זה היה האסון הכבד ביותר שידע צה"ל עד אז: הצוללת דקר נמסרה לחיל הים, ובהפלגת הבכורה בינואר 1968, דרך גיברלטר, נעלמה ולעולם לא הגיעה לנמל חיפה. 69 לוחמים מצאו את מותם. הצוללת נמצאה לבסוף בשנת 1999.
צילום: גנזך המדינה
היום ארכיון המדינה מפרסם מסמכים על האירוע הטרגי שהותיר את ישראל כואבת ותוהה על גורלה של הצוללת. התעודות כולן הן מאוספי ארכיון המדינה, ובהן מברקים של משרד החוץ שעוסקים בהיעלמותה של הצוללת ובחיפושים אחריה וכן ישיבות ממשלה שנחשפות לראשונה.
חודש ימים התעכבה הודעת הממשלה על כך שאנשי הצוות נספו. המשפחות לחצו להמשיך בחיפושים, עד שתימצא בפועל הוכחה להיעלמותם, אך ראש הממשלה לוי אשכול ושר הביטחון משה דיין הבהירו כי עם כל הכאב, אי אפשר לדחות את מסירת ההודעה. "אם חושבים ברצינות לגשת לחיפושים כאלה, הדבר אינו בידנו", אמר אשכול לשרים.
"מדוע לא היה ליווי"?
חברי הממשלה קמו על רגליהם ואשכול אמר: "אשר יגורנו וחששנו בא. שארית התקווה ירדה למצולות יחד עם הצוללת דקר. התכנסנו היום לאשר מתוך כאב: דקר וכל אנשי צוותה - אינם. בלבנו ביטחון מוחלט כי מלחינו יקרינו עשו כל שהיה בכוחם לעשות, ואנו עשינו עד כה כל שהיה אפשרי".
אחד המסמכים שהותרו לפרסום הוא תמלולי ישיבת הממשלה, שבה נמסר דיווח של מפקד חיל הים לשרים. השרים ניסו להבין אם הצוללת טובעה בידי המצרים, כיצד אפשר להסביר שדרים שהגיעו כביכול מהצוללת ושהתבררו כזיוף או טעות והאם ניתן לקחת בחשבון שאנשי הצוות נחטפו בידי הרוסים. אחד השרים, אריה בן אליעזר שאל: "אנחנו נמצאים במצב של מלחמה ומאחורינו הטבעת אילת'. כיצד אפשר להבין את פקודת הקשר אחת לשמונה שעות? מדוע לא ניתנה הוראה להתקשר אחת לשעה או אחת לשעתיים? כיצד אפשר להבין את שליחתה של הצוללת שהיא חדשה אצלנו, ללא ליווי? מדוע צריך היה לעשות תמרונים בדרך הראשונה לחוף המולדת ולא להתחיל בהם לאחר שהצוללת מגיעה לביתה"?
האלוף שלמה הראל, מפקד חיל הים, ענה לו: "הצוללת הייתה במצב טוב. מסוגלת לצלול, לפעול, לבצע כל דבר. מוכנה ללחימה. צלילה עבור הצוללת זוהי תנועה ופעולה רגילה כמו טיסה למטוס. בתנאים קשים, עדיף לצוללת לצלול ולא לצוף. קשר עם צוללת בדרך כלל הוא אחת ל־12 שעות. כאן הקשר היה אחת ל־8 שעות בגלל שזאת הייתה הפלגה ראשונה".
מפקד חיל הים גם שלל אפשרות של חבלה ימית. הוא חשף מידע על כך שלא הייתה פעילות כלשהי של הצי המצרי או הרוסים באותו הזמן. ממשלת מצרים הודיעה ביוזמתה כי לכוחות הים שלה אין קשר להיעלמות הצוללת "דקר".
ישראל נעזרה בחיפושים בצבאות ארה"ב, בריטניה, יוון ונאט"ו. ישראל ביקשה מהטורקים לאפשר בדיקה במים הטריטוריאליים שלהם, אך הם סירבו והציעו לערוך חיפושים לפי הנחיות ישראל אך בלי שהישראלים יחפשו בעצמם. בישראל העריכו כי הסירוב הטורקי קשור להיערכות הכוחות הטורקיים מול קפריסין, שנשמרו אז בסוד.
בצד הסריקות והחיפושים הניבה היעלמות הצוללת גם ניסיונות איתור שמקורם בעולמות בלתי מציאותיים. כך למשל העבירה שגרירות ישראל בהאג למשרד הביטחון הודעה שמשטרת האג הפנתה אליה "חוזה" הולנדי, שבעבר כבר הוכיח את עצמו באיתור צוללות אבודות. הוא טען שאיתר את הדקר מערבה לקפריסין ושהיא מונחת על צידה על קרקעית הים לאחר שנפגעה מטורפדו. למשרד רה"מ הגיעו גם מכתבים רבים ומחו"ל שהעלו השערות שונות ומגוונות לגבי גורל הדקר ואנשי צוותה.
מסקנות שגויות
כשנה לאחר טביעתה של "דקר" התגלה אחד ממצופי החירום שלה בחוף רצועת עזה. דובר צה"ל פרסם הודעה שמציאת המצוף מוכיחה ש"דקר" טבעה במעמקי הים אולם לא ניתן לקבוע את הסיבה. בדיקת המצוף העלתה שהדקר סטתה ממסלולה באופן משמעותי וטבעה במרחק של 30 - 60 מייל מהחוף המצרי. מסקנות אלו, שעמדו בסתירה למסקנות בדו"ח מפקד חיל הים, התבררו מאוחר יותר כשגויות. ניתוח ממצאי המצוף ומקום הימצאו הובילו לחיפושים אחרי "דקר" בחופי מצרים ובים האגאי, אך אלה לא העלו דבר.
ב־ 28 במאי 1999, יותר מ־31 שנים לאחר היעלמותה, נמצאו שרידי "דקר" על ידי מערך החיפוש במים עמוקים של חברת נאוטיקוס. השרידים נמצאו בקרקעית הים בעומק 3 ק"מ, על נתיב השיט המתוכנן לחיפה, במרחק של 485 ק"מ מיעדה. מציאתה במקום זה הוכיחה מעל לכל ספק שה"דקר" לא סטתה ממסלולה כפי שנטען ושלא היה מקום לטענות על אופן התנהלותם ושיקול דעתם של מפקד הצוות, יעקב רענן וקציני הצוללת. השאלות לגבי סיבות טביעתה נותרו פתוחות עד היום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו