הכרוניקה אותה אנו חווים בימים האחרונים סביב התפשטות נגיף הקורונה לא אמורה להפתיע איש, אולם התודעה שמתהווה ברחוב הישראלי מטרידה. אם מישהו חשב לרגע שמלחמה מהסוג הזה ניתן לנצח בזבנג – כדאי שיתעורר ומהר. במלחמה יש הצלחות ויש כשלונות. השאלה היא מי מצליח לחשוב צעד קדימה ולייצר תשתית להכרעה. במלחמה הנוכחית לתודעה יש השפעה אדירה וניכר כי חלקנו חיים בתודעה כוזבת.
סביב המלחמה בקורונה הולך ומצטבר מידע רב – רק לזכור שלפני חצי שנה לא ידענו דבר על המגפה שהופיעה ככה פתאום. כשהיא הגיעה לגבולותנו הצלחנו כמעט לבלום אותה – אך המהלך הראשון היה ארגסיבי, בדיוק כמו מלחמה בסרטן – היכינו את הקורונה, אך באותה מידה פגענו גם ברקמות החשובות לנו, הכלכלה, והרווחה.
במלחמה הזו שהיא עתירת חוסר ודאות יש המון ניסוי וטעיה. נכון, זה לא פופולארי לומר – יש מהלכים שנכשלים. אם לא מנסים, גם לא יודעים. ממשלת ישראל החליטה, ובצדק, ללכת בשלב הראשון לצעדים דרקוניים – היינו חייבים לבלום בכל הכוח. וזה כאב לכולנו מאוד. הבלימה הזו נתנה זמן אופרטיבי להכנת בתי החולים למגפה הזו, לקושי ארוך טווח – וגם זמן ללמידה מול מה אנו מתמודדים. משהיה ברור כי המשק והחברה לא יכולים להמשיך לחיות בסגר הוחלט לפתוח. הטעות הייתה שהמהלך לא היה מדורג דיו. הציבור צעק לשמים, והממשלה נתנה להכל להיפתח. הביקורת אגב, לא חסכה מהשרים. והם הקשיבו לה. יותר מידי. הם טעו. הם בני אדם. ובמלחמה נעשות גם טעויות.
אך לזכות ההנהגה יש לומר כי הגל השני היה צפוי. וכעת מה שאנו צופים בו זו מניה דיפריסה פר-אקסלנס. ממצב של צהלות בחופי הים ביום שאחרי היציאה מהסגר, אנו מזהים צרחות של דיכאון מפחד הגל השני. מההגבלות שחזרו. זה לא יכול לעבוד ככה. אנשים, תתעשתו.
יש שלוש טעויות בניהול המערכה – כל בר דעת מבין זאת: האכיפה, הבידוד המערכתי, וההסברה. זה היה חייב להיות ברור לשרי הממשלה ששחרור מהסגר עם המגבלות שנדרשו (מסיכות, ריחוק, ועוד) מחייבים אכיפה. מחייבים הרתעה, כולל מעקבי השב"כ. הציבור נוטה להיות שאנן – והנה אנו באים. זה לא קרה, וחבל. האכיפה נדרשת לשם שינוי התנהגות. ומתחייב שינוי.
הבידוד המערכתי – הכוונה כאן היא לבודד את חולי הקורונה מהקהילה ומהבתים. היום התפרסם שמעל 50% מההדבקות התרחשו בבית. חייבים לייצר אופציה מערכתית לבידוד חולים. ובמילה אחת – מלוניות.
והדבר השלישי הוא ההסברה. כל התהליך מזכיר את מלחמת לבנון השנייה, בה הציבור ניזון מאינפלציית מידע שיצרה תודעה אולטרא שלילית. המלחמה נתפסה ככישלון, והאמון של הציבור ירד ל-0. אחרי כמה שנים של שקט פתאום הבנו שלא הייתה כזו קטסטרופה.
המקרה שלפנינו הוא זהה. ההסברה כושלת. היא פוגעת באמון. הממשלה חייבת לייצר קו הסברתי אחיד שיוביל אותו גורם בעל אמון רב. הציבור חייב להאמין שמה שמתרחש הוא אמיתי, והצעדים יביאו אפקטיביות. במאה ה-21 לתודעה יש תפקיד מכריע. במצב הנוכחי, ועוד לא מאוחר – העניין הזה הוא טעון שיפור.
בסופו של עניין, ובואו נשים את המספרים כהוויתם, רוב מוחלט מקרב החולים מחלים ללא טיפול מיוחד, המתים הם באחוז נמוך מאוד מההדבקה, ומספר המאושפזים לא חצה את המאה. אנוחנו לא בקטסטרופה. אנחחנו גם לא מתקרבים לזה. אבל אם נמשיך להתנהל כך, ללא אכיפה, וללא אמון, לא נגיע רחוק. את זה חייבים לשפר ומהר.
בסיכומם של דברים ההחלטות המרכזיות במלחמה הזו נכונות. החודש האחרון יצר הבנה ברורה היכן נכון להתמקד. וכעת נדרש לייצר תשתית צעד אחד קדימה – הכוונה היא למערכות ההמוניות, למשל מערכת החינוך. הכל צריך להשתנות – עבודה בקפסולות, לימוד מחוץ לכיתה, ויצירת תוכנית סדורה לפחות לחודשי החורף.
אנחנו מבינים שהקורונה תהיה איתנו עוד זמן מה. שהיא לא סלחנית לטעויות, אבל שאפשר להתמודד ולחיות כשהיא ברקע. מכאן ועד צווחות על מחדל מלחמת יום הכיפורים – המרחק הוא עצום. אסור שכחברה נאבד כך את העשתונות. אתגרים רבים עוד לפנינו.
הכותב שירת כמפקד חטיבה בצה"ל, כיום חוקר יחסי צבא וחברה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו