המחאה הסתיימה - עכשיו מדובר בהרס חברתי מאורגן

מי שמשוטט קצת בשולי המהומות ברחוב עזה שבירושלים, ומשוחח פה ושם עם אנשי שמאל שבחלקם משתתפים בחגיגה, יודע שבמחנה שלהם מתפללים כבר כמה שבועות לשובו של הרוצח יונה אברושמי. 

לאחר הדיבורים ברמת הרחוב, החלו גם הפרשנים בכתובים "להתגעגע" לאברושמי. שלום עכשיו, עוד דוגמה, התעוררה במודעה באחד מעיתוני הבוקר. מי שבודק את המודעה גם מההיבט הגרפי וגם מההיבט התוכני, רואה את המניפולציה: ראש הממשלה נתניהו לא רק שרצח את רבין אלא גם את אמיל גרינצווייג. 

אלא שזאת לא בדיחה אלא אור אדום מהבהב. יש חשש כבד שמישהו מכין פרובוקציה ברוח מטורף מהימין שרוצח "מפגין" מהשמאל. האירוע הבולט ביותר היה בסוף השבוע שעבר. לתוך הנרטיב הקיים של "אלימות מימין" הוכנסה הקטטה בין שתי קבוצות של אוהדי כדורגל. היא הוצגה על ידי "פראבדה" המקומית, דהיינו הערוץ הרחב, העכור, של כל התקשורת, כתקיפה של בריוני ימין שכמעט הרגו מפגין שמאל. תעיד תגובתו הפבלובית ח"כ יאיר לפיד: "האלימות והדם שנשפך - על הידיים של נתניהו". איש לא קורא את לפיד לסדר על חורבן הדמוקרטיה שמתחיל בהשחתת השפה. אם מדברים על אברושמי, אז כנראה מכינים פרובוקציה שתייצר את המאסה הקריטית הנחוצה למהלך ההפיכה.

ביום שישי בסביבות אחת וחצי בצהריים יכולתי לראות איך עריצות נולדת. עברתי ברחוב עזה בואכה כיכר פריז. על המדרכה ממול, ליד השער לבית ראש הממשלה, כל השלטים והבמות של מחוללי המהומות מוכנים לבאות. בצילו של בנק דיסקונט יושב אמיר השכל עם כמה דפים בידיו והוא מכתיב משהו לטלפון. קלטתי רק את המילה "המשטרה". 

המשכתי הלאה במורד קרן היסוד. אמרתי לעצמי: הנה יושב השליט החדש של מרכז ירושלים. בעוד שעה, אולי שעתיים, לפי החלטתו הוא יסגור את מרכז ירושלים. מהומת יום שישי לפנות ערב - ובכל יום אחר - סוגרת אוטומטית שני רחובות מרכזיים בירושלים, את עזה ובן מימון. ביום יותר אינטנסיבי נסגרים גם המלך ג'ורג' ורמב"ן. המשפטנים, ההיסטוריונים ומדעני המדינה שרכשו את השכלתם באקדמיה הישראלית מאז שנות ה־60 של המאה הקודמת, חסרים ערכי יסוד בדמוקרטיה. תקשיבו לראשי האוניברסיטאות המסיתים למרד. הם יודעים לדקלם, אך אינם יודעים מה זו דמוקרטיה. הגרעין הקשה בתוכם נושא בגופו ובמוחו את שרידי הפסולת הרדיואקטיבית של הסטליניזם.

יש כמה עיתונאים ותיקים המשווים בין מהנדסי ההרס החברתי של היום, למחאות של מוטי אשכנזי ואסא קדמוני ב־1974. אין סילוף גדול מזה. אשכנזי וקדמוני התמקמו לבדם בגשם של חורף 74' מול משרד ראש הממשלה בתביעה קונקרטית שמשה דיין וגולדה מאיר יקבלו אחריות מיניסטריאלית על מחדל מעשה ידיהם. אט־אט הצטרפו אליהם עוד מפגינים ולאחר הגשת דו"ח אגרנט גולדה ודיין נאלצו להתפטר. 

בשנת 2020, בקיץ, לא מדובר ב"מחאה" אלא בטכנולוגיה של הרס חברתי. מנצלים מצב חירום של מגיפה כדי להניח מטעני נפץ במפרקיה הרגישים של החברה הישראלית. אשכנזי וקדמוני לא חלמו לסגור שכונות ולהטיל אימה על סביבתם. 

בוקר טוב לשופטים וליועצים המשפטיים: הפכתם את "זכות ההפגנה" לקדושה יותר מזכויות הפרט, הציבור והחיים עצמם; מדובר בלוחמת רחוב, בטקטיקה מחושבת. כתבי התקשורת נלקחו בשבי, בנוסף לתושבי מרכז ירושלים המוחזקים כבני ערובה. כל זה מלווה בנורמליזציה של התבטאויות אלימות, סדיסטיות. 

התוצאה עד עכשיו היא שמהפכת הרחוב מצליחה. האיום הגלום בה כלפי המשטרה ברור. יש סימני כניעה. לחץ הרחוב, יחד עם היועץ המשפטי לממשלה וסיעת כחול לבן, מצליחים לנטרל את פעולת הממשלה. מדברים על "סכנה לדמוקרטיה". זאת כבר לא סכנה, אלא חזות קשה שהתממשה. עריצות השמאל, התקשורת ומערכת המשפט כבר מתממשת לנגד עינינו, היא מגיחה כנוסע השמיני במסדרונות החללית של הדמוקרטיה הישראלית.