האחיות בשביתה: "נופלות מהרגליים"
בשנותיה הראשונות של ישראל יוצג כמעט כל סקטור במשק על ידי כמה איגודי עובדים שונים. ב־11 ביולי 1950 פתחו 1,200 חברות "איגוד האחיות הממשלתיות, הדסה ועיריית תל אביב" בשביתה, ובתוך שעות אחדות נוצרה בבתי החולים ובמרכזים הרפואיים שבהן שירתו אנדרלמוסיה עצומה. כל הניתוחים והטיפולים בוטלו, חולים נשלחו לביתם, אחרים זעקו לשווא ממיטותיהם ולא היה מי שיגיש להם עזרה.
היתה זאת שביתת האחיות הראשונה במדינת ישראל, ושר הבריאות, חיים משה שפירא, מיהר לכנס דיון דחוף במשרדו, שנקטע בכל כמה דקות על ידי טלפון בהול מבית חולים או ממרכז רפואי אחר, וזעקות השבר נשמעו היטב על ידי משתתפי הדיון.
יו"ר איגוד האחיות, צביה לבקוביץ, הופיעה במסיבת עיתונאים שהתארגנה באותו יום ב"בית הבריאות ע"ש שטראוס" שברחוב בלפור בתל אביב, ופירטה את דרישות האחיות: הוספת תקנים ("כי אנו נופלות מהרגליים"), העלאת השכר ל־50 לירות בחודש לאחות מוסמכת ול־40 לאחות מעשית, הרחבת החופשה השנתית לחודש ימים וקיצוץ שעות העבודה בקיץ.
ההסתדרות והוועד הפועל הודיעו שהם מתנגדים לשביתה והזהירו את האחיות "לבל ימתחו את החבל יתר על המידה". אך למרות האזהרות, הצטרפו מדי יום לשורות המחאה אחיות מארגונים נוספים, עד שביום החמישי לשביתה נכנע שר הבריאות והודיע על "הסכמה לרוב תנאי השובתות". בתגובה חזרו האחיות המנצחות לעבודתן, והסדר שב על כנו.
הושק הכרך הראשון של האנציקלופדיה המקראית
באמצע יולי 1950 יצא לאור כרך א' של "אנציקלופדיה מקראית", שעורר התרגשות רבה בציבור: רבים המתינו שמונה שנים לתחילת צאתה לאור של האנציקלופדיה, שמייסדיה הבטיחו ש"כמוה לא היתה מעולם, וספק אם תהיה אחרת הדומה לה".
רעיון הוצאת האנציקלופדיה המקראית עלה לראשונה ב־1942, באוניברסיטה העברית בהר הצופים שבירושלים. הגו אותו שניים מענקי המחקר המקראי: ראש המחלקה לארכיאולוגיה, פרופ' אליעזר (ליפא) סוקניק, ופרופ' משה דוד קאסוטו, חוקר שהתמחה בפרשנות המקרא. לצידם התקבצו חוקרים צעירים מתחומים שונים, עם רעיון פורץ דרך: לתאר את המקרא באופן שונה מהפרשנות המסורתית והמקובלת.
הרעיון היה להקיף את מכלול עולם המקרא באמצעות כלי המחקר המודרני, תוך הסתמכות על תחומי אקדמיה דוגמת ארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה, פולקלור, בלשנות, היסטוריה ומקורות מדתות שונות. כל זה בליווי תמונות, תיעוד מחפירות ארכיאולוגיות, תרשימים, מפות, איורים וגרפים.
"בחיל ורעדה אוחזים אנו היום בכרך הראשון של מפעל הוצאה לאור ענקי זה, המעניק לחיי עמנו בתקופת המקרא צבע, צליל, תחושה וחוויה רוחנית כבירה", הכריז משה גדרון, מנהל בית הוצאה לאור ביאליק, במסיבה חגיגית שנערכה ב־16 ביולי 1950 לרגל השקת האנציקלופדיה. בפני המוזמנים הרבים הוצגו עותקים בודדים של כרך הבכורה, שיגיע לחנויות רק בתחילת ספטמבר 1950.
כמעט ארבעה עשורים יחלפו עד שייצאו לאור כל תשעת כרכי האנציקלופדיה, ובהם כרך "מפתח העניינים", שיצא ב־1989. אין ספק שהאנציקלופדיה המקראית עמדה במשימתה, והיא משמשת עד היום מקור חשוב לכל תלמיד, כותב וחוקר תולדות התנ"ך ותקופת המקרא.
הנגיף שאיים על מחנות הצופים
באמצע יולי 1950 פנו ראשי תנועת הצופים למשרד הבריאות בשאלה אם אפשר יהיה לקיים את מחנות הקיץ ואת מחנות העבודה בחודש אוגוסט, כמנהג התנועה כבר שנים רבות.
הרקע לפנייה היה מחלת שיתוק הילדים שהתפשטה באותם ימים בארץ, ובתנועה חששו ממצב שבו עלולים לשהות במחנות ילדים נגועים בנגיף, אשר בשל היעדר סימפטומים אינם מודעים למחלה - ועלולים להדביק בה את חבריהם.
משרד הבריאות הבהיר בתשובתו ש"אסור במפורש לקיים מחנות קיץ לילדים מתחת לגיל 15. ילדים מעל גיל זה יוכלו לצאת למחנות, בתנאי שיימלאו כל התנאים על פי הוראותינו".
התנאים היו: שמירה על היגיינה, ובמיוחד בסביבת השירותים, שמירה קפדנית על סדר ועל ניקיון במקומות הלינה, איסור על החלפת בגדים בין ילדים, הקפדה שכל ילד יאכל רק מכלי האוכל שלו, הקפדה על תאי רחצה ו"ביטול כל פעילות שבה הילדים עלולים להתעייף יתר על המידה".
בגימנסיה הרצליה בתל אביב, שרוב תלמידיה השתייכו לתנועת הצופים, כונסה אסיפת הורים לדיון בנושא. בסיומה הוחלט שמשלחת מטעם ההורים, בליווי רופא בית הספר, תצא לסיור ביישובים שבהם אמורים להתקיים מחנות הקיץ ותבחן מקרוב את התנאים במקום.
בעקבות הדו"ח, שאותו הגישה המשלחת כעבור שבוע, החליטו כ־50 אחוזים מההורים לאסור על ילדיהם לצאת למחנות הקיץ של התנועה.
בשלישי עובדים חצי יום
החל ב־15 ביולי 1950 הנהיגו חנויות רבות ברחבי הארץ שביתה ממלאכה בימי שלישי אחר הצהריים, כמקובל בארצות אירופיות שמהן עלו לארץ סוחרים רבים. חנויות אחרות, בהתאם לארגון הסוחרים שאליו היו משויכות, עבדו אמנם כרגיל, אך האריכו את הפסקת הצהריים בשלישי אחר הצהריים מהשעה אחת עד ארבע. מטעם ארגון הסוחרים נמסר ש"הקהל מתבקש להתאים עצמו לשעות הפעילות החדשות".
רובין הוד הישראלי
בשבוע שעבר סיפרנו כאן על החמרה במשטר הצנע, שאסרה מכירת פרטי לבוש והנעלה ללא תלישת נקודות מפנקס המזון של הלקוח. סרפיקו חסון, מדריך וחוקר מורשת המשטרה במוזיאון המשטרה בבית שמש, סיפר לנו השבוע איך בזכות תלושי הנקודות נפתרה תעלומת שוד בנק.
"אחד העובדים של 'בנק פויכטוונגר' בתל אביב גנב באישון לילה את מפתחות הבנק, ששכן ברחוב קינג ג'ורג' 58, ושלף מהכספות כסף רב. אחר כך נסע במונית בין מעברות לאורך הלילה, כשהוא מחלק בנדיבות שטרות לעולים ההמומים.
"בבוקר הגיע לחנות בנתניה וביקש לרכוש גרביים. מאחר שלא היה ברשותו פנקס נקודות, המוכרת סירבה. בזעמו הוא נפנף לעיניה בחבילה גדולה של שטרות, ויצא. המוכרת הזעיקה את המשטרה, וזו עצרה את ה'שודד' בקרבת מקום. בחקירתו סיפר האיש שרצה להיות 'רובין הוד הישראלי'".
המתרים רצה יותר
מתרים מטעם קרן קיימת לישראל, שהגיע ב־17 ביולי 1950 אל אחד מבתי הדפוס בתל אביב, עבר בין העובדים ודרש תרומה בגובה של לירה ו־200 פרוטה מכל פועל. העובדים הציעו 750 פרוטה לפועל, וכשהמתרים סירב - נוצרה מהומה. בתגובה למכתב תלונה ששיגרו הפועלים בנושא, הסבירה קק"ל ש"תרומה של 100 פרוטה לחודש לפועל אינה תביעה מופרזת".
הנעלמים / רכב ותחבורה
מדחן חניה
מתקן שהוצב על המדרכה בחלקה הקרוב למקום החניה, והיה שילוב של "טיימר" וכספת. המחנה היה קונה "זמן חניה" על ידי שלשול מטבעות, שגרמו לטיימר להתחיל למנות לאחור את זמן החניה שנותר. המדחנים הראשונים בארץ הותקנו ב־1953 בהדר הכרמל שבחיפה, ואחר כך גם בתל אביב. המחיר לשעת חניה עמד בתחילה על 100 פרוטות (עשירית הלירה), והקנס על אי תשלום היה 4 לירות. כלומר, גבוה פי 40.
הצרכנייה / פריטים מאז
קומון סנס
"בעלת הבית, הקיץ הולך וקרב, מהרי וקני קומון סנס, משחה המשמידה חיפושיות, חרקים, עכברים, ג'וקים וכו'". זאת היתה מודעת הפרסומת של מוצר שהיה להיט בזמנו במלחמה במזיקי הבית. את משחת "קומון סנס" (שכל ישר, בתרגום מאנגלית) היו מורחים על חתיכות נייר ומטמינים בפינות שונות ברחבי הבית. הצבע הזרחני של המשחה היה מושך אליה את המזיקים, שהיו מתפגרים מייד בחשיפה אליה.
אחיות בתי החולים מכניעות את שר הבריאות, פקיד בנק תימהוני מחלק שטרות חינם לעולים במעברות, ומחלה ויראלית הורסת לחניכי הצופים את התוכניות לחופשה √ זה מה שקרה השבוע לפני שבעה עשורים
החלב מזוהם בחיידקי שחפת
בדיקות איכות שערך משרד הבריאות בקרב יצרני החלב, באמצע יולי 1950, העלו שכמויות גדולות של חלב נגועות בחיידקי שחפת. בתגובה ניצתה מלחמת האשמות בין היצרנים לרפתנים, וכולם האשימו את ה"חאפרים" (דוגמת זה שבצילום ברמת השרון, מ־1950), שנהגו להסתובב בעגלות לא סטריליות ולמכור מוצרי חלב ברחובות. בעקבות הסערה הציבורית הושקו בארץ תקנות פסטור מחמירות, והשחפת נעלמה לחלוטין ממוצרי החלב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
