ארבע שעות מפינה לפינה. מה שלוקח לבן אדם לשטוף את הבית, כולל אבק, זה מה שלוקח לעבור את כל מדינת ישראל. 22 אלף קילומטרים רבועים. כמו איי שלמה, כמו האיטי. לפנינו קיץ שבו זה מה יש. לטיול, לנופש, לבריחה. הכל בין גבולות התלתליות הצה"ליות, בין שבילי הטשטוש. לתקופה בלתי ידועה נהיה כולנו תיירים בלי דרכון. נסתובב עם טרולי צהוב רק ברכבת ישראל, או מהבית לחניה. נעשה סינון שיחות לנייד כדי לשבת בחוף הצוק. נחזור עם טובלרון מרעננה.
אחד החסרונות בהיותך תייר בארצך הוא הלשון: נגזל הכיף לדבר על מישהו מבלי שיבין. בקניון ממילא הלכו לפניי זוג בלונדינים, היא עם ברכיים מושלמות של שבדית, הוא בברמודה מגוהצת, ושניהם בשיזוף כתום ובכפכפי בירקנשטוק. כמעט פתחתי עליהם פה מאחורי הגב, עד שנזכרתי שכולם פה ישראלים. אין תיירים.
בסגר באביב גילינו את קסם הבית וכל מטר בו נראה לנו חדש. לא ברור באיזה סגר יתפוס אותנו אוגוסט, מה שבטוח הוא שלא נחייך למצלמת זיהוי פנים בנתב"ג. אז נגלה את קסם הארץ. אנחנו פה, ועם זה ננצח. התרגשות? עפולה. אסקפיזם? ערבה. שופינג? ירכא. צ'ק־אין בראש העין, סלפי ליד פסל האותיות "איי לאב גבעת שמואל", האשטג #ביג_בית_שמש, וסטורי מהפקק בפסגת זאב.
ציניות בצד, עוד לא התחלנו להבין מה יש לנו ביד. ישראל היא כמו ספרי הילדים שבהם אתה הופך עמוד ומשהו קופץ לך החוצה. זאת ארץ חמודה, במובן של פינות חמד לרוב. מגוונת כמו מניפת טמבור. איפה שאתה לא זורק אבן - הן רגילות, כל אבן נזרקה פה כמה פעמים - אתה נופל על אתר טבע, היסטוריה, ארכיאולוגיה, או סנדוויץ' תוניסאי. היא קטנה וגמישה: גם אם כולנו נצא באותו רגע מהבית ונלך לטייל - יהיה מספיק מקום לכולם. אבל לא משנה כמה נתאהב בה ונחזור שזופים, המשימה תהיה למצוא את "הכי חו"ל בארץ". אני מצאתי את עכו.
***
הסמטאות בעיר העתיקה בעכו צרות כדי רוחב עגלת תאומים. שני אנשים מכיוונים מנוגדים לא יכולים לשמור על ריחוק חברתי. הבתים בעתיקה קטנים, מועטי חלונות, נעדרי מרפסות. אז הסמטה היא החצר, וההולך בה רוחש את קצב הדיירים. בעכו העתיקה יוצאים אל הסמטה כדי להדליק מנגל לארוחת ערב. לשבת בערב ארוך ולפצח גרעיני אבטיח דקים. לגלוש בטלפון. זו העונה של המלוחייה. הנשים יושבות בחוץ ומפרידות את עלי הצמח מהגבעולים. אתה הולך בסמטה ודורך לאנשים בתוך הסלונים.
חו"ל טוב הוא מקום שיש בו זרות. הוא שונה מהבית, והזרות פוקחת לנו עין פנימה ששוטפת אותנו במבט מיטיב אל החיים שלנו. בחו"ל טוב יש כישוף שמדנדן בסרעפת אחרי שהלכת ממנו. סוף שבוע בעכו היה צניחה אל מקום רחוק. קבוצות של חתולים עזי מצח. נערים חשופי חזה קופצים־מתאבדים מהחומות אל המים. מואזין נשפך אל פעמוני כנסייה. מתוך החלונות שומעים ערבית. בכניסות לבתים יצירות אמנות לגובה הקיר, פחי חמוצים בצבעים עזים, נעליים שנתלו במיצגים משונים, כמו ג'אז ובלוז, אמנות שעובדת עם מה שיש, עם הזמין. בעכו הכל במרחק הליכה. מבוכי החוצות לא גרמו לי סחרחורת, להפך, לא חיפשתי את כיוון הים כדי לדעת איפה אני, רציתי ללכת עוד לאיבוד, להיכנס לתוך השבלול.
אם יש משהו שהקורונה תלמד אותנו, זה שלא הגיוני לנסוע לחו"ל בשביל סופ"ש של שני לילות. טיסת לואו־קוסט יוצאת ב־7 בבוקר, לא ישנת בלילה שלפני, שלוש שעות בזבזת בשדה התעופה, אתה רצוץ מהנסיעות, נהנה מיממה אחת, בחזור הטיסה כבר ב־11 בבוקר והלך עוד יום. כל זה מטומטם כשאפשר להגיע בשעה ועשרים מתל אביב לעיר נמל צפונית שהחומות שלה נופלות לתוך הים וכל כולה ציור בחום ובכחול. שעה ועשרים. זה מה שלוקח.
הגענו לעכו כי קיבלנו שובר מתנה לחתונה. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים. ועכו מדהימה. יזמים מקומיים, ערבים ויהודים, שיפצו חורבות והפכו אותן לאגדה. מלון שחדריו מפוזרים בין הסמטאות. מבנים צלבניים חפורים באדמה שהפכו לצימרים. קירות מאבן גיר מתפוררים לך בידיים, ריח של מערת נטיפים, תקרות גבוהות. שעה ועשרים מתל אביב. לא להאמין.
עבור שומרי שבת, טיולים מענגים מאוד מתקיימים בשבתות. אתה לא עסוק בלצלם. אין תיעוד. רק העיניים שותות, התאים מחליפים חמצן. תעינו בין האתרים ונמשכנו בעקבות מוזיקה חזקה. הגענו למסיבת טרום־חתונה, חלק ממסיבה בת שבעה ימים, בתוך מגרש כדורגל קטן שגבולותיו קשתות של אמת מים עתיקה. בוקסות הרעידו את אבני הריצוף בסמטה. כ־20 נשים בחיג'אב רקדו בין השערים, סובבות כלה מלאת גוף, שהיתה היחידה ללא מסיכת פה־אף ולכן אני יודעת שפניה זרחו מאושר.
ישבנו עם מאיר ותמר, שניהם בסיבוב שלישי של זוגיות, גרים בעכו כמעט עשור. הוא בגלבייה ארוכה, היא בשיער אסוף וגב של רקדנית. התאהבו בחצי האי הזה, שמוקף חומת אבן עתיקה, והקימו בו מיזם תיירות עצמאי. שיפצו בידיים וחלמו והצליחו. מאיר אומר שהאנשים בעכו הם משהו אחר. כמו מרוקאים, או צרפתים, או יוונים, נדלקים מהר ונכבים מהר. רבים איתו על חניה ומתפייסים בשנייה. הוא מזג לנו מאח'יה וסיפר שאין אלימות בעכו, עיר מעורבת. לא הסיפור הלאומני בכל אופן.
אולי הסוד של השלום נמצא שם. פרח לב הזהב. יש קבוצה של בהאים וקבוצה של מוסלמים־סופיים, שני זרמים של סובלנות ושלווה. לפני כל חג יושבים אימאם, כומר ורב, כמו בבדיחה, ומתאמים ביניהם את השקט. הרחובות סגורים ביום כיפור. גובה המואזין נקבע בהסכמה.
הבית של מאיר היה פעם חורבה עם דלת אחת לסמטה ועוד דלת לכיוון הים שלא נפתחה מעולם. הוא הפך אותו לטברנה ים־תיכונית שרסס הגלים עף בו לתוך האף. הייתי צריכה לנזוף בעצמי כי חיפשתי למה המקום דומה: לאי יווני? לחופים של מרוקו? די עם הסרגל הזה. זה דומה לעכו וזהו. השכנים לא רואים בו אוליגרך שבא להשתמש ולזרוק. הוא תושב. ביום שבו הקים חדרי אירוח, הקים גם קבוצת ווטסאפ לכל התיירנים בעיר, בערבית ובעברית, וכולם עוזרים לכולם.
לילה אחד הספיק לי כדי להרגיש שנסעתי וחזרתי. ביום וחצי הייתי ב(תוסיפו "ציורי" לכל אחד מהבאים)נמל דייגים, שוק, בית מלבי, מגדלור, מוזיאון, דוכן כנאפה, וים שאין לו חוף, רק מבצר וחומה. העקבים נשארו במזוודה. הלכתי בשמלה ארוכה ובכפכפים. וכשוויקטור הכין לי קפה, הוא נתן לי להריח אותו לפני הבישול.
הגל השני של הקורונה הכניס אותי לתחושת תעייה לא קלה כך שהאיבוד בסמטאות הצרות התאים למצב הרוח שלי. אבל בסוף השבת עמדתי מול שמש שוקעת לתוך מים, ותה איקליפטוס ביד. הטמפרטורה היתה מצוינת. גם הצבעים. הייתי שלמה פתאום. נזרקה בי הודיה על החיים שלי, כולל המסובך והמפחיד. על האוצרות, שאפשר לראות רק בהפוגה. מכל הרגעים בזמן מצאתי אחד, ואחזתי בו, אמרתי שהגעתי. סעו לעכו.
emilya@israelhayom.co.il