נוסטלגיה: 70 שנים אחרי

קיץ 1950: חילופי דירות ונופש בבית הארחה

עונת החופשות בישראל של 1950 החלה בשבוע הראשון של יולי: גורמים כלכליים הודיעו שלפי ההערכה, כ־60 אלף ישראלים יבקשו לצאת לחופשה במהלך הקיץ וישהו בממוצע כעשרה ימים בבתי ההבראה והמרגוע שברחבי הארץ.

"אפשרויות הקיט של המשתוקקים להינפש אחרי עמל של שנה ארוכה מוגבלות מאוד", כתב ב־3 ביולי 1950 סופר "מעריב" דוד גלעדי (סבו של יאיר לפיד), שנשלח לדווח על מפעלי הנופש.

באותן שנים, משפחות רבות נקטו שיטה של חילופי דירות, שבה משפחה ירושלמית, למשל, היתה מתאכסנת בדירה במישור החוף (בעיקר בתל אביב ובנתניה), בעוד בדירתה היתה מתארחת המשפחה מהמרכז. ואולם, בקיץ 1950 פשטו ידיעות על זיהום מתמשך בחופי תל אביב, דבר שגרם לרוב הירושלמים לוותר על ההסדר ההדדי.

מחוץ לעסקי חילופי הדירות, חופשת קיץ בבית מלון או הארחה בישראל של 1950 היתה מיועדת להורים בלבד, בשל עלויותיה הגבוהות. הילדים היו נשלחים במקרה כזה להתארח אצל סבא וסבתא, עד לשובם של ההורים מהנופש.

מעבר לעלות, השיקול העיקרי בבחירת אתר לחופשת הקיץ היה כמות האוכל שסיפק המקום לנופשיו. השאיפה בימי הצנע, שאופיינו במחסור כרוני של מזון, היתה לצאת לנופש ולהעלות ככל האפשר במשקל. עובדה זאת גרמה לפיתוח מואץ של בתי הארחה בקיבוצים, לשם לא הגיעו פקחיו של שר האספקה והקיצוב דב יוסף, והאורחים הנופשים התמקדו בהאבסה עצמית, המתוארת בלהיט המפורסם שכתב שאול ביבר ושר בומבה צור על חוויית הנופש בבית ההבראה: "אוכל, קדימה אוכל".

מגן דוד אדום נזקק לעזרה: "הקופה ריקה והעתיד מעורפל"

במוצ"ש הראשון של יולי 1950 התכנסו באולם "נחמני" שבתל אביב מאות פעילים, עובדים בכירים ונציגי מתנדבים של מגן דוד אדום, למה שתואר בהזמנה כ"כנס חירום". למוזמני הכנס התברר, לפי תוכן הנאומים, ש"מצב הארגון בכי רע". בצלאל בליי, חבר מועצת מגן דוד אדום, הכריז ש"הקופה ריקה, ועתידו של הארגן לוט בערפל".

על אף הקשיים הניכרים, מגן דוד אדום, בעיקר בסניפו בתל אביב, הגביר בשנה שחלפה את פעילותו, כפי שדיווח איש מזכירות הארגון אפרים אפלבאום: "האגודה שלנו מונה כבר 34 סניפים בכל רחבי הארץ. במהלך השנה שחלפה טיפלו אנשינו, בסניף תל אביב בלבד, ב־3,082 מקרי אסון וסיפקו שירותי עזרה ראשונה ל־17 אלף איש ואישה".

מגן דוד אדום הוקם ביוני 1930 כ"אגודה לעזרה מהירה", ועם ייסודו דאג לארגן קורסים ללימוד עזרה ראשונה, רכש אמבולנס מתרומות של נדבנים, פתח בית ייעודי ברחוב מאז"ה 13 בתל אביב והשיק סניף גם בירושלים, ב־1934.

שני עניינים איימו ב־1950 על המשך תפקודו של מגן דוד אדום: ראשית, הארגון פעל כאגודה, ולכן נאסר עליו לגבות תשלום בעבור השירותים הרפואיים שסיפק לנזקקים.

שנית, מתחילת מלחמת העצמאות, בנובמבר 1947, ועד לימי ההכרזה על הקמת המדינה נהנה הארגון מתרומות שהגיעו מיהדות התפוצות, בעיקר מארה"ב, נוסף על זרם בלתי פוסק של מתנדבים ברחבי הארץ. "למרבה הצער, גם התרומות וגם המתנדבים הצטמצמו במהלך השנה האחרונה", דיווח בליי.

הכנסת, שהיתה מודעת לקשיי הארגון, חוקקה ב־21 ביולי 1950 את "חוק מגן דוד", שהעניק לאגודה שורה של הטבות, פטר אותה מתשלומי חובה שונים (ובהם מכס ומס קנייה) וקבע את הסכומים שבהם יחויבו אזרחים על שימוש בשירותי הארגון.

נסללים כבישים לחיבור חלקי הארץ

במאי 1950 העביר מנהל מחלקת העבודות הציבוריות, אפרים אהרונוב, למערכות העיתונים את לוח סיוריו לחודש יולי המתקרב, והפציר בעורכים לשגר כתבים שיתלוו לביקוריו ברחבי הארץ. עקב כך מלאו עיתוני יולי בכתבות ובידיעות שעסקו בסלילת כבישים, בשיפוץ כבישים קיימים, בפריצת דרכים חדשות ובחיבור יישובים רבים למערכת הכבישים המתפתחת.

בין השאר, דווח על פתיחת כביש חדש שעוקף את עכו בדרך צפונה, להקלת עומס התחבורה בעיר. נמסר גם שהכביש מעכו לצפת נמצא בשלבים מתקדמים של שיפוץ והרחבה. בחלקה הצפון־מזרחי של הכנרת נסלל כביש חדש, ומצמח שבדרום הכנרת נמתח כביש חדש באורך 10 ק"מ לכיוון עין גב, שקיצר באופן משמעותי את הגישה של חברי הקיבוץ לטבריה ולמרכז הארץ. מרמת סירין שבדרום־מזרח הגליל התחתון נמסר ש"סוללים כעת כביש חדש, שבהמשכו יחבר ישירות בין עמק הירדן לעמק בית שאן".

בעיר חדרה עמלו מהנדסי מחלקת העבודות הציבוריות על תוכנית להרמת כביש על גשר בגובה שבעה מטרים, כדי לאפשר לרכבת לעבור תחתיו.

סלילת הכביש שבין תל אביב לנתניה תסתיים, כך דווח, עד אמצע יולי, ובהמשך, מצפון לנתניה, נבנה גשר גדול מעל לוואדי פאליק (נחל פולג), שעל פי הדיווחים יאפשר "נסיעה רצופה וישרה" בין תל אביב לחיפה.

בסוף 1950 נמתחו בישראל 2,048 ק"מ של כבישים סלולים. ב־2017 עמד הנתון על כמעט פי עשרה - 19,500 ק"מ.

יבוטל עונש המלקות שהיה נהוג מימי המנדט

בסוף יוני 1950 הועלתה בכנסת הצעת חוק לביטול עונש המלקות (הכאה בשוט או ברצועה על פלג גופו החשוף של הנענש), שהיה קיים בארץ עוד מתקופת המנדט. העונש ההיסטורי הופעל בידי הבריטים נגד עבריינים צעירים, ומקסימום המלקות שבהן היה מותר להעניש בני נוער עבריינים עמד על 12. הבריטים הרחיבו את נוהג ענישה זה והחלו להכות גם יהודים בגיל מבוגר יותר, אולם בעקבות פעולת תגמול של אנשי האצ"ל, שבמהלכה הולקו קצינים בריטים על ידי צעירים יהודים, הלקח נלמד - והמלקות פסקו.

הצנזורה קנסה שחקנים על "הצגה ללא רישיון"

ג'ני לוביץ היתה שחקנית וזמרת בתיאטרון הסאטירי "לי־לה־לו" ונודעה בשני להיטים: "בכל זאת יש בה משהו" והשיר "חביבי (זמר בנאלי נשמיע)". היא היתה נשואה לשחקן מיכאל מיכלוביץ, ויחד הופיעו במחזה לשניים שהועלה בבית הקפה "כתר", ששכן ברחוב בן־יהודה בתל אביב. בסוף יוני 1950 פרצו שוטרים לבית הקפה במהלך ההצגה והגישו לשחקנים, ולבעל בית הקפה, זימון לבית המשפט באשמת "העלאת מחזה ללא קבלת אישור מתאים מהצנזורה". ב־3 ביולי 1950 קנס שופט בית המשפט בתל אביב, ג' בנטל, את בני הזוג בסכום של ארבע לירות, ואילו בעל בית הקפה נקנס בשבע לירות - או מאסר של שבוע.

עלייה במשלמי מסים

ב־2 ביולי 1950 דיווח שר האוצר, אליעזר קפלן, ש"מספר נישומי מס הכנסה הגיע ביוני האחרון לסך של 187,550 איש". עוד דיווח השר שמתוך כלל הנישומים, 69.9 אחוזים הם עובדים ו־31.1 אחוזים הם בעלי עסקים. כמו כן נמסר ש"בשנה החולפת הוקמו בישראל 750 חברות חדשות, ומספרן הכולל עומד כעת על 4,530".

הנעלמים / עיתונות לילדים

"הארץ שלנו"

לא פחות מ־50 שבועונים לילדים יצאו לאור בישראל מהשנים שלפני קום המדינה ועד לשנות ה־80 של המאה ה־20. חלקם הופקו על ידי מערכות עיתונים יומיים, ("הצֹפה", "הבֹקר", "הארץ", "דבר", "חרות"), שביקשו לרכוש קהל קוראים נאמן כבר בגיל צעיר. "הארץ שלנו" יצא לאור במשך 34 שנה (מ־1951 עד 1985) והיה אחד משני שבועוני הילדים הפופולריים במדינה, לצד "דבר לילדים". הוא הציע לקוראיו מאמרים, סיפורים ושירים, וכן כתבות שהוכנו על ידי "עיתונאים קטנים", כפי שנקראו אז במערכת.

הצרכנייה / פריטים מאז

אסימונים לטלפון ציבורי

פריט מהימים שבהם ההמתנה לקו טלפון בבית ארכה שנים והטלפון הציבורי בשכונה היה דרך כמעט בלעדית להתקשר. בתחילה היו האסימונים גדולים וחומים, ועם השנים הפכו לקטנים ולכסופים, עד שנעלמו עם השנים, כשהם מותירים שלל מטבעות לשון ("נפל לו האסימון"), וגם "שיר הטלפון" המיתולוגי שכתב ירון לונדון לגשש החיוור - על אדם שמסתבך עם אסימון כשהוא מתקשר לאהובתו ז'קלין במספרה סימון.

פועלים מישראל השתלמו באמריקה

ב־3 ביולי 1950 נחתו בשדה התעופה בלוד 44 פועלים ישראלים ששבו ממסע לימודי של ארבעה חודשים במפעלי תעשייה בארה"ב. ראש המשלחת, איש תעשיית הדפוס שמואל וישינסקי, דיווח לעיתונאים מה תמליץ המשלחת לממשלה כלקחים מהביקור: "באמריקה הבנו שחשוב להגביר את הפריון בתעשייה באמצעות מיכון וציוד עזר. הבנו שצריך לשלב פועלים ופועלות בעידן המודרניזציה והאוטומציה - במקום העבודה הרוטינית והמשעממת כיום". בצילום: פועלות במפעל סכיני הגילוח "אוקבה" בראשון לציון, אמצע שנות ה־40

הנעלמים /

הצרכנייה / פריטים מאז

סלוט

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו