דבש ומסמרים

אני נבוך. לא מצליח להחליט בקרבו של איזה עם אני חי. מצד אחד, מעשי חסד שאי אפשר לספור, בכל המגזרים. על כל מצוקה יש מתגייסים לפתרון. למשל, מצוקת החתונות. נסגרו האולמות, הלך הכסף ששולם כמקדמה, המון זוגות נתקעו. קמו אנשים נהדרים עם חצר ומעמידים את חצרותיהם בחינם לטובת קיום חתונות קטנות לזוגות, שחלומותיהם הגדולים נאלצים להתכווץ.

הנה עוד דוגמה. עוד לא שולם המענק המיותר של ביבי, וכבר יש אינסוף התאגדויות של אנשים שאומרים - לא צריכים את הכסף הזה, תורמים אותו לנזקקים. כמה חסד.

מצד שני, יש את ערימות האזרחים שלא מעניין אותם כלום. השבוע נחשפנו להורים ששלחו ילד/ה לגן בפתח תקווה, למרות שידעו שיש חולה בבית, ושתמות הגננת. והיא מתה. שמענו גם על מקרה של נערה שסבתא שלה, שגרה איתה בבית, התחננה בפניה שלא תלך למסיבה. אבל החינוך ל"אני ואפסי עוד", שהנערה כנראה קיבלה בבית, ניצח. הנערה יצאה למסיבה, נדבקה, חזרה הביתה והדביקה את סבתא. הסבתא נאבקת עכשיו על חייה.

איך יודעים מיהו מי? איך מזהים אם לפנינו חסיד אומות עולם או רוצח המונים בפוטנציה? לא פשוט. הבעיה היא שהם מפוזרים בכל מקום, ואין להם אפיונים של מקום מגורים, גיל, מוצא, השכלה. זה רק עניין של הלב. יש או אין.

מסופר על סוחר יהודי אחד, שבא אל הגביר והציע למכור לו קרון מלא בדבש ובמסמרים תמורת חמישה זהובים. אמר הגביר: אקח את הדבש בשני זהובים וחצי. אמר הסוחר: אי אפשר. הדבש והמסמרים מעורבבים.

גם הדבש והמסמרים בעם הזה מעורבבים. לפעמים הדבש ממתיק את יומי, לפעמים המסמרים דוקרים את ליבי. והנה באה התקופה הזאת ומוציאה את המסמרים מחוריהם, והם נחשפים לאור השמש, וקל יותר להבחין בהם.

אני שואל את עצמי אם האדם שמולי כותב ברשתות "זכותי ללכת בלי מסיכה!", "קורונה זאת המצאה", "הנה אני במסיבה", או "מקים חמ"ל תרומות לחיילים בודדים", "מחפשת מתנדבים לקו תמיכה בקשישים", "מגייס כספים להורים בחל"ת". האם הוא ער לסביבה, מבחין במצוקות סביבו, חי בתודעת שליחות - או עובד בהטלת ספק במציאות. ככה אני מפריד עכשיו.

השבוע ראיתי בפיד שלי פוסט מטריד של ידיד, שהקפיץ לי את הווריד. משהו על זכותו לצאת לרחוב ללא מסיכה, כי כיסוי פניו זה קשקוש פרוגרסיבי כלשהו ושיטה לשליטה בהמונים. מייד ידעתי. לא אפגש איתו עוד לעולם. ברגע הכי חשוב הוא הסיר את האחריות ואת המסיכה. אז הסרתי אותו מהחברים שלי. ביי, אמיגו.

שכנים

ציד (1)

בעוד חודשיים תיפתח עונת הציד בישראל. כן, יש אחת כזו, ואנשים שאוהבים לעסוק במה שמכונה "ספורט הציד" ייצאו לשחר לטרף, לירות בבעלי חיים בשביל הכיף בלראות אותם נופלים, מדממים, גוססים, נופחים את נשמתם.

אני מבין שיש אנשים רבים בארץ, בעיקר במגזר הערבי, במגזר הדרוזי ובצמרת עיריית נס ציונה, שגדלו ככה. ציד עובר אצלם במשפחה דורות, אף אחד עדיין לא עצר שם לעשות את חשבון הנפש של הצייד. אני מאמין שגם זה יגיע. אני, אגב, לא מוצא הבדל גדול בין ציד לבין שחיטה מסחרית לצורכי מאכל. שניהם גרועים בעיניי באותה מידה, למעט עניין אחד - ההנאה ממעשה ההרג.

במשחטה אין לשוחט הרבה סיפוק ממלאכתו הנוראית. ראית גרון אחד, ראית את כולם. בטבע זה עניין אחר - המרדף, המלכודת, הירייה, הריצה אל בעל החיים המתבוסס והנפתו כגביע אל על. בעיניי זה ברברי. אני מבין שלא כל האנשים מרגישים כמוני, ומקווה שהם יסגרו פער בקרוב.

בימים אלה יש קמפיין להפסקת הציד החוקי בישראל בכלל. אני נותן לו את קולי, למרות שאני יודע שעיקר הציד בארץ הוא דווקא לא חוקי, וכולל דורבנים, צבאים, חזירי בר, ועוד ועוד. את חזירי הבר והיתושים, אגב, אני מחריג וחושב שיש לעשות הכל לצמצום תפוצתם, בכל אמצעי, מצער ככל שיהיה.

ציד (2)

יש עוד עונת ציד, זאת שמתרחשת כבר עכשיו. עונת ציד הגברים הגרושים. ימים קשים לאחיי הסובלים, אלה שלא מסוגלים לשלם מזונות, אלה שדווקא עכשיו מקבלים תלונות שווא כדי להרחיקם מהילדים, אלה שעוברים לקרוואנים, קורעים את האחוריים כדי לשרוד, וטובעים.

הרבה זוגות מתפרקים עכשיו. הלחץ מכריע. יש לי תחינה בפני כל אישה ואיש שהחליטו לסיים את מסכת חייהם המשותפת: אל תפקירו את עתידכם בידי עורכי דין ציידים, שיטיחו אתכם זה בזה כדי להגדיל את עמלותיהם. לכו לגישור, תסגרו פשוט, צודק, בלי חשבונות בכלל, חוץ מחשבון אחד: איך הילדים נפגעים הכי פחות. כל השאר מיותר.

בתקופת הקורונה הרבה מיותר נושר. גם המיותר של סכסוכי גירושים חייב לעבור מהעולם עכשיו. אל תבזבזו שקל על פרקליטים שייעצו לכם להגיש תלונות הדדיות במשטרה. איך שהם מציעים כזאת הצעה, צאו ממשרדם, פרסמו עליהם פוסט ותשכחו מהם לתמיד. אין לכם אגורה לבזבז על תהליכי גירושים מורכבים.

ותרו, התפשרו, צאו לדרך חדשה כמו חברים, ידידים, אולי אפילו יזיזים, עד האהבה הבאה. √

avrigilad@gmail.com