יחידה מובחרת

אם תשאלו אותי, אנשי פרק ב' הם יחידה מובחרת. אנשי פרק ב' אמורים להיות יועצים ומלווים אישיים ואלה שכולם חייבים מתישהו לפגוש לשיחה. בעיקר לפני שמחליטים להעלות הילוך בזוגיות. או להוריד. אנשי פרק ב' אינם חכמים יותר מאף אחד אחר. הם פשוט חכמים יותר ממי שהם עצמם היו עד לא מזמן. הרבה יותר חכמים. ואם לא די בכך, הם גם יודעים את זה.

לטראומות מסוימות יש נטייה לצרוב תמונות מצב ברזולוציה גבוהה מאוד, ולכן האנשים האלה, הפרק בית'ניקים, רואים בבהירות צלולה וחדה כמה לא חכמים הם היו, וגם כמה הם טיפשים פחות עכשיו. לכן הם היועצים והמלווים הכי טובים שאתם יכולים לאחל לעצמכם.

למרות הטראומה, אנשי פרק ב' הם אנשים אופטימיים להפליא. עובדה, הם הלכו על פרק ב'. מילא שהם נכנסו שוב לחופה, לדירה ולמשכנתא. העניין הוא שהם נתנו למישהו אחר להיכנס להם ללב. אותו לב שהוא לא פעם אזור מוכה אסון.

כשאני משוחח עם חבריי הפרק בית'ניקים, אנחנו חוזרים שוב ושוב לשני דימויים מרכזיים. הראשון לקוח מעולם הרכב והשני לקוח מעולם הסמלים היהודי. הדימוי הראשון הוא "מכה בשאסי". אנשים שביתם הראשון נחרב מזדהים במידה רבה עם המילים האלה, גם אם מעולם לא מכרו רכב יד 2.

מכה בשאסי היא מזכרת כואבת מתאונה. אי אפשר באמת לתקן מכה בשאסי. מגוחך לנסות להעלים אותה. אפשר לחיות איתה. לפעמים אפשר גם לשכוח ממנה באופן זמני. אבל לכל מי שלוקח נשימה עמוקה ומתכוון להיכנס לפרק ב', ברור מעל לכל ספק שהדפיקה ההיא בשאסי כרוכה בירידת ערך משמעותית, והיא לעולם לא נעלמת.

הדימוי השני, היהודי, הוא "לוחות שניים". הראשונים נשברו, כידוע, כבר בהר סיני. כלומר, במה שהיה אמור להיות ירח דבש. משה, שניגש מייד לעבוד על הלוחות השניים, למרות הכווייה ואולי גם בזכותה, הוא הפרק בית'ניק הגדול.

בכלל, הסיפור היהודי מלא בדוגמאות של פרק ב'. בכל הנוגע לתנ"ך, כמעט כל ניסיון ראשון - גם כשמדובר באל הכל יכול - מסתיים בכישלון. החיים על פי התנ"ך הם כמו פנקייק, הסיבוב הראשון מתחרבש.

נח הוא פרק ב' של בריאת האדם. דוד המלך הוא ניסיון שני להקים בית מלוכה. אסתר המלכה מצליחה לומר את כל האמת על המזימה של המן - רק במשתה השני. זאת רק אחת הסיבות לכך שתשעה באב הוא יום מדכדך כל כך. כי היום הזה הוא תזכורת לכך שאם לא לומדים, גם בית שני יכול להתרסק. ועל הגל השני של הקורונה אני לא רוצה לומר מילה.

כבר שנים שתשעה באב מהווה, בכל מיני פורומים, יום זיכרון לחורבן הבית הפרטי. למרות שמדובר בבתים פרטיים, ממדי התופעה הופכים אותה לבעיה לאומית. אף אחד כמעט לא מתחתן בשידוך, וכולם עשו את זה מאהבה ומבחירה חופשית, כולל הצעות נישואים מוגזמות לחלוטין, ועדיין אחוזי הגירושים בישראל הם גבוהים מדי, ואחוז המתגרשים יפה ובהגינות הוא נמוך מדי.

מכאן שקרוב לשליש מהילדים שגדלים כאן סוחבים איתם חוויות שאיש מאיתנו לא יכול עדיין לדמיין איך הן ישפיעו על הבתים שהם עצמם יקימו, אם בכלל, יום אחד. שלא לדבר על הילדים שיגדלו בבתים האלה. ובקיצור, קשה מאוד לנחש איך כל זה ישפיע על החברה בישראל. אבל ברור שזה בכיוון הכללי של ט' באב.

אמרנו שפרק בית'ניקים הם יחידה מובחרת? קצת נסחפנו. תופעה מוכרת מדי בתחום הולכת בערך כך. נגיד, חבר טוב. או חברה. בואו נקרא להם רוני. אחלה שם בדוי, ולו רק משום מידת היוניסקס. רוני התגרש/ה לפני כמה שנים מדניאל - הנה לכם עוד יוניסקס, וביחד הרווחנו גם ניימדרופינג חביב על שמו של פרשן צבאי אייקוני. גירושי דניאל ורוני היו קטסטרופה עלי אדמות. חגיגה של נבזיות ורשע, ועורכי דין שלעומתם קרברוס - כלב השמירה המיתולוגי משערי השאול - הוא לא יותר מכלבלב פומרניאן שיצא כרגע מהמספרה.

רוני התרסק לכם מול העיניים. או התרסקה. איבד/ה תיאבון ושיווי משקל. הוא חזר לעשן, היא חזרה לכסוס ציפורניים. או ההפך. גרוע מכך, התפתחה שם נטייה אובססיבית לדבר שוב ושוב ורק על זה. יהודים אחרי החורבן כבר אמרנו? הם איבדו את האמונה או דווקא מצאו אותה. ימים קשים.

אך לאט־לאט, והרבה בזכות חברים טובים כמוכם, רוני חזר לעצמו. אלא שאז מגיע יום הבשורה ההיסטורי. רוני מכריזה בחגיגיות שאנחנו לקראת פרק ב', ובואו ניפגש ונפתח בקבוק. ואז, ככלות הטקס הגדול והטררם, רוני מסיט את המסך, מסירה את הלוט, ו"גבירותיי ורבותיי".

ואז, כמו שקורה לא פעם, אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים מול גרסת ה"קופי פייסט" של דניאל! שכפול מדויק, כמעט שיבוט, של הקטסטרופה שזה עתה התחלנו להתאושש ממנה. דמיון פיזי. דמיון בשפת הגוף ובנוכחות. דמיון מצמרר.

הרגעים האלה, שמגדירים מחדש את פסגות האיוולת האנושית, כלל אינם נדירים כמו שאפשר היה לקוות. ואם לדבוק שוב בשמות הבדויים שהקרצנו, כולם חוץ מרוני רואים שזה דניאל.

ככה זה עם סיפורי חורבן. אני מכיר יותר מדי אנשים שהאבל של תשעה באב גורם להם להתגעגע לבית ההוא, הקודם. ההוא שנחרב כי לא היתה לו תקנה. הם רוצים דווקא אותו עצמו, או גרסת "העתק הדבק" שלו, במקום לשאוף לבית חדש.

בתים נחרבים, וימשיכו להיחרב. זה לא חייב להיות אסון גדול, וטוב מאוד שאפשר להתגרש. אבל כדאי לזכור שלהבדיל מנישואים, גירושים הם עניין קתולי. אי אפשר להתגרש מהגירושים. לכן אם אתם עומדים להתגרש ויש לכם ילדים משותפים, כדאי לכם לקחת לתשומת ליבכם שאתם משפחה לכל החיים. משפחה סבירה, פרודה אמנם, אך מחזקת ותורמת. או הסיוט של החיים.

והנה כמה טיפים שימושיים:

• אנשים גרושים חייבים ללכת לטיפול. גם אם תמיד הייתם נגד. גם אם לא נשאר לכם כסף לזה. בעיקר אם באופן עקרוני אתם לא מאמינים בזה. לכו לפסיכולוג, לפילוסוף, לרב או למטפל הוליסטי. היו מטופלים.

• אם העו"ד שלכם מציע להפוך את הפרידה למלחמת חורמה, העיפו אותו מכל המדרגות. ועכשיו. עוד תברכו אותי.

• אם אתם הולכים למגשר, הגיעו אליו ללא עורך דין. והתעקשו שכך יעשה גם בן הזוג.

• התחתנו בחוכמה. או לפחות דאגו לכך שיקיריכם מתחתנים בחוכמה. כלומר, משקיעים פחות כסף, תכנון ותשומת לב באירוע החתונה, ויותר באמנות החיים המשותפים.

• זכרו: כמעט כל אדם שנכנס להליכי גירושים מוצא את עצמו מוותר על דברים - נכסים, עקרונות, כבוד - שאילו היה מוותר על עשירית מהם בתקופת הזוגיות, החיים שלו היו דבש.

והנה נתון מעודד: הסטטיסטיקה העכשווית מספרת שיותר משליש מהזוגות הצעירים יסיימו גרושים. בפרק ב' הסיכון גבוה יותר והוא עובר את 50 האחוזים. אבל נישואי פרק ג' - מי אלה, למען ה'? - מציגים נתונים יפים של יותר מ־80 אחוזי הצלחה. אם מדינת ישראל היא אכן בית שלישי, כדאי לשמור עליה.

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו