מחלף ענווה
איך יום צילומים מטלטל לצד יובל סמו גרם לי להבין את מיקומי בפירמידת הזיהוי, לא רחוק מהקרקעית
אמא'לה, את מה זה מוכרת לי,אומרת המוכרת בחנות, שיכולתי להיות אמא שלה. אנחנו מכירים, אומר האיש במוסך. היית פה פעם, אני זוכרת את השם, אומרת השיננית החדשה. וכשאני יוצאת מהמעיין, נוטפת מים, ילד על כתף, בגדים דבוקים לגוף, שיער גבות מוטה - צד אחד למעלה, שני כלפי מטה - יש בני זוג שבוהים בי.
בפירמידת הזיהוי אני נמצאת לא רחוק מהקרקעית. ליגה א' הם סלבס שאתה מזהה אותם מייד, ובתדהמה. איך יצא מהטלוויזיה, איך הוא מטייל משוחרר ברחוב. ליגה ב' הם אלה שאתה מזהה אבל לא מתרגש, רק מלחשש "הנה זותי" ונוקע צוואר אחורנית. ליגה ג' הם מפורסמים שאתה צריך שנייה כדי להיזכר. מבט שני, התייעצות, הפאזל מתחבר.
ליגה ד' הם מפורסמים שיש לך רק פרט אחד לגביהם: מזהה את הפרצוף, אבל לא מחבר לשם/ השם מוכר, אבל לא ידעת לחבר לפרצוף/ יודע שהוא מוכר ולא זוכר מאיפה/ רק אחרי שהוא הציג את עצמו - אתה מבין שזה ההוא מהזה. אני בהקבצה ד', מזוהה מעט, בעיקר בקרב מפגיני ימין בבלפור וקהלים ספציפיים נוספים.
מאז הצלחת סדרת הספרים "הפרשה" לילדים, אני סלב בקרב בני 4 עד 8, שמכירים אותי בתור "זאת שכתבה את התורה" ומבקשים שאעשה להם עשרת הדיברות. בשל תוכנית הרדיו שלי, ברשת ממלכתית מנומנמת, אני מוערצת בקרב אשכנזים בגיל הפנסיה, שמעירים שאני מדברת מהר מדי. הטור פה בעיתון מביא רופאי משפחה, פקידי בנק ובלניות לזרוק לעברי פרט שהם יודעים על חיי ולא זכרתי שכתבתי. לא עוצרים מולי ברחוב בחריקת סוליות ולא מבקשים ממני להצטלם, אבל בפגישה מרובת משתתפים תמיד יהיה אחד שיתלהב, הנה ההיא מהזה.
דבר לא הכין אותי לעלבון הרותח כשלפני שבוע פגשתי 20 איש בגילים שונים ושמי לא צלצל לאף אחד מהם. זה היה יום של אגו מעוך.
***
בגיל 41 הסעתי במורד הנהר סירות ועליהן כמה מהחלומות. נופפתי להם לשלום. זה כבר לא יקרה. כבר לא יתגשם. אבוד. ואז בא אלעד, השליך אל אחת הסירות חבל שבקצהו פרסת ברזל, ואמר: שנייה, תנסי.
אלעד הוא תסריטאי טלוויזיה מחונן ואדם שכיף להיות חברים שלו, מאלה שפוגשים אותך כשאתה בדאוּן ומייד מסובבים שבְשֶבֶת של רוח טובה אל המזג הפנימי. הוא נתן לי ביס קטן מהחלום לשחק, רעיון שמזמן נפל לתוך דלי ספונג'ה עכור, והזמין אותי לתפקיד אורח של כמה שורות בסדרת הנוער הקומית שכתב, "אבא מטפלת".
אם אתם לא יודעים מה זה "אבא מטפלת", סדרת נונסנס טובת לב, אין לכם ילדים בבית ספר. בין כוכבי הסדרה אפשר למצוא את אנשי "ארץ נהדרת" הנפלאים יובל סמו וגאיה באר גורביץ'. נקראתי למלא תפקיד של כתבת שמדווחת על אירוע פלילי. שם קוד אדוה דדון. כשחקנית אופי, אני סבורה שהמנעד שלי יותר רחב ועמוק, אבל אמרתי, ניסיון ראשון, נבלע את ההקטנה. כנראה זה היה ניסיון אחרון.
המאפרת שאלה אם אני הסטודנטית. עוזרת הפקה שאלה "איזו אמילי? מאיזו סוכנות שלחו אותך?" ביקשו שאמתין לתורי ושלחו אותי לחכות בשמש. הייתי אחרונה בסבב החלוקה של נערת המים! כשהשם שלי סוף־סוף צלצל מוכר לאחת השחקניות, היא ערבבה אותי עם מואטי, חסה וצנוניות: "אה, אמילי סרוסי! ממפלגת העבודה!". וסמו שאל, כשהמצלמה כבתה: "באמת קוראים לך ככה? הייתי בטוח שזה שם הדמות".
זה היה יום של טיפול. תרפיה בענווה. לכו למקום שבו לא מכירים אתכם ותעברו סדנת צמצום. חשוב לא פחות מסדנת העצמה. בסוף היום נסעתי רוורס ושרטתי פגוש של מרצדס. השריטה פגעה בחיישן הקדמי ועלות התיקון היא כמו מה שעולה המכונית שלי.
אחרי כמה שעות החלטתי לשחרר את הכיווץ בשפתיים ולהפסיק לחפש את השטיח האדום. באתי ליהנות, לנופף לשלום לאמילי האחרת שיכולתי להיות אם לא הייתי מי שאני היום, להתנסות בחיים מקבילים של מישהי אחרת, שהיא לא עיתונאית, וגם לא אמא לילדים, שצריכה להספיק להכין סעודה מפסקת לפני צום תשעה באב בזמן שהיא תקועה על סט בחולון.
כמו כל ישראלית בהוליווד שממחזרת שנים את איך היה "לשחק לצד בראד פיט", למרות ששהתה לצידו כמה שעות, גם אני אספר על "לשחק לצד סמו". תשמעו, האיש גדול. לא רק הכישרון. האכזבה שלי מכך שלא ידעו מי אני נראתה כמו מניירות של פרימדונה כשראיתי את סמו עובד בלי מזגן, לא נח, חוזר שוב ושוב על אותם משפטים כאילו הוא בחזרות לשייקספיר בקאמרי ולא בסדרת ילדים.
אחרי יום עבודה לצד שחקנים ליגה א' הבנתי שסדנת הטיפול באגו לא היתה מיוחדת לי: להיות שחקן זה טיפול באגו. תשמעו, כוכבים עובדים קשה. קמים בחמש בבוקר ליום של חזרות וצילומים. נדרשים לחזור על אותה סצנה פעמים רבות ובכל פעם להניע שריר אחר בפנים, לומר את אותו משפט בטון שונה בחצי מעלה, לעצור, לעשות את אותו קטע פעם נוספת, בשינוי של מילה אחת לבקשת הבמאי, ואז שוב, לגלגל סלע אל ראש ההר.
בימים שבהם אין מגיפה, אני מרצה בפני קהל. עולה לבמה או נואמת בקצה אולם במתנ"ס, מיקרופון, אורות, אדרנלין, כפיים, יורדת. אמנות החרטוט. שחקנים שזה המקצוע שלהם עובדים כמו נגרים. הכל דורש דיוק. אנחנו רגילים להעריך אנשי כפיים על החריצות ועל ההתמדה, אבל גם להיות סמו דורש חריצות והתמדה. ומעט מאוד התפעמות עצמית. הידיים שלו לא שחורות, אבל העבודה סיזיפית. מי שיש לו אגו לא שורד כשחקן. מכיוון שיש לי מלא אגו, אני מוותרת על התענוג.
***
למחרת ביצעתי נחיתה מחיי הזוהר לצד סמו וקניתי פיצה לילדים במרכז המסחרי הישן ליד הבית. כשהלכתי עם המגש ביד, בדרך הביתה, עצרו אותי שלושה ילדים בני 13-12 ושאלו אם יש לי חמישה שקלים לתת להם. נענעתי בשלילה והמשכתי ללכת. הם צעקו לעברי: אז אולי משולש פיצה? אנחנו רעבים.
נשרפו לי כל הפיוזים ברֵאוֹת. מי יכול שלא לעצור. הנחתי את המגש על ספסל, הוצאתי שלושה משולשים ונתתי להם. רציתי לקחת אותם איתי הביתה, אבל הבאתי בחשבון שהם עובדים עלי.
אמרתי להם שאם הם באמת רעבים ואין להם דרך אחרת להשיג מזון, אני מתפללת איתם שזו הפעם האחרונה בחייהם שיבקשו כסף מאדם ברחוב. ואם הם לא באמת רעבים, וזה איזה משחק לחופש הגדול - שיידעו שהמילים שהם מוציאים מהפה עלולות להפוך לאמת. על כל מילה שאנחנו אומרים יש מלאך שאומר "אמן".
מי שמנסה לעבוד על הביטוח ולדווח על כאבי גב שלא קיימים, סופו שיחטוף כאבי גב מטריפי דעת. ומי שאומר לזרים שהוא רעב בעוד יש לו לחם בבית, סופו להיות רעב באמת. ככה אמרתי להם באמצע הרחוב. והילד שלי, בן ה־7, מעך לי חזק את היד ולחש: אמא, תיתני להם את כל המגש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו