החלו ההכנות לייסוד בנק ישראל
מנהל המחלקה הכלכלית של האו"ם, סמואל קלצקי, שנחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם בתחום הפיננסים, הגיע מניו יורק לישראל בסוף יולי 1950, כיועץ מיוחד לממשלת ישראל בתוכניתה לייסד בנק ממלכתי.
"אני מתרגש מאוד מהכבוד הגדול שנפל בחלקי, להקים בארץ ישראל מוסד פיננסי מרכזי וחשוב ביותר", אמר קלצקי לעיתונאים שהמתינו לו ברדתו מהמטוס בנמל התעופה לוד.
קלצקי, יהודי כבן 60, הגיע ארצה עם שני עוזרים ופתח בתחקיר מקיף על מצב הבנקאות הישראלית ב־1950. באותם ימים פעלו בארץ עשרות בנקים, נוסף על אגודות שיתופיות רבות לאשראי שנפרשו בכל חלקי הארץ. קלצקי ביקר במשך חודש ברוב המוסדות הפיננסיים, וכשנשאל על ידי מנכ"ל משרד האוצר, דוד הורוביץ (לימים הנגיד הראשון של בנק ישראל), מה מסקנתו בנוגע למצב הבנקאות בישראל, השיב בהומור: "המצב מורכב ומסורבל כפי שרק יהודים יודעים לסרבל".
החל מ־1927 פעלה בארץ ישראל "מועצת המטבע פלשתינה א"י", שהנפיקה את הלירה הארץ־ישראלית (לא"י) ביחס של 1:1 ללירה שטרלינג הבריטית, כאשר הבנק המרכזי בארץ ישראל היה בנק ברקליס האנגלי. עם הקמת המדינה מינתה הממשלה הראשונה את בנק אנגלו־פלשתינה (אפ"ק) כבנק המרכזי והורתה לו להנפיק שטרות כסף, וב־1951 עברו זכויות אפ"ק ל"בנק לאומי לישראל", שהפך להיות הבנק המרכזי - עד להקמת בנק ישראל כעבור שלוש שנים.
בתום ארבעה חודשי עבודה ותחקיר מאומצים הגיש קלצקי לשר האוצר, אליעזר קפלן, דו"ח סיכום עב־כרס. הביורוקרטיה הישראלית הגיבה לדו"ח באיטיות המוכרת, ורק ב־1951 הוקמה "הוועדה להקמת בנק ממלכתי", שראשיה יצאו לסיורים ממושכים ולהשתלמויות בבנקים מרכזיים במדינות שונות, בין השאר גם בהתבסס על הדו"ח שהכין קלצקי.
שלוש שנים נוספות חלפו ב"לימוד החומר" ובהסקת מסקנות, עד שבאוגוסט 1954 נחקק סוף־סוף חוק בנק ישראל. הבנק עצמו פתח את שעריו ב־31 בדצמבר של אותה שנה.
מחסור בנייר טואלט עקב בעיות ביבוא חומר הגלם
הקורא אבי נזרי מפתח תקווה שלח אלינו העתק ממכתב שכתבו שלושה חנוונים מבני ברק למפקח על המלאי במשרד האספקה והקיצוב בירושלים. מתוכן המכתב, שנשלח ביולי 1950, ניכר המחסור ששרר באותם ימים בארץ בנייר טואלט, שנקרא אז "ניר טואלטי".
"נודע לנו שברצונך להפקיע מאיתנו את מכירת ניר טואלטי - ולמוסרו למוכרי צורכי כתיבה. ברצוננו להביא לידיעת כבודו שהוצאת מצרך זה מידינו והעברתו לאחר הן עוול משווע, שכן בשל המחסור הקבוע בניר טואלטי מגיעים למכולות שלנו מדי יום אנשים לבדוק אם הגיע כבר משלוח, ובאותה ההזדמנות קונים מאיתנו גם דבר מה אחר, או שניים".
חומר גלם לתעשיית נייר הטואלט נחשב למצרך נדיר באותם ימים בארץ, והיבוא שלו מחו"ל דרש הקצאות ניכרות של מטבע זר, שמשרדי האוצר והאספקה לא הסכימו לשחרר. הנימוק לסירוב: "מדובר בחומר גלם לייצור מוצר אישי", כהגדרת המשרדים.
כמה בתי דפוס קטנים ייצרו באותה עת ריבועי נייר טואלט באיכות ירודה, ובית חרושת תל־אביבי בשם "דרוט" ייצר אף הוא נייר טואלט באיכות כזאת - אם כי שיווק אותו בגלילים, חידוש שבאותם ימים נחשב ללוקסוס.
הקלת מה הורגשה ב־1953, כשעולה משווייץ קיבל אישור לעלות לארץ עם 100 טונות חומר גלם לייצור נייר טואלט, תוך התחייבות להקים בארץ בית חרושת שיצרוך כ־5 טונות נייר מהמלאי בחודש. ואכן, בית חרושת זה, שפעל בלוד, ייצר מוצר סביר בהשוואה לנייר ששימש את הישראלים עד אז.
נפתח "הקונגרס העברי העולמי"
ב־25 ביולי 1950 נפתח בירושלים הקונגרס העברי הראשון מאז הקמת המדינה. משעות הבוקר נהרו המוני צירים ואורחים מכל פינות הארץ, ובהם רבים שהגיעו מתפוצות הגולה, ובשעות הערב גדש הקהל את בניין ימק"א, שבו נערכו כל אירועי הקונגרס. לשולחן הנשיאות שעל הבמה הסבו יו"ר הכנסת, יוסף שפרינצק, הרב הספרדי הראשי בן־ציון מאיר חי עוזיאל, שרי ממשלה וראש עיריית ירושלים, דניאל אוסטר.
פרופ' יוסף קלוזנר, ממובילי תחיית הלשון העברית (חתן פרס ישראל למדעי היהדות ב־1958), הכריז בנאומו: "השעה היא שעת פעולה! על הקונגרס להצהיר - אנו שבים ללשוננו הלאומית הנצחית! הבה נודיע קבל כל העולם: העברית היא שפת העם במדינת ישראל, והיא גם שפתו של כל יהודי באשר הוא".
פרופ' נחום סלושץ, נציג ארגון "ברית עברית עולמית", שהוקם ב־1931 בברלין כדי לקדם את השפה העברית בגולה, הביא את ברכת הארגון לכנס בירושלים: "מִזְרָחה ויָמָּה, צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה, חושו, אחים, חושו והפיצו דבר השפה העברית לכל עבר, כי באה העת שכל יהודי, בכל מקום בעולם, יחבור לשורשיו ויהיה לדובר עברית גאה".
בין השאר, החליטו צירי הקונגרס להפוך את העברית לשפה שנייה בבתי ספר יהודיים בתפוצות וקראו לרבני הקהילות להפיץ ספרים בעברית ולפתוח את דרשותיהם בעברית. בתום שלושה ימי דיונים, אסיפות, סמינרים ומפגשים, ננעל הקונגרס בשירת המנון "התקווה" ובברכת "בשנה הבאה בירושלים" - אף שהוחלט שהקונגרס יתכנס שוב רק כעבור שנתיים.
מפעל מים ראשון באילת
ב־1949 קיבל ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, חוות דעת של ועדת מומחים, ולפיה "הנגב לא יצלח לפיתוח ולהתיישבות". בתגובה ציווה להחליף את צוות המומחים, הקים פורום משימה שנקרא "ועדת הנגב", ובסוף יולי 1950 הגיע בעצמו לאילת. בן־גוריון הניח שם אבן פינה לפרויקט דיור בן 50 יחידות, חנך את קו הטלפון הראשון ביישוב בשיחה עם שר התחבורה, דוד רמז, וגם השיק את מפעל המים הראשון של אילת, שהוקם על ידי יחידת ההנדסה של צה"ל. "כיבושי צבא באים והולכים, אך כיבוש השממה, כמו כאן באילת, הוא לצמיתות", אמר.
תעלומת הגיל ו"העוף"
אזרח יוצא תימן ביקש ביולי 1950 מעורך דין תל־אביבי לטפל בעניינו. בפנייתו סיפר האיש שהוא היה אמור להתחיל בעבודה בעיריית תל אביב, אולם הוא נדחה משום שבניירותיו נרשם שהוא בן 70. "אני בן 50 בלבד", טען, והציג בפני עורך הדין "הוכחה": מחברת ישנה שבה רשם אביו את תאריכי ימי ההולדת של כל בני המשפחה. לשאלת עורך הדין מדוע מצוין בניירת הרשמית שהוא בן 70, השיב האיש: "בימי הבריטים רציתי לאכול עוף, ורק זקנים יכלו לקבל אז מנת עוף".
אזל הבנזין בתחנות הדלק
בסוף יולי 1950 התפתחה בישראל בהלה לבנזין, שמקורה היה בשמועות שמכסת הבנזין לתחנות קוצצה. תורים ארוכים של מכוניות השתרכו בפתחי תחנות הדלק בארץ, ובשעות הצהריים כבר תלו רוב בעלי התחנות שלט "הבנזין אזל" - והמתינו לבוא ה"טנקרים" (מכליות התדלוק למילוי). הפרשנים הודיעו ש"אם הממשלה החליטה באמת לצמצם את אספקת הבנזין - אזי יש להכניסו כסעיף בפנקס התלושים ולפקח על החלוקה".
הנעלמים / ימי התרמה שהיו
סרט תרומה
הכוונה היא לסרט נייר (דוגמת זה שבתמונה), שאותו היו המהדרין מצמידים לדש הבגד, כאות לכך שנטלו חלק פעיל באחד מעשרות ימי ההתרמה הרבים שהיו נהוגים בזמנו בארץ. חניכי תנועות הנוער השונות היו פושטים על בתי האזרחים ומגייסים כספי תרומות בעבור מפעל ההתיישבות, המלחמה בשחפת, בתי יתומים, קרן קיימת לישראל, שיקום נכים, ועוד.
נוסף על הסרט האישי, היה מקבל תורם הכסף גם מדבקה, שאותה היה מצמיד בגאווה לקורת הכניסה לבית.
הצרכנייה / דברי מתיקה שהיו
קרטיב קרח
שלגון של מים קפואים על מקלון עץ, מועשר בתמציות טעם וריח, ששווק בטעמי לימון, מנטה, קולה וענבים - והיה בעל צבעים עזים. ממקפא הקרח נהגו הילדים למצוץ את המיץ הזרחני, ואז לנגוס בקרח שנותר על המקלון. המהדרין היו נושפים לתוך שקית הנייר שעטפה את הקרטיב ומנפחים אותה, ואז מקפלים את פתחה ומניחים אותה על הרצפה. רקיעה חזקה ומהירה עליה היתה יוצרת קול נפץ עז.
מהפכת חדשנות בפרדסים
בקיץ 1950 השתנו סדרי העבודה בפרדסים: את מקום המעדרים הוותיקים תפס טרקטור ממונע זעיר, שיטת ההשקיה המסורתית עם בור היקפי ("צלחת") פינתה את מקומה לצינורות אלומיניום קלים, ועוד. "מתקפת" החדשנות התאפשרה בזכות מלווה אמריקני לחקלאות ההדרים, אחד ממלווים רבים שהגיעו מארה"ב באותם ימים, בתוספת הלוואות נוחות לפרדסנים מממשלת ישראל בצילום: קבוצת קטיף בפרדסי השרון, 1950.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
