תסתכלו היטב בתמונות מנמל ביירות. זה מה שקורה כשאמוניום פוגש חומר נפץ. לא בדיוק סגור על ההבדל בין אמוניום לאמוניה, שזה מה שהיה במפרץ חיפה עד לא מזמן, אני מניח שמדובר בדקויות כימיות, אבל התוצאה פחות או יותר אותה תוצאה. זה מה שזמם נסראללה לעשות לנו בהתפרצות הבאה של המשבר הישראלי־חיזבאללוני, ואיזה מזל שאחרי שנים של תחנונים רוקן המכל בחיפה לפני שהעלה את כל המפרץ בענן לבן השמימה.
מסופר בפרקי אבות על הלל הזקן, שראה גולגולת צפה בנחל. אמר לה: "עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן". כלומר, על שרצחתְ נרצחת, וסוף רוצחייך שיירצחו אף הם. נסראללה רצה להשטיח את כל מפרץ חיפה בעזרת מצבור האמוניה הענקי שהיה שם, והנה, טאף לאק, מה שרצה לעשות נעשה לו.
נסראללה היה בוודאי שמח על כל ישראלי שמת, חף מפשע או לא, אבל אני לא שמח על אובדן חיי חפים מפשע בביירות, על ההרס הנוראי שייקח שנים לשקם, על מלאי החיטה העצום שנשרף ויגרום לרעב ממשי בלבנון, באין לחם לאכלו. אני רואה באזרחי לבנון אוכלוסייה אומללה השבויה בידי השיעים, כמו העזתים בידי חמאס. אנשים חטופים ללא תקווה ועתיד.
יפה עשו קברניטינו כשהציעו עזרה ללבנונים, גם אם אלה, משיקולי כבוד מזרח־תיכוני קטנוני, ידחו את היד המושטת, למרות שהיא כה קרובה - שעה נסיעה, וכל כוחות פיקוד העורף נוחתים שם ומחלצים מה שאפשר להציל. אבל צריך להמשיך להציע, ואולי להקים בית חולים שדה בראש הנקרה, ואולי להעביר משאיות חיטה, ודויד ברוזה שיעשה הופעות בזום לנפגעים. כי האירוע הזה הוא הזדמנות פז לחשבון נפש בלבנון, מה גרמה שנאת ישראל ושנאת היהודים לארצם, שהיתה פריז של המזרח התיכון ונהייתה מוגדישו. הזדמנות לבעוט לנסראללה בפדחת ולחבור למדינה המשגשגת היחידה במרחב.
נאמר בספר שמות: "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון". אי אפשר להתעלם ממה שקורה מסביב: כל אויבינו ניגפים, ולא בפנינו, בפני עצמם הם ניגפים. בזה אחר זה הם קורסים אל תוך שנאתם הממאירה, ומאפשרים לנו לשקם את עצמנו בלי הפרעות מבחוץ. כל כך הרבה עבודה יש לנו בריפוי עצמי.
קורבן
המוסלמים חגגו בשבוע שעבר את חג הקורבן. הרבה כבשים שילמו בחייהם על סיפור העקידה, עקידת ישמעאל על פי הקוראן, עקידת יצחק על פי מקורותינו הקדמונים. לא נריב. אבל בעוד החג הקשה הזה לחובבי הצאן חלף לו, חג הקורבן הפסיכולוגי נמשך 365 ימים בשנה, ואין עוצר.
יש במרחב האנושי, בכל הדתות, הרבה אנשים שחיים דרך תחושת קורבנוּת קבועה. תמיד עשו להם ולקחו להם ולא חילקו להם ומסתכלים רק עליהם ורואים בהם רק את השלילי. והם, אומללים שכאלה, רק מהווים מטרה לחיצים בלתי מוצדקים הנורים לעברם. הקורבנות התמידיים לא מסוגלים לשאת ביקורת, כי היא מתפרשת בעיניהם כחלק מהמזימה הגדולה להוריד אותם, כל אחד מהמקום שבו הוא יושב. הם חושבים שהעולם כולו עובד בלקלקל להם את החיים שהם ראויים לחיות. זה נכון לגבי חלק ממנהיגינו, זה נכון במידה מסוימת גם לכל אחד מאיתנו.
הקורבן הוא קורבן. הוא קורבן של הורים, שלא נתנו לו מספיק אהבה בילדותו המוקדמת, כדי שירגיש שהוא אהוב ללא תנאים. לכן הוא או היא מחפשים אהבה בחוץ, אצל אחרים, וכשאלה מבקרים אותם, הם מתמוטטים. ביקורת הם כבר קיבלו מספיק בבית, תודה רבה. אני מבין את מצבם, יכול גם לחמול, אבל מתקרבנים סדרתיים לא מטופלים יכולים גם להרוס מדינות. הסתכלו מסביב וראו.
הקורבן מניח שאם לא קיבל מספיק אהבה כשנזקק לה יותר מכל, זכותו להשלים לו את הפער שנפער בילדות דרך כל מיני פיצויים, על פי טעמו. לכן הוא יכול לקחת מה שלא שלו, להתנהג גרוע לסובביו, ובגדול, לא להיות בתודעה של שירות, אלא לחפש תמיד מה אפשר לקחת מהזולת כדי להרגיע את הכאב.
הקורבן תמיד ממורמר, כועס, עצבני, משסה, מפריד, מלבה, זומם, מתכך, כי יש לו לכאורה פטור מלהיות אדם מועיל וחיובי, ותירוץ בצורת טראומת ילדות של צחיחות רגשית. החוכמה היא לשים בצד את הילדות ולשנות פאזה. להבין שאת מה שקרה מזמן אי אפשר לתקן לעולם, ולכן התרופה הכי טובה היא להפסיק להתקרבן ולהתחיל לתת את המיטב. בפול גז. לילדים, לאישה, לעבודה, לחברה, למדינה, למין האנושי. זה משמח כל כך. מי שבוחר להיות קורבן תמיד יהיה עצוב. וזה עצוב.
כל פעולה שאני עושה אני שוקל דרך השאלה אם אני קורבן כעת. אם כן - אני נסוג. יודע שטוב לא ייצא מזה. מי שמוותר על עמדת הקורבנוּת, נהיה שליח. ראו טור מהשבוע שעבר. לשחוט את תודעת הקורבן - זאת עבודת הקורבנוּת האמיתית.
שיפור
פנה אלי חבר דרוזי וסיפר לי שבכפר שלו יש אופנה חדשה לצעירים: שיפור כלי רכב והפיכתם למכונות מלחמה משופצרות. האוטו האומלל, שתוכנן לחיים של נסיעות מתונות בעיר, עובר מהפך בעזרת קיט ייעודי, ומתעורר כמו אחרי ניתוח פלסטי מופרז: הכל גדול מדי, חזק מדי, רועש מדי. הידיים ידי קיה, הקול קול מזראטי.
מספר לי החבר שרחובות הכפר שלו הפכו למסלול ניסויים של כלי הרכב המטורפים האלה, שכאשר נוהגים בהם בני 18, שמערכת ההפעלה שלהם מפוצצת הורמונים ושיקול דעתם בהתאם, הם הופכים לכלים להקפצת זקנים ברחובות ולהברחת אימהות עם עגלות. כולם נצמדים לקירות הסמטאות כשהרכבים המשובטים עוברים.
עוד סיפר לי האיש, שבגלל שהצעירים שקועים בסדנאות שיפור רכב ביתיות, פחות דחוף להם פתאום הגיוס, ויש תופעה של חבר'ה שמוותרים על השירות תמורת הרכבת פס תאורת לד על רצועת הטיימינג. בעיה.
לא רק בכפר הדרוזי משפרים. בכל מקום אנשים צעירים, כמעט רק גברים, יוצרים יצירות תעבורתיות מפלצתיות כדי לחזק את האגו הגברי השביר שלהם. הם סבורים שאם האגזוז שלהם משמיע רעש של שיגור מעבורת החלל של אילון מאסק, ואם הם יכולים להגיע ל־240 בשש שניות ולהעלות את הסרטון לטיקטוק, אז הם יוכיחו שהם גברים וראויים לתואר המחייב.
אני יכול להבין אותם, יש להם הרבה אדרנלין לפוצץ, ונסיעה מטורפת עושה את זה בגדול. הייתי כזה. נס שאני חי. כשאני נזכר איך נהגתי בגיל 20, אני נחרד. אם היה לי גם מנוע משופר, כבר היו מקלפים אותי מאיזה הר. מזל שנהגתי בגרוטאות.
משרד התחבורה נרדם על המסיכה כבר מזמן. הוא היה חייב לאסור לפני שנים כל שינוי בכלי רכב, ולהקפיד על זה בטסט. גם ניידות משטרה חייבות לעצור ולהוריד מהכביש, במקום, רכבים משופרים.
למה? כי המעשה מעיד על הכוונה. מי שמשפר את הביצועים הבין כה וכה לא רעים של האוטו שלו, מתכוון להיות עבריין תנועה. לנסוע במהירויות מטורפות, להיצמד מאחור למכוניות שמפריעות לו, לחתוך מהצדדים, להידחף ברמזורים. הוא הרי משופר. מגיע לו. אם השיפור הוא רק אסתטי - בכיף. תרכיב כנפיים של דוכיפת בצדדים, מצידי. אבל אם השיפור הוא כדי להשיג ביצועים - אסור מדרבנן.
יאמרו "פגיעה בזכויות הפרט". אומר - בכיף. יש גם זכויות לַכְּלל. אפילו יותר. אני בעד זכויות כלל משופרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו