אהבת חינם עכשיו

פעמיים בהיסטוריה המודרנית של מדינת ישראל קיבל הציבור דוגמה אישית ממשית ומצמררת - לא רק מן הפה אל החוץ - למושג אהבת חינם. בפעם הראשונה היה זה ב־1948 כשמנחם בגין - מול אלטלנה, אוניית הנשק של האצ"ל העולה בלהבות - נשבע: "לעולם לא מלחמת אחים". בגין הורה לפקודיו לנצור אש מול חיילי צה"ל, שהבעירו את הספינה בהוראת בן־גוריון.

הלכות תשעה באב וקורונה: חובה לשטוף ידיים בצום

בפעם השנייה היו אלה מתיישבי גוש קטיף שנעקרו בכוח מביתם למחרת תשעה באב, לפני 15 שנה, ללא תכלית אמיתית, במה שהתברר לימים כמחדל ביטחוני ומוסרי קולוסאלי של שרון וממשלתו. ציבור המתיישבים שנשבע "לנצח באהבה", והאמין וזרע עד הרגע האחרון, נמנע מלהרים יד על אחיו־מפניו. עקורי קטיף המשיכו להתגייס ואף להיהרג בשורות הצבא שפינה והרס את בתיהם, גם אחרי הגירוש. הם הבינו שהמדינה - הבית הלאומי של העם היהודי, גם בגבולות טריטוריאליים מצומצמים - גדולה יותר מכל ממשלה טועה ומבולבלת.

ערבתשעה באב התש"ף,רבים בתוכנו רחוקים מאוד מאהבת חינם וחוטאים בהיפוכה. המסורת היהודית מתחום המדרש תולה את חורבן הבית השני בשנאת חינם. היא ממחישה זאת באמצעות הסיפור המפורסם על העשיר שביקש להזמין לסעודתו את אהובו קמצא, אך משרתו טעה והזמין את יריבו בר קמצא, שפניו הולבנו ברבים כשהורחק מהסעודה לעיני כל. ההיסטוריה היהודית, לעומת זאת, אינה נדרשת למשלים. יוסף בן מתתיהו מספר על שלושה צבאות יהודיים שלחמו זה בזה בתוך ירושלים בזמן המצור, והקלו מאוד על הרומאים את מלאכת כיבוש העיר. הסיקריקים הקיצונים אף שרפו את מחסני המזון שיועד ללוחמים ולתושבי העיר.

שני המחנות הפוליטיים הגדולים בישראל כיום קרובים יותר בהתנהגותם לדגם של בית שני, וודאי שהם רחוקים שנות אור מאהבת חינם ברוח בגין וחלוצי גוש קטיף. איש אינו נקי. לא נתניהו וגם לא יריביו. שפת הרחוב וההוויה הציבורית הפכו משסעות, מפלגות, מאשימות, מכלילות ומסכסכות. בקרב רבים מאיתנו הפכו שנאת האחר או המחלוקת עימו כה מובנות ואינהרנטיות, עד שהיו למגדיר הזהות הראשוני שלנו, כשרק היריב ועמדותיו מגדירים ומעצבים את מי שאנו.

כך נמחקו הנורמליות, והטרמינולוגיהשנגזרת ממנה,מקוד ההתנהלות הפרטי והציבורי שלנו. כמעט אין עוד אפשרות לשוחח מבלי להכפיש, להתווכח מבלי להגחיך, לדון מבלי "למחוק" את האחר שמולך. מה שנאמר בשקט - כבר אינו נשמע, ומה שלא כולל לפחות מעט בוץ - נופל על אוזניים ערלות. הטיעון והתוכן גופם משפיעים פחות ופחות, והעיקר הוא רמת ההדהוד ודרך ההנגשה שלהם לציבור.

הבלבול כה כבד, עד שלעיתים נשכח מאיתנו שיש דבר שהוא גדול מהדרכים השונות. שלצד הלחוד קיים עדיין היחד, ולצד ה"אני" שוכן גם האחר, ולצד מלחמת השבטים בחברה היהודית מתקיים גם "יחד שבטי ישראל". נשתכח מעימנו שיש דבר גדול בהרבה מהדרכים השונות: שליהודי הארץ הזאת יש צבע יהודי משותף, ועבר והווה משותפים של תרבות וזיכרון וקיום יהודי, ובעיקר שהשלם - עם ישראל - גדול מסך חלקיו ומחלוקותיו, ושרב המשותף על המפריד. ט' באב הוא הזמן להיזכר בכך.