מאיפה הם מגייסים כוחות. איך בעולם שנשתה לתוך עצמו, תוך כדי אירוע נכאים כלל עולמי, יש למשתתפי פסטי־בלפור אנרגיות קפיציות למיצגים ולתלבושות. אם שואלים על מטרות המחאה, מקבלים דיבור קצת מרוח, קצת ניו־אייג'י, קצת צודק מדי. תעזבו את שאלת הזיוף. אני חושבת שרובם מאוד תמימים. אני רק לא מבינה מאיפה החיוניות, כשכולנו טסים במורד דיונה ואין במה להיאחז.
מאיפה המרץ והעזוז לצבוע שלטים. לטפס על מנורות. לנסוע רחוק כדי להפגין. פריקינג קורונה ערבבה לנו את כדור הארץ בחומר דכאני משתק - והם עם משרוקיות, נוצות ושנורקלים.
רוב האנשים לא יכולים להיכנס עכשיו לתוך מסיבת רחוב ולא להתייצב במחאה. מי שמבין את גודל האסון העולמי יושב בבית עם ידיים על צידי הראש. מי שקולט מה זו קורונה, ולכמה שנים היא עתידה לשבש לנו את החיים, כלכלית, בריאותית, נפשית, לא הולך וצועק דברים גדולים. פתאום הבקשה היא מינורית. מה אנחנו כבר מבקשים. רק שאלוהים לא יירדם.
בני האדם, כל אחד עם התיק שלו והמשקל שלו על הגב, נאבקים לא לטבוע בבוץ הזה, שיש לו צבע לא טבעי ומרקם שלא ידענו. היצירה חסומה. החופש חסום. אין שום אי לברוח אליו. "אנחנו סתם מתקיימים. לא חיים", כתבה לי החברה החכמה. כשאמרתי שהקיום על "הוֹלְד" מייצר חיים רובוטיים, תיקנה: "לא רובוטים, זומבים. אנחנו זומבים".
אלוהים, אנחנו לא מבינים מה אתה אומר כשאתה צועק. תעביר מסר באופן מסודר. אין לך איזה נביא מובטל? "הוא לא מחבב אותנו, אני מרגישה טינה ממנו, נעלב ממשהו שעשינו", כתבה החברה. רק מי שירא מאוד את השמיים ומרגיש את אלוהים בעצמות, יודע להבחין כשהוא מסתתר.
***
אז הבקשות הן קטנות. הפוך, קטן, חלש. קטן, חלש, הפוך. פעם היתה לי רשימת יעדים שעורבלה במיקסר קואוצ'ינג עצמי. היום אני רוצה מציאות שִׁגְרָה חלשה, בלי אילנות גבוהים, בלי רכבות הרים. זה כנראה מקום חרפתי, שהקורונה מדגישה לי. די עם הדרמות. אני נתקעת כל הזמן בקירות. החיים שלי יכולים לפרנס סדרה בת כמה עונות. "סיפורים טובים קורים לאנשים שיודעים לספר אותם". לעזאזל, די עם הסיפורים האלה.
אני מקנאה בשלווה של נ', החברה האהובה שלי, מורה לחשבון בסוף שנת שבתון, שמרימה את התריסים בתשע בבוקר ועושה יוגה. את האמת שלה אי אפשר לסדוק. היא נוכחת בתוכה כמו גלעין של אבוקדו. ולמרות האבוקדו, היא לא אישה נחרצת. היא מסתכלת על הדברים בשעשוע, בחיבה. אני מבקשת מבט כזה.
האנשים מבקשים מעט. שאלוהים לא יירדם. שנוכל לקחת טרמפיסטים בלי לפחד להידבק. שנחזיר לילדים האבודים שלנו את היום והלילה לפי סדר זריחת החמה. שנוכל לחייך חיוך מנחם ואוהב אל הילד שעובר עקירה אצל רופא שיניים, והרופאה לא תנזוף בנו להחזיר מהר את המסיכה. למדנו להלך בקטנות. שהגשם יבוא בעיתו. שבאביב יהיו לנו פרחים.
שתפסיק ההתנגשות, התאונה. שנגיב לפי קנה מידה. שנהיה פחות באי־נחת מזה שהעולם לא צודק; הוא לא יהיה צודק. כמה שהשקעת בעבודה, ונתת את הנשמה, וראו שאכפת לך, בסוף אתה נזרק ממנה בזמן משבר כלכלי כמו חצץ שנתקע בסוליה. לא סופרים לך מה נתת, סופרים מה אתה יכול לתת עכשיו.
אבל הגענו לנקודה שבה אין לנו ברירה אלא ללמוד מהסטואיקנים. להיות הרמוניים, גמישים. לא להזדעזע. לא לתת קונטרה לעולם.
בחורף קניתי קרוטונים במכולת ליד הבית. היה קור כזה שהאדם והאוויר היו עוינים זה לזה, וכל אחד דקר את האחר בחרבות שלו. מישהו לפניי בתור קנה ארטיק שוקו־שוקו. הוא נראה כמו איש כפיים. "זה בשבילי, להתפנק בלילה", הסביר. היתה לו הילה של אחד שאוהד את החיים. רציתי לקחת את החיים בדיוק כמוהו.
***
לפני ארבעה חודשים פרסמתי במוסף השכן כתבה נורא עצובה על ההנחיה לעצור את טיפולי הפוריות בעקבות המגיפה ("בשבילנו זה להיות או לחדול", "ישראל השבוע", 8 באפריל 2020). נשים בגילים שבהם כל חודש הוא קריטי לאפשרות שלהן להיות לאימהות התראיינו במילים שאין בהן אותיות, רק אנחות של כאב. מישהי שלא יוצאת לי מהראש אמרה שסופרים רק את מתי הקורונה, ולא סופרים את הילדים שלא נולדו.
מבין עשר נשים שראיינתי לכתבה, היתה אחת שקיבלה את הגזירה בהשלמה. ה', בסוף שנות ה־30 לחייה, היתה אמורה להתחיל הפריה חוץ־גופית אחרי הזרעות שלא צלחו, קבעה תאריך לטיפול, והודיעו לה שאין לה למה לבוא. זמן יקר שלא יחזור.
ביחס לפורומים ולקבוצות של הנשים שעוברות טיפולים, לכאב הענק ולכעס המוצדק שלהן, ה' היתה יוצאת דופן. "זו גם ככה דרך ארוכה בדרך לילד. אז לא החודש הזה? החודש הבא. הצוות הרפואי צריך להיות פנוי לדברים אחרים כרגע. ויש לי משאלה שאולי החודשים האלה, כשהגוף מתנקה מהורמונים, יביאו לי היריון טבעי".
לפני שבועיים כתבה לי. "זוכרת אותי? מטופלת פוריות אופטימית מתקופת הגל הראשון?" אל המילים צירפה צילום אולטרה־סאונד. עֻבָּר. זקיקי השערות שלי נעמדו כמו חיילים. ואז עוד הודעה: "שנייה לפני IVF, כשכל הזריקות במקרר, וההתחייבות ביד. הלם. היה לי חשוב לעדכן".
זו לא רק הוכחה לכך שחשיבה חיובית עובדת, אלא הוכחה לאפקטיביות של השמיטה. הכוח לשמוט הוא עדוּת לעוֹצְמה. פעם בשבע שנים, כתזכורת למגבלת הכוח, החקלאים שומטים את האדמה ונותנים לה להצמיח בלי לעודד ולרטש. טבעי. בלי הזרקות IVF ובלי כיפופי ידיים למציאות. שלווה סטואית ואמונה.
שש שנים עובדים את האדמה ובשביעית מוותרים, משעינים ראש אחורה. זה מהלך גאוני בנפש. יש נקודה שבה שום מחרשה לא תועיל. רק להרפות את השרירים ולנסוע עם זרם הנהר לאן שהוא מגיע. הטבע יעשה את מה שהוא יודע ואנחנו לא נפריע לו. האדמה תתאושש. אנחנו ניזכר למי היא שייכת. החקלאים יעצרו מהמירוץ. האדמה תוציא פירות כמו שעננים מפילים טיפות. האנשים יהיו פנויים לחלומות.
לא ייאמן שפעלתנית כמוני אומרת את זה אבל מתברר שכדאי לשמוט. עצם השמיטה מגביר תפוקה. יש גם הבטחה: השנה השישית, אחת לפני שנת השמיטה, תהיה כל כך מבורכת שהיבול יספיק לשלוש שנים. בעוד שנה וקצת תתחיל פה שנת שמיטה. בעוד חודש וקצת תתחיל השנה השישית, זאת שעליה הובטחנו שתהיה פגז כלכלי. הכל גם ככה מחוק ומחורפן. אולי כדאי לנסות פרצוף של נזיר בודהיסטי. לקבל בהשלמה, להרכין ראש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
