בכניסה לבית סלסילת מסיכות תכולות. את שלי אני מזהה כי התוך שלה רצוף משיחות מייק־אפ, כאילו המסיכה מתאפרת. הילדים מסמנים לעצמם קיפולים או קשקושים בטוש כדי לזהות את שלהם. באיזו אגביות הם יוצאים מהבית בדרך לאבא שלהם עם מלבן התכלת על הפנים. הפנימו מהר את המציאות הרעה הזאת - כשהחיוך, התדהמה, העצב והפיהוק מוסתרים.
כמו לפני כמה שנים, כשעברנו מיישוב לעיר, והם היו צריכים להתרגל לקחת מפתח כשיוצאים מהבית. הקטן מבקש ללכת לקנות ארטיק מדמי הכיס שלו. הוא חוטף את המסיכה מהסלסילה בתנועת שגרה, כמו מומחה בכירורגיה, ועף לחפש לעצמו ארטיק אבטיח.
כולם מדברים על העצמאים ובעלי העסקים, על המפוטרים והתיירנים. אני רוצה לדבר על הילדים. הבת שלי, תשע שנים פה בעולם, הסתכלה באלבומי תמונות ואמרה: איזה כיף לסבא וסבתא. הם חיו את החיים שלהם בלי קורונה. מה אכפת להם שיש עכשיו מסיכות, ואין קייטנה ואין בריכה ואין קולנוע. הם כבר נהנו מהחיים. הילדים שלי בני 7, 9, 13, 15. אני עובדת קשה. גם אבא שלהם. אין עוד מבוגרים שאיתם מתחלק נטל הפיקוח: אין קייטנות, חוגים, תנועות נוער, בילויים עם חברים, משפחה מורחבת. בכנות, אני לא יכולה להגיד שהילדים מושגחים.
אפשר לומר משהו בלי לסמן אשמים? רק להגיד שעצוב לי? יש משקולת שדופקת על עצם בית החזה מבפנים, ומכאיבה. אנחנו המבוגרים נתאמץ ובסוף נתקן את החור בספינה, כל אחד וספינתו הטובעת. אבל מה יהיה על חופש גדול שנלקח מהילדים ולא יחזור, מה יהיה על הזמן שאין להשיבו? הכל עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת. ההפסדים של הילדים יהיו קשים להשלמה. חברתית, רגשית, לימודית. זה מקמט את הלב.
הילד שלא לומד לשחות בקיץ הזה, כי אין חוגי שחייה, כבר לא יהיה בן 6 בשנה אחרת. הילדה המופנמת, שפעילות הקיץ בתנועת הנוער היתה התקווה של הוריה שתצא מבועת הביישנות והחרדה החברתית, כבר לא תהיה שוב בת 11. יום ההולדת העגול שלא יהיה לבן ה־10. תוכנית ערכית לשנת בר מצווה, בוטלה. טיול אב ובן לפני גיוס, נמחק. רכיבה על סוסים לנער עם קושי בוויסות תחושתי, לקחה המגיפה. אני כותבת בריסים רטובים. לפנינו קיץ ריק וחלול. אליס נופלת לתוך אולם שכולו מראות, שאין ממנו דלת יציאה.
המתבגרים שלנו. הם לא יחזרו אחורה במכונת זמן וישובו אל הקיץ שבין כיתה ז' ל־ח', אז נבנים קשרים חברתיים משמעותיים. לא יעברו שידור חוזר של החופש שלפני כיתה י', עם ההכנות והסמינריונים להדרכה בתנועה או החברה הראשונה. באוגוסט הרע הזה הם לא יצרבו חוויות. לא יישרפו מהשמש בפארק מים. לא יישנו בשק שינה במחנה קיץ. לא יבלו עם בני הדודים בחופשה משפחתית. לא ישתתפו בקורס מד"א, קורס מד"צים, קורס טיפוס, ימי גיבוש לקראת התיכון. לא יתנדבו עם בעלי צרכים מיוחדים ויגלו בעצמם כוחות. לא יעבדו ויחסכו לעצמם קצת כסף לכל השנה, כי אין עבודה, לא במלצרות ולא בקייטנות.
וילדי הגן שאסור להורים ללוות אותם לתוך הגן, וההורים מניחים אותם בכניסה, כאילו הם משלוח מצ'יטה. שאסור להם להשתתף בחוג כדורגל ראשון בחייהם. שלא ילכו במסלולי טיול רגליים עם המשפחה ויטבלו במעיין. לא יבקרו את סבא וסבתא, בטח לא אם סבא וסבתא גרים מחוץ לישראל (במדינה שבה יש שיעור עולים גבוה, יש לא מעט ילדים כאלה). לא יתנסו בטיפוס הפוך על מגלשה בגן שעשועים ואז יגלשו על הבטן. לא יטעמו בפעם הראשונה ענבים על החול בטעם של קיץ.
ילדי היסודי שמפסידים את הפעילות המשמעותית הראשונה בתנועה. שלא נפרדו כמו שצריך מחבריהם לכיתה כשעוברים דירה או כשעוברים לחטיבה. ילדים שמתרגלים להתרחק מילדים אחרים במגרש בשכונה, לא בועטים את הכדור לעברם כשהוא עף אל הדשא. כי קורונה, כמו מדבקות ווטסאפ, מקבלים מאחרים. אז הילדים איבדו את חיי החברה שלהם. לנו יש סלולרי וקבוצות ווטסאפ, להם יש רק חברים פיזיים (וטוב שכך), אבל בחופש הזה הגופים הפיזיים סגורים בבתים.
הילדים שסיימו כיתות ה'-ו', אין להם בית הספר של החופש הגדול מחד, ושום פעילות אחרת מאידך. מי שומר את עתידם? את ההווה שלהם? הם בני 10 ו־11. הם קטנים. ההורים שלהם יוצאים מהבית ב־8 בבוקר וחוזרים כשיש רוח במרפסות. כמה שרים בממשלה הם הורים לילדים בגיל הזה?
***
בוויכוח בממשלה על סגירת מערכת החינוך המתנגדים היו השרים הצעירים, אלו שיש להם ילדים קטנים, בעוד המבוגרים (נתניהו, גנץ) היו בעד. יש נימוקים חזקים לגבי המשק, הכלכלה, אבל תעזבו אותם רגע. הילדים שלנו צומחים לגובה ונשארים באותו גובה מנטלי. פתיחת שנת הלימודים הבאה בזום או בקפסולות, בהנחיות תזזיתיות שמשתנות ב־2 בלילה - כולל ילדים שעולים לכיתה א', שמתחילים חטיבה, שמתחילים תיכון; ילדים עם קשיים רגשיים, חברתיים, לימודיים - כורכת לנו חבל עבה של עצב על הצווארים.
והבידודים. תא לחץ משפחתי, מנותק, אינטנסיבי. עם ילדים קטנים. עם ילדים על הספקטרום. עם ילדים שיש להם התמודדות נפשית. עם קטנטנים שזקוקים למרחב. עם מתבגרים שזקוקים ל"ספייס". "הבידוד קשה לכל ההורים", כתבה א', אמא לשני ילדים על הרצף, "אבל אצלנו, ששנים נלחמנו שהילדים ייצאו מהבידוד הטבוע בהם, ועכשיו מסתגרים - השלכות השבועיים האלה יהיו קשות לתיקון".
זו לא שיחה שיש בה אשמים. הלוואי שהיה לי אשם. היה קל. אני רוצה לדבר על הילדים כי אין להם קול. הם לא מפגינים ולא מתארגנים. אין להם ועד, גם לא לובי בכנסת. הילדים בכל העולם הפסידו אביב והפסידו קיץ. מלחמה עולמית משתוללת. האם נוכל לתת להם סתיו וחורף?
***
בערב יום העצמאות, אחרי שישה שבועות קשים של סגר, שמעתי משאית עם להקה ברחוב. רצתי אליה בחולצה לבנה מגוהצת ובמכנסי פיג'מה - הימים ימי זום - ילד יחף נותן לי יד, ואנחנו רצים אל הצומת מול הקואופ, וסביבנו רצים אנשים בנעלי בית, יחפים, בשיער סתור, בסווצ'ר הפוך, רק להספיק להיות עם עוד אנשים לפני שהמשאית תיסע.
רקדתי כשבני סיני על הגב שלי, נראיתי כמו חרפה, ולא היה לי אכפת. סביבי, במרחק בטוח, רקדו עוד אנשים. בודדים, יחפנים, מרוטים. הלחיים נהיו שטופות. זה מה שהיה חסר. שמחה ברוב עם. זה משך ממני בכי בלי לשים לב. אני מציירת אותנו יוצאים בסוף המגיפה לרקוד הורה ברחובות, והאנשים דומעים. מה שיפקע לנו את מחסומי הבכי הוא העובדה שעוד אנשים ירקדו לידנו.
אני יודעת שאתם עושים כל מה שאתם יכולים, מדענים יקרים. כל האנושות רצה עכשיו בין הכדורים. יש הפגזה ארטילרית. אני מתפללת להצלחתכם. תמצאו כבר מזור.
emilya@israelhayom.co.il