קצת אהבה לא תזיק

השבוע הזדמןחבר הכנסת משה (בוגי) יעלון לכנסת, ובדרכו נקרתה לפניו הפגנה. בוגי זרם, לקח מיקרופון והחל לנאום. מן הסתם סבר ח"כ יעלון שנקלע להפגנת העובדות הסוציאליות, ולכן נשא דברים חמים בזכותן. עודו נואם ומשבח, חוצב ונוקב, העירה לו אחת המשתתפות כי נפלה שגגה מלפניו, ולמעשה זו הפגנה למען זכויות החירשים. הרמטכ"ל לשעבר לא מצמץ, לא נרתע ולא התבלבל: "אני יודע, אני מכיר את זה", אמר בחיוך יודע־כל, והמשיך בתמיכה בבעלי צרכים מיוחדים. ואז המשיך וזרק עוד כמה מילים חמות על העובדות הסוציאליות, כי לך תתמצא בכל הטענות של כל המפגינים בכל ההפגנות.

לא באתי ללעוג לח"כ יעלון. נהפוך הוא. רציתי לפתוח בסיפור מצחיק כדי להנחית אחריו את המכה:

אנחנו בצרה אמיתית. הצרה היא קורונה, והפגנות לא יעזרו. לא תבוא ישועה שלמה ממה שנקרא "המדינה", שנתפסת לעיתים כאמא כל־יכולה שתבוא ותחלץ אותנו מכל צרותינו, כי היא אמא ואנחנו בני שלוש. לא יקרה. גם אלף הפגנות לא ירפאו את הקורונה, לא ישטיחו את העקומה ולא ימציאו כסף יש מאין כדי לפתור את הקשיים הכלכליים של כל אזרחי ישראל. זו שאיפה של ילד. האזרח אינו ילד, והמדינה אינה אמא. וגם אם כן - גם לאמא יש מגבלות ופגמים.

הממשלה ההורית שלנו כרגע היא זוג בסכסוך מתמשך עם שלום־בית כפוי, מתוח ומכוער. היכולת שלה להושיע פרטנית כל אזרח־ילד מוגבלת מאוד. הסכסוך בין השותפים הקואליציוניים צובע בפוליטיקה כל מהלך, והממשלה שהוקמה כדי להימנע מבחירות רביעיות מתנהלת כאילו הבחירות לא הסתיימו בכלל. אלה לא התנאים שבהם מניחים ההורים לחילוקי הדעות ומתפנים לשלוח את ילדיהם לחוג בזמן. והילדים יכולים לצאת לרחוב ולצעוק, ויש מצב שהם צודקים, רק שזה לא יעזור להם. הם יצטרכו לדאוג לעצמם. גם אנחנו נצטרך לדאוג לעצמנו.

משגים רבים עשתה הממשלה, הנה רק חלק מהם: יציאה פזיזה מהסגר על סמך אופטימיות מופרזת, ליקויים בבניית מערך החקירות האפידמיולוגיות, שהכרחי לבלימת שרשראות ההדבקה, ריכוז כל מערך הבדיקות בידי משרד הבריאות - למרות שהיו גופים שרצו להשתתף, למשל בית החולים הדסה. וחוסר יעילות אופייני כאשר המדינה מנסה לעשות הכל בעצמה. יש עוד. רק שהתוצאה היא שמי שיישלח לבידוד - הם אנחנו.

מי שיחלה - הם אנחנו. נמחה, נבקר ונתריע - ואז נשתעל. זה יהיה שיעול צודק מאין כמוהו, כמובן, אבל גם הצדק לא יעלים את העובדה שייתכן שמקורו של השיעול בחתונה שהלכנו אליה והתחבקנו עם כולם, או בהפגנה מרובת משתתפים וצודקת במאה אחוז.

חולה מאומת עמד שעה וחצי בכיכר רבין במוצ"ש בהפגנת העצמאים, ופתח שרשרת הדבקה חדשה. זו לא אשמת הממשלה. וזו לא הממשלה שארגנה מסיבת סיום תיכון בגן יבנה, שבה זוג הורים התחפש לחתן וכלה כדי שאפשר יהיה להגיד לשוטרים שזו חתונה. לא הממשלה הדביקה בקורונה 28 מהמשתתפים. הממשלה לא תמשוך לנו את המסיכה על האף.

אם נחלה בקורונה וגם אם לא- רבים מאיתנו נפגעו כלכלית. כאן צריך להזכיר את חלוקת העם לשני מחנות: עצמאים ושכירים במגזר הפרטי מול עובדי המגזר הציבורי. משכורותיהם של האחרונים מוגנות לבטח בחסות איומים בשביתה, למרות שהן גבוהות באופן משמעותי מהממוצע. המשבר הכלכלי, בניגוד לווירוס, דווקא מבדיל בין מגזרים. זה לא הוגן וזו אשמת הממשלה, רק שהממשלה לא תסגור את האוברדראפט ולא תיקח על עצמה את מלוא האחריות על חשבון הבנק הפרטי של המגזר הפרטי.

זו תופעה כלל־עולמית. סקר שערכה פייסבוק השבוע מצא שרבע מהעסקים הקטנים ב־50 מדינות נסגרו, ומבין אלה שעדיין פועלים כ־60% סבלו, ועדיין סובלים, מירידה בהכנסות בתקופת הקורונה. אין תוכנית כלכלית שתשיב את המצב לקדמותו, או תזרים כסף למובטלים או לעסקים סגורים לאורך זמן, עד שהמחלה תיעלם, עד שימצאו תרופה או חיסון. גם זו תקווה ילדותית. ילדים רגישים מאוד לצדק, ומכאן הקריאה הנפוצה בגיל הגן: "אבל זה לא פייר!". נכון. זה באמת לא פייר. אבל גם דמי אבטלה וקצבאות הם לא להיט.

ולכן לבד מהסיוע הממשלתי כדאי גם למצוא עבודות זמניות, לערוך שינויים בעסק (כמו עבודה מהבית, מסעדות שהוסיפו שירות משלוחים או שינו את התפריט מגורמה לפיתה), לעשות הכשרה מקצועית, לשקול האם כרגע תואר בספרות הוא השקעה נבונה - כל מה שאדם פרטי יכול לעשות לטובתו, בעצמו, בלי להזדקק לחסדי המדינה. לא במקום, אלא נוסף על דרישות מהממשלה לסייע, להתייעל, למלא את הצד שלה בעסקה בינה לבין האזרחים, ושתסיר את החסמים שעיכבו יוזמה אישית ותשחרר את המשק מרגולציות מיותרות.

וצריך להיות טובים יותרמהרגיל, לעזור באופן פרטי למי שמתקשה, לתרום ככל האפשר, כי המדינה לא תוכל לעזור לכל מי שבאמת קשה לו. לא רק על עצמנו אנחנו צריכים להגן, אלא גם על מי שמצבם קשה יותר משלנו.

יש רגש כללי, שעולה בנו במצב מלחמה למשל. אז ננטשים הוויכוחים של ימי חולין ומתחלפים בתחושה של שותפות גורל, של ערבות הדדית, של אחריות, של התגייסות כללית נגד אויב משותף. בכך נמדדת חברה. בסולידריות בשעת משבר.

הרגש הזה נחלש בשגרה ועל אחת כמה וכמה בזמן מערכת בחירות שעדיין נמשכת. אנשים עוד לא נרגעו מהתעמולה, מההשמצות, מהזעם, וכמובן מתחושת האכזבה שכל זה הסתיים בסוג של תיקו פוליטי ובממשלת "אבא שונא את אמא והיא שונאת אותו אבל נשארים יחד עד שהילדים יגדלו". רק שעם כל ההבנה לחרדות, לכעס, לביקורת המוצדקת על הממשלה - מה שנחוץ זה פחות ילדים של המדינה ויותר מבוגרים אחראים. וקצת אהבה. ואם לא קצת אהבה, לפחות קצת פחות שנאה.