מאות כלות ולקוחות של דני מזרחי, אחד המעצבים הוותיקים והמפורסמים בישראל, גדשו בסוף דצמבר האחרון את הסטודיו רחב הידיים שלו בכיכר המדינה. בניגוד לימים הרגילים בחנותו של המעצב, הפעם זו היתה מכירה עצובה. המכירה האחרונה. מכירה שיזם מנהל הסדר הנושים, שהודיע על מכירה פומבית של כל השמלות ושל כל רכושו של מזרחי, שנקלע לחובות של מיליוני שקלים.
כולם הגיעו למכירה. למעט מזרחי עצמו.
"לא הייתי מסוגל להיות שם", הוא מספר ועדיין לא מעכל. "רציתי שהמכירה האחרונה תהיה מסודרת, אבל הבנתי שאנשים 'עלו' שם אחד על השני, מדדו, דרכו, זרקו. השפלה כזאת לא רציתי לראות. זה איום ונורא. זה שרף אותי מבפנים".
למעשה, מכרו את כל השמלות שתפרת כל חייך?
"אתה לא מבין מה עשו לי. החליפו מנעולים כדי שלא אוכל לקחת שום דבר. לא היתה לי הזדמנות אפילו להיפרד. לא תיארתי לי שימכרו את כל הציוד. כל הגזרות, מכונות התפירה, הבדים וכל מה שאספתי כל החיים, הרהיטים - וכמובן השמלות.
"מאז המכירה אני לא מסוגל לחזור למקום. יש שם עדיין את השלט שלי והידית בכניסה עם השם שלי. לא הלכתי אפילו לפרק אותם, אני פשוט לא מסוגל".
הרומן של מזרחי (61) עם עולם האופנה התחיל כשהיה בן 14. הוא נולד וגדל בשכונת מנשייה בתל אביב, במשפחה קשת יום, ועבד עם אחיו בחנות של מותג האופנה הפופולרי באותם ימים "ראש אינדיאני". במקום להכין שיעורי בית, עבד מזרחי לצד מכונות סריגה, משם עבר למכונות אריגה, ובהמשך עבד גם בחדרי הגזירה, התפירה והשיווק.
את הלימודים בכפר הנוער בית אפל מיעט לפקוד, וכילד התקשה להתרכז בכיתה. לדבריו, הוא נשר כשעבר לעבוד בתחום האופנה. "לא למדתי בכלל, ולמעשה, ההשכלה הכללית שלי היא כמו של ילד בכיתה ג'. באותם ימים לא ידעו לזהות דיסלקציה. לשמחתי, תמיד היה לי חוש לבגדים. תמיד אהבתי להתלבש ולהלביש את כולם שונה ממה שמקובל".
ב־1997 הגשים את חלומו לייצר שמלות כלה, ובתוך זמן קצר נודע כמי שהחדיר לתעשייה את אווירת "גדול מהחיים": שמלות פומפוזיות שמשדרות יוקרה, עם התמחות בגזרות גוף ובתפירה עילית.
את הסטודיו הראשון שלו, במקביל לעבודה ב"ראש אינדיאני", פתח ב־1993 בצפון רחוב דיזנגוף, בתקופה שכל מעצבי האופנה העדיפו לנדוד לדיזנגוף סנטר. לא היה ניתן להתעלם מהסטודיו המרווח והמעוטר בתמונותיה של ספיר קופמן, מלכת היופי של 1984. בכניסה הוצבו שני נמרי ענק מפוחלצים, אחד סוחב את רעהו באווירת סאדו־מאזו.
"את הסטודיו פתחתי מכספי הלוואות ומהסכומים שהרווחתי בעבודה הקודמת", הוא משחזר. "זה היה מקום שבארץ ובעולם לא היה כמותו. הוא נראה בכלל כמו חנות רהיטים סינית. לא הכירו את הסגנון הזה פה".
אתה זוכר את השמלה הראשונה שעיצבת?
"אני יכול לשכוח? זאת היתה שמלה שהכנתי לגיסתי, לחתונה שלה עם אחי. שמלה שכולה קריסטלים, והיא עוררה הרבה רעש. הרבה עיתונאים כתבו עליה, ומאותו רגע התחילו לפנות אלי דוגמניות וידועניות, כולן רצו שאעצב להן שמלות כלה.
"בתוך פחות משנה כבר לא יכולתי לנשום מהקצב של הלקוחות. הרמתי מחירים רק כדי לא ליצור לחץ בייצור. הכל תפס תאוצה, והגעתי למחזורים לא ריאליים לגודל החנות ולתעשייה בארץ בכלל". על פי הערכות, גלגל מזרחי באותן שנים מיליוני שקלים.
מה היה בך שלא היה בשאר מעצבי התקופה?
"שילוב של כמה דברים. אני אדם מאוד דרמטי, ומאוד אהבתי להיראות גדול מהחיים עצמם. גם בשמלות פשוטות, לכאורה, הייתי מכניס אלמנטים שהפכו את הבגד למשהו לא רגיל, עם טוויסט.
"ידעתי לתת משהו מוגזם מאוד למי שרצתה את זה. יש לי התמחות בפרופורציות של גזרת גוף. הגזרות שלי היו הכי טובות שיש, עם חומרי הגלם הכי טובים. לכל לקוחה שבאה אלי בניתי בובה עם המידות שלה. זה משהו שלא עשו אז בשום מקום אחר".
אחרי ארבע שנים נפרד מזרחי סופית מ"ראש אינדיאני" ויצא לדרך עצמאית, כשהוא עובר לסטודיו גדול יותר, 50 מטרים צפונה יותר בדיזנגוף. "אני זוכר ששמתי בחלון הראווה פוסטרים עצומים של גלית גוטמן, דבר שלא היה מקובל. גם במקום החדש עבדתי בצורה חסרת תקדים".
בתקופת השיא שלו מכר מזרחי 30-25 שמלות כלה ושמלות ערב חגיגיות מדי יום, כשהוא גובה על כל שמלה סכומים שנעו בין 6,000 ל־12,000 שקלים, תמחור שנחשב באותם ימים גבוה להחריד.
עם השנים הפך הסטודיו לתחנת מעבר של סלבס ודוגמניות. כולם לבשו אז דני מזרחי: מועמדות בטקסי מלכות היופי, משתתפות "רוקדים עם כוכבים", אפילו גל גדות נכנסה לחופה בשמלה שלו.
בשיא תהילתו נהג לתפור בחינם, ברוחב ליבו, שמלות לכלות מעוטות יכולת ("לא יכולתי להירדם בלילה אם הייתי אומר להן לא"). אחריו הלכו מעצבים מצליחים אחרים, ובהם פנינה טורנה וגלית לוי, ואט־אט חזר רחוב דיזנגוף להתעורר. אבל בתחילת שנות האלפיים, דווקא כשכל המתחרים הגיעו, הוא בחר לעזוב.
"הגעתי למצב שהסטודיו שלי הפך לקטן ביחס לביקוש, ולא עמדתי בקצב. חיפשתי מקום גדול יותר ועברתי לחצרות יפו. היה לי שם בית מלאכה בגודל של יותר מאלף מ"ר וגם שואו רום של 500 מ"ר, והעסקתי כ־90 עובדים.
"עבדנו מסביב לשעון, מבוקר עד לילה, שתי משמרות ביום, עובדים באים והולכים, ורק אני נשאר. הייתי חוזר הביתה עם הלשון בחוץ. גם התקשורת לא הפסיקה לפרגן לי. גיא פינס שידר שלושה ספיישלים על צילומי הקמפיינים שלי. כל קטלוג שצילמתי היה בהשקעה של מאות אלפי דולרים".
בשלב מסוים הרגיש שישראל קטנה למידותיו - ויצא גם לחו"ל. תחנה ראשונה: לונדון. "זה היה אתגר חדש, קהל חדש, הכל חדש", הוא נזכר. "כשהגעתי לשם ב־2005, ידעתי שאני חייב למצוא את הדרך שלי לבלוט. התחברתי למובילי דעת קהל, פניתי גם לקהל הגברים הערבי בעיר, שיודע ללבוש דברים סקסיים, ועבדנו מאוד־מאוד יפה".
על כל שמלה גבה בין 6,000 ל־16,000 ליש"ט. "היו לי לקוחות נשות עשירי עולם. אני זוכר אחד שהיה מוריד את אשתו בפתח החנות עם רולס רויס, ומתוך הרכב הוא היה מבקש שאכין לה קולקציות שלמות לצהריים ולבוקר".
אחרי שלוש שנים סגר, בשל חילוקי דעות עם המשקיעים שלו. "בטיפשותי פעלתי מתוך אמוציות ולא בצורה עסקית, וזאת גם אחת הבעיות שלי - שפגעה בי גם שנים קדימה. בסוף עזבתי, וחזרתי רק לחנות ביפו.
"עם השנים היו לי עוד הצעות מחו"ל, אבל נרדמתי בעמידה. לא היו לי כוחות. לא רציתי להפוך להיות יצרן של בית חרושת להדפסת כסף. תמיד התעניינתי בתהילה וביצירה, לא בכסף. רציתי להוכיח לעולם איך ילד דיסלקטי שלא למד בתיכון מצליח למרות הכל. זה היה הדרייב שלי".
אפרופו תהילה, מזרחי נחשב לאורך שנים למושא סיקור במדורי הרכילות. שם נרדף לכל מה שנחשב לנוצץ. גלית גוטמן, שהיתה הפרזנטורית שלו במשך 17 שנה, הפכה לחברה קרובה ולמוזה. אפילו דוגמנית העל הבינלאומית אירנה שייק הובאה לדגמן עבורו. צלמי הפפראצי ידעו שמדי שבוע הוא נוהג לארח בביתו את כל המי ומי בתעשייה.
"ותמיד ביד רחבה. אהבתי לחיות טוב ולנהל חיים טובים. יש שיגידו חיים ראוותניים. אבל מבחינתי זה היה שולי בתוך כל הדבר הגדול".
****
אבל כמו בכל סיפור סינדרלה, היה ברור שבשלב מסוים הנעל תישמט מהרגל והחגיגה תסתיים. השלב הזה הגיע כשמזרחי התחיל לחוש שהוא עובד קשה, אבל לא מרוויח בהתאם לציפיותיו. הוא החליט לייעל את העסק בהתאם להמלצות מאיש מקצוע מומחה.
"אחת ההמלצות היתה לפטר 50 אחוזים מצוות העובדים. תמיד החזקתי את העובדים הכי טובים ודאגתי להם יותר מבכל מקום אחר, והקיצוץ הזה ממש עלה לי בבריאות. בהתחלה פיטרתי רק 20 אחוז, ובהמשך הוספתי עוד 20 אחוז, אבל בינתיים היו לצעד הזה השלכות, כי כל מי שעבד אצלי התפזר במקומות אחרים - וכל הטכניקות ושיטות העבודה שלי עברו הלאה".
ב־2015 מצא עצמו מזרחי מתמודד מול תחרות שרק הלכה וגדלה, ובמקביל הרגיש שהביקוש לעיצובים שלו פוחת ביחס לשנים קודמות. בשלב זה החליט לפזול שוב לחו"ל. תחנה שנייה: ארה"ב.
הפעם נטל הלוואות מהבנקים בסכומים משמעותיים, שבדיעבד יהפכו לאבן ריחיים על צווארו. "אמרתי לעצמי שאם אני כבר מנסה במקום אחר, אעשה את הכי גדול והכי טוב שיש. הרמתי בניו יורק תצוגות אופנה גדולות וגם שכרתי שואו רום. הכל בהשקעה של כמיליון וחצי שקלים. היו לי שתי תצוגות בשנה, עם כל ההשקעה והגודל שאתה יכול לדמיין".
אז מה השתבש?
"בדיעבד הגעתי לעיר קצת מאוחר, ולקח לי זמן לפצח את הקהל. קיבלתי הזמנות מלקוחות, אבל לא במידה מספיקה לעומת ההשקעה הגדולה. נכנסתי לבור של מינוס שלא הייתי מסוגל להחזיר, ופה התחילה הבעיה שלי. ב־2019 נאלצתי לסגור שם".
כמה עמוק היה הבור?
"בין מיליון למיליון וחצי שקלים. בבנק שלי פחדו שאכנס להליך של פשיטת רגל וסגרו לי את הברז. פניתי לבנק אחר, וממנו קיבלתי עוד אוויר כדי להמשיך לעבוד".
כשברקע חוב שהלך והצטבר, עזב מזרחי את יפו לכיכר המדינה בתל אביב. "השכירות בכיכר כבר לא היתה יקרה כמו בעבר", הוא מסביר, "מצאתי שם מקום והחלטתי לצמצם את כל המערכת, עם שליש ממספר העובדים בהשוואה לעבר. העסק עבד די יפה, אבל לא מספיק, ובשלב מסוים נוצרו עוד חובות שהביאו לעיקולים".
מכאן, כמו בעלילה של דרמה כלכלית, העסק רק הלך והסתבך. "התחלתי כל חודש עם תשלום של 45 אלף שקלים לשכירות על הסטודיו, לא כולל מתפרה ומשכורות לכמעט 30 עובדים, ועוד הוצאה של 20 אלף שקלים למשכנתא על הבית שלי (וילה עם בריכה בהרצליה פיתוח; ע"ס).
"במקביל, השוק בארץ השתנה. כלות רואות היום עיצוב שהן אוהבות, קונות בד והולכות לתופרת או מזמינות מחו"ל ועושות התאמות. לכל זה תוסיף את התחרות עם המעצבים שנכנסו לתחום, את הבור הגדול שנוצר מההשקעה בארה"ב ואת החובות שלי שרק הלכו וגדלו - ותבין את המצב. אני מודה שגם לא הסכמתי להתפשר על חומרי גלם זולים וסירבתי לעשות דברים שאני לא מאמין בהם רק כדי להוריד עלויות.
"כשיש עונת חתונות - יש עבודה, וכשאין, כלומר בחורף, אתה משתמש במה שאספת בקיץ. בזמנו, כשמכרתי שמלות לאינסוף אירועים, הייתי מחזיק את עצמי יפה מאוד גם בתקופות הפחות טובות, אבל כשהביקוש ירד, לא היה לי פתאום עם מה לעבוד, והבור רק הלך וגדל".
לא ראו עליך אף פעם שאתה במצוקה.
"נכון. אל תשכח שאני ילד שבא מכלום. תמיד היתה בי הנובורישיות. ולמרות שהתחלתי להצטנע, תמיד נשארו לי התאווה והרצון לחיים הטובים. אתה יודע שבתקופות שהכי הצלחתי העסקתי שני פיליפינים קבועים לתחזוקת הבית שלי?"
ב־24 באוקטובר 2019 ספג מזרחי את המהלומה הגדולה מכולן, כשלבית המשפט המחוזי בתל אביב הוגשה בקשת פירוק נגד החברה שלו, "דני מזרחי דיזיינס". את הבקשה הגישו שש עובדות לשעבר שלו, שטענו שלא קיבלו במשך חודשים כספים שמגיעים להן.
מזרחי: "כשהבנתי שיש לי בעיית תזרים, ושאני לא יכול לשלם משכורות, אמרתי לעובדים שמי שלא רוצה להמשיך לעבוד יכול לעזוב, וביום שאתאושש - הוא יוכל לחזור לעבוד. היו עובדים שהגיעו לעזור לי בהתנדבות.
"כשגיליתי על הבקשה לפירוק הייתי המום. זאת היתה הפתעה מאוד לא נעימה. לא האמנתי שזה קורה לי. חשבתי שאני חולם. לקחתי את זה מאוד ללב".
העובדים שלך היו מאוד קרובים אליך.
"מה זה קרובים? הם היו המשפחה שלי. הייתי איתם בשמחות, בבתי חולים, שלא נדע, באירועים משפחתיים, ומה לא. אם היתה עובדת שבעלה היה פוגע בה, הייתי מגיע ומושך אותו מהשערות".
יכולת להבין את הטענה של העובדות בעניין הכסף?
"לפני הכל, ליבי איתן, אבל צריך להגיד שלא החזקתי אף אחת בכוח. חלקן הסכימו לעבוד בהתנדבות עד שאעמוד על הרגליים, כי סמכו עלי. הגעתי למצב שלא שילמתי להן משכורות במשך שלושה חודשים, ומייד הוצאתי להן מכתבי פיטורים כדי שיקבלו דמי אבטלה. כולם ראו כמה אני מנסה. באותו הזמן לוויתי כסף מהחתן שלי ומהבת שלי, מכרתי את הג'יפ שלי - והכל עבר לחשבון של העסק בניסיון להתאושש".
דיברת עם העובדות שהגישו את בקשת הפירוק?
"אני לא מסוגל ליזום שיחה, זה כואב מדי. חלק התקשרו בעצמן והתנצלו, אמרו שלא ידעו שהעסק יגיע למצב הזה. קיבלתי את ההתנצלות שלהן, אבל אני עדיין בטראומה. אני עד עכשיו לא מאמין שזה קרה".
נשארו גם לא מעט לקוחות מאוכזבות.
"יותר מכל כאב לי לראות לקוחות שעמדו מחוץ לבית שלי ואמרו שהן לא מתחתנות בלי שמלה שלי. כמעט בכיתי איתן. אבל אין לי מה לעשות, אין לי את היכולת לעשות להן. מכרו לי את כל הציוד ואין לי עם מה לעבוד".
****
חודש אחרי הבקשה לפירוק, ועם חובות שהאמירו ל־7 מיליון שקלים, הגיש מזרחי לבית המשפט בקשה להסדר עם נושיו, ובראשם בנק ירושלים שהעניק לו הלוואה למשכנתא. מהבקשה עולה כי המעצב חתם על הסכם למכירת ביתו בהרצליה פיתוח תמורת ארבעה מיליון שקלים, כדי להשיב את חובותיו.
"נקלענו לחובות של מיליוני שקלים", כתב מזרחי. "בחרתי לשמש דוגמה, לפנות להסדר נושים ולהעמיד לטובת נושיי את מלוא רכושי, שמסתכם בעיקר בביתי. הזרמתי את כל כספיי, נטלתי הלוואות. למרבה הצער, החברה לא שבה להתרומם. החברה אינה מתנגדת למתן צו פירוק".
איפה אתה גר בימים אלה?
"באותו מקום, אבל בצורה מבישה. אם תבוא אלי תראה בית ריק. אין רהיטים, אין כלום. יש רק דברים בסיסיים כמו מקרר וכיריים. תפתח את המקרר - אולי תראה שם קוטג'. בשר אני כבר לא קונה. רק את הדברים הפשוטים והזולים. את חשבון החשמל הוא (מצביע על עורך דינו, זאב משה בן דורי; ע"ס) שילם לי. אין לי כסף לשכר דירה".
מקרה קלאסי של נפילה מגג העולם.
"תשמע, אני באתי מהמיץ של הזבל, ולכן אני לא מפחד. אני לא מרחם על עצמי, אבל לא נעים לי שהבת שלי קונה בשבילי דברים הביתה. זאת לא הרגשה טובה. למראית עין חשבו שאני האיש הכי עשיר בעולם, אבל היום אין לי כלום. הבנות שלי עושות לי קניות. ההורים של בן זוגי, ברק, עוזרים לנו. הוא משלם לנו חשמל. אני נוסע באוטובוסים, או שהחתן שלי מקפיץ אותי לאן שאני צריך.
"כל חיי רק חילקתי ונתתי ועשיתי, גם כשלא היה לי, אבל היום הכל התהפך ואני צריך את העזרה של אחרים. קשה לי עם זה. אני יודע להיות בצד הנותן, לא המקבל. יש בי דפקה של פרימיטיביות. הרבה אנשים הציעו לי עזרה, אבל אני לא רוצה. לקוחות מתקשרים אלי כדי להכין לי סיר של שבת, ואני לא מוכן. אני מעדיף לאכול אצל הבת שלי, או אצל ההורים של ברק, כי אני לא מסוגל להיות בסיטואציה הזאת".
מה בעצם קרה לך? פשוט לא ניהלת את עצמך נכון?
"ניהול לא נכון היה מאז ומתמיד בעסק. גם בתקופות הכי טובות שלי לא הייתי איש עסקים טוב. פשוט עבדתי לפי הרגש ולא לפי המספרים. לא עבדתי בהיבטים כלכליים. אם הייתי עובד נכון ומחושב, לא הייתי מגיע למצב של היום.
"בזמנו הייתי קונה מלאים מטורפים ועובד בלי חשבון לכסף. לא הייתי מוכן לתפור שמלות משאריות של בדים, ולא עבדתי מול לקוח ברמאות. תמיד עמדתי עם הראש למעלה, כי ידעתי לתת ללקוחות את הטוב ביותר. אם לקוחה היתה משמיעה את הפיפס הכי קטן, הייתי עושה לה עיצוב מחדש, בלי לחייב אותה שוב, וזה לא דבר מקובל. אצלי תמיד יצאו מרוצות".
לקוחות רבים זוכרים לך את זה לטובה.
"בשבוע שעבר יצאתי לזרוק זבל ופגשתי בחוץ מישהי שאמרה לי, 'דני, עשיתי אצלך שמלה לפני שש שנים ולא אהבתי אותה. אתה הכנת לי בתוך ארבעה ימים שמלה חדשה'. היא אמרה ששמעה על מה שאני עובר וביקשה את מספר חשבון הבנק שלי. היא רצתה להעביר לי מייד כסף ואמרה שתגייס את כל החברות שלה לעזור לי".
היא באמת העבירה?
"לא הסכמתי לקבל. אמרתי לה שעשיתי למענה הכל באהבה גדולה, ושהכל בסדר. אף אחד לא יפקיד לי ואף אחד לא יעשה לי".
בעידן שבו נשים מזמינות שמלות מחו"ל, התעקשת להישאר עם מחירים גבוהים.
"לא יכולתי לעבוד במחירים של תופרות בית או של מעצבים צעירים. כשאני מכרתי שמלה ב־12,000 שקלים לא הרווחתי עליה הרבה, כי השתמשתי בחומרים מאוד יקרים, העסקתי את האנשים הכי נחשבים, לא ניצלתי שאריות ולא עיגלתי פינות. מי שהצילו אותי היו לקוחות מחו"ל, שהיו קונים אצלי הרבה".
הבעיה היא שלא התאמת את עצמך לתקופה.
"בדיוק. לא הייתי כלכלי".
בין היתר טענו שמבחינה עיצובית, השיא שלך כבר מאחוריך.
"עם זה אני לא מסכים. התשובה שלי תישמע שחצנית, למרות שאני האדם הכי צנוע בעולם: כל התעשייה חיה על הגב שלי עד היום. תסתכל באינסטגרם שלי, על כל הדברים האחרונים שעשיתי, ותראה שאחרים עושים אותם היום. יש לי בעיה - שאני מקדים את זמני. אחי תמיד לעג לי שהחוכמה בחיים היא לעשות דברים בזמן".
בשבע השנים האחרונות הוא מנהל זוגיות עם ברק סגל ("אני מעדיף לשמור על הפרטיות שלו"), שמתגורר איתו בהרצליה פיתוח.
בימים אלה, כשחרב הפינוי הקרוב מהווילה על צווארו, מבקש מזרחי, באמצעות עו"ד בן דורי ("שמייצג אותי כחבר, בלי תשלום"), שבמסגרת הסדר הנושים יוקצה לו סכום של 18,000-15,000 שקלים לחודש, להבטחת המשך קורת גג לו ולסגל. סכום זה נגזר, לדבריו, משווי דמי השכירות שהיו משולמים על הווילה שממנה הוא אמור להתפנות.
"המקרה שלי מצדיק את הסעד החיוני והנחוץ לי כחמצן, לבל אמצא את עצמי פיזית מושלך לרחוב", כתב מזרחי בתצהיר להסדר הנושים. עו"ד בן דורי הוסיף שהסכום נדרש "כדי למנוע את רמיסת כבודו ומחייתו של מזרחי, כדי מתן מצרך בסיסי כמו מאור וחשמל".
בתגובה אמר מנהל ההסדר, עו"ד אייל עברון, שבקשת מזרחי "מביעה היעדר כל רסן עצמי", ודרש שיוקצו למעצב 2,000 שקלים בחודש למשך שנה וחצי, שישמשו לו לשכירת דירת שני חדרים בלבד. המחלוקת בין הצדדים עדיין נדונה.
דני, אתה באמת חושש שתיזרק לרחוב, או שזה סתם מנוף לחץ מבחינתך?
"ודאי שהחשש אמיתי. אם היה לי כסף הייתי הולך ושוכר כבר דירה, גומר את הסיפור. לצערי, זה לא המצב".
.jpg)
****
יש לו שלוש בנות מנישואיו הקודמים: עדי (39), לי (31), הילה (29), וארבע נכדות. על כולן הוא בוחר שלא להרחיב. "כשיצאתי בזמנו מהארון לא היה להן קל, אבל יש אהבה כזו גדולה בינינו, והן כל כך קשורות אלי, עד שבשלב מסוים זה לא היה אישיו", הוא מספר. "הן בחרדות מכל המצב. הן ממש עוזרות ומשתדלות".
צרות באות בצרורות, ואם לא די בחובות - לפני שבועיים סימן גם ליבו של מזרחי שהוא לא מסוגל לעמוד בעומס. "זאת לא הפעם הראשונה שאני עובר אירוע בלב. בפעם הקודמת קיבלתי נכות לצמיתות של 75 אחוז. הפעם הרגשתי לחצים גדולים בחזה, והרופא שלח אותי מייד לבית החולים איכילוב, שם הוחלט לצנתר אותי באופן מיידי", הוא מגלה. "הרופא שלי ביקש ממני להוריד מכמות הסיגריות ולהירגע מייד, אבל קשה לי לשלוט בזה".
גם אם המחיר הוא הבריאות שלך?
"כשאתה במצוקה - אתה במצוקה, ואין לך לאן לברוח. אני לא נרדם בלילות. אני ישן שעה, קם לשלוש שעות, מסתובב וחוזר. אני מרגיש מושפל ועצוב. לא חלמתי ולא דמיינתי שאגיע למצב הזה, וזה לא קל. ממקום מאוד גבוה הגעתי למקום הכי נמוך.
"בכל מקום בעולם, ככל שהמעצבים מתבגרים, הם יותר מוערכים, וככל שיש לך יותר ניסיון, אתה יותר טוב ויותר מצליח. אבל בארץ יש דור חדש שנכנס למערכת, וכל הצעירים עשו באמת דברים יפים, אבל בתוך זה הכניסו גם את כל האלמנטים שלי - שנה וחצי אחריי. אני לא מרגיש שאני לא מעודכן ושנגמר הסיפור שלי, אחרת לא היו מגיעים אלי הרבה לקוחות צעירים".
אתה חושב שעוד תחזור לעצב?
"אני רוצה לפתוח משהו קטן לאלה שמוכנות לשלם עבור מה שהן מקבלות. אני לא יודע לעבוד אחרת".
עו"ד בן דורי: "בחוק חדלות הפירעון החדש יש לנושא שיקומו של החייב ערך וחובה על פי דין. אני מצפה שתינתן לדני האפשרות לשקם את עצמו כלכלית, ושיוקצה סכום מתוך קופת הנשייה כדי שהוא יוכל לפתוח סטודיו צנוע תחת הכותרת 'דני מזרחי קוטור'".
דני, תסריט כזה יתממש מבחינתך?
"אני לא יודע אם זה יקרה ואיך, אבל אני מקווה שאוכל לעבוד בבית קטן עם הקליינטים שאוהבים אותי, כדי להתפרנס ולחיות. היום, לאור המצב שנקלעתי אליו, ואחרי שליבי קרס שוב, אני לא יכול לעשות מה שיכולתי לעשות בעבר. רופא תעסוקתי מומחה קבע שאני לא יכול לעבוד בשום עבודה אחרת.
"מעולם לא פחדתי מעבודה קשה. אני אדם חרוץ מטבעי. אני מכיר את היכולות שלי ויודע למה אני מסוגל. אני מקווה שאמצא את הדרך בשלב מסוים".
מה עם כל החברים שסבבו אותך בימי התפארת?
"לא תאמין, אבל כל החברים הטובים שלי לא מפסיקים לחבק אותי ולתת לי יד. בדרך כלל, כשיש אסון, כולם בורחים ממך, אבל אצלי זה להפך. אני אגיד לך את האמת, לא הייתי מאלה שרצים לאחרים בשעת שמחה, אבל בשעת צרה שלהם הייתי מגיע על ארבע".
היו מקורבים שאכזבו אותך?
"אני יודע ממי לא לצפות וממי כן. את החברים האמיתיים שלי אפשר לספור על האצבעות. כשמישהו הוא חבר שלי, אז הוא חבר באוויר, בים וביבשה".
אתה מפחד מהעתיד?
"אני לא אדם שמפחד, אבל החששות קיימים. אין לי כלום כרגע. אין לי מכונת תפירה, ואני אצטרך כסף כדי לקנות הכל מחדש. בגיל 61 אני צריך להתחיל מאפס".
הקהל יחכה לקאמבק שלך?
"נשבע לך, אנשים מגיעים אלי לטלפון, אין לי מושג איך, ואתה לא מבין מה הם עושים לי. אני אדם מאוד פרטי, והלקוחות מצליחות בכל זאת להגיע אלי. כשהן מתקשרות זה מחמם לי את הלב, אבל במקביל גם כואב לי הלב על שאני לא יכול לרצות אותן. הריצוי הזה הוא חלק ממני".
אתה רואה את עצמך עובד כשכיר אצל מעצב אחר?
"קשה לי להאמין".
על מה אתה מצטער בחיים שלך?
"על זה שהאמנתי כל כך שאני יכול להתרומם ולהתאושש, ולא הצלחתי. כשלתי. למעשה פגעתי בכל אחד שעזר לי ותמך בי. זה לא בשליטתי, אבל לא הצלחתי להחזיר לתומכים בחזרה".
אם וכאשר תשתקם, איך תיראה השמלה הבאה שלך?
"אתה לא מבין בכלל איזה קולקציות רצות לי בראש. רק שייתנו לי לחזור לעבוד וליצור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו