאירה את האדם תלותי באחרים וחסר-משמעות לחלוטין.
בהיבט החינוכי, אנחנו יכולים בקלות לזהות את אותו מדבר, אותה סביבה מפנקת, גם אצלנו.
לפעמים אנחנו שומרים, אפילו שומרים מדי על הילדים שלנו כאילו הם עדיין תינוקות.
ואנחנו לא מבינים מדוע הילדים מתנגדים לנו? מדוע הם לא נשמעים לכללים אם אנחנו כל כך דואגים להם?
עד כדי שמה שעומד לנו על קצה הלשון זה המילים ''כפיות טובה"...
הילדים שלנו מחפשים משמעות, מבקשים ללמוד להיות עצמאיים, דורשים מאיתנו את המרחב שיאפשר להם את זה. כשהם לא תמיד יודעים איך לדרוש ואנחנו לא יודעים איך לתת, נוצרים חיכוכים לא נעימים.
עלינו לזכור ש''לפנק, לפנק, לפנק'' עלול להיות כמו מדבר שומם לילדינו ותלמידינו. עלינו לתת להם ארץ ישראל, אתגרים, הזדמנויות ליצירה, ובטח שגם לפנק, אבל במידה.
הכותב הוא מנהל הפייסבוק של עמותת תימורה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו