קונצרט מחאה
דווקא עכשיו שווה להזכיר: תרבות היא לא ענף מותרות פרזיטי - היא נשמת חיים של בני אנוש
הפילוסוף מרטין בובר אהב מאוד את רעיון הקיבוץ, אולי אפילו העריץ אותו, אבל פעם אחת הצליחו הקיבוצניקים להרגיז את רוחו. זה קרה מזמן, בתקופה שבה החלו לבנות "בתי עם" ביישובים הכפריים. בתי העם היו משהו בין אולם מופעים לחדר כנסים, ואף פעם לא היה ברור אם המתכננים חשבו יותר על תיאטרון ובידור או על נאומים חגיגיים, ובעיקר על פאנלים משמימים, והם צצו בזה אחר זה והפכו לחלק מהנוף, כמו הברושים, מגדל המים והסילו.
טקסי הפתיחה של בתי העם היו תמיד אירועים חגיגיים, שמשכו אליהם פוליטיקאים, הוגי דעות ואישי ציבור. אלה זיהו הזדמנות, גזרו סרטים, דפקו בעוז על דוכן הנואמים החדש, חצבו להבות מילוליות ברי"ש מתגלגלת והציגו יכולת חפירה פנומנלית, שאילו השכיל היישוב להפנות אותה, נניח, להכנת תשתיות למסילות הרכבת בארץ המתפתחת, מי יודע, אולי הייתי יכול לוותר היום על הרכב המשפחתי.
בכל אופן, אחד האידיאולוגים המפורסמים של אותם ימים - אולי יערי, ושמא היה זה כהן - אמר שם שייעודו המקודש של בית העם הוא לאפשר לפועל/ת העברי/יה לנוח מעמלם הקשה ולחדש כוחות, והכל כדי שלמחרת נשכים קום וניגש במרץ ובשמחה לשדה או למפעל, רעננים ונוטפי אנרגיה.
מרטין בובר חשב שמישהו פה התבלבל לגמרי. הוא הגיב בחריפות והזכיר לחבר הנכבד שמקומה של התרבות בחיינו הוא לא למלא מטענים, ולא לשמן את גלגלי התעשייה והטרקטורים. ההפך הגמור.
כאן שלף בובר את פסוק התפילה העתיק שמגדיר את השבת במילים "תכלית מעשה שמיים וארץ". שבת, וכמוה גם התרבות והאמנות, היא לא הפסקת קפה לפועלת ולעובד. לא חילוץ עצמות והרפיית שרירים. השבת היא המטרה. האדם אמור לעבוד, להזיע ולהתפרנס כדי שיוכל לחיות חיים של שבת ושל תרבות. הוא לא הולך לקונצרט כדי שיוכל מחר לעלות על הקומביין. הפוך, גוטה, הפוך.
ככל הזכור לי, הננזפים אפילו לא ניסו לענות לבובר. הם הודו שהצדק איתו. שמישהו כאן באמת התבלבל. ואף שחלפו הרבה שנים מאז שכל משתתפי הפולמוס ההוא הלכו לעולמם, הרושם הוא שהתובנה הזאת עדיין לא חלחלה.
וכדאי מאוד שמדי פעם יקום איזה בובר ויזכיר לכל מי שהתבלבל מה האמצעי ומה התכלית. בעיקר בתקופות של מחסור ודאגה, כמו ימי הקורונה הללו, כדאי להזכיר שהדבר הזה שאנחנו קוראים לו תרבות - עם כל מי שיוצר תרבות (אמנות, דעת, רוח, יופי ורעיון), מניע, מנגיש ומאפשר אותה - הם לא ענף מותרות חצי פרזיטי כזה. מבחינות רבות, הם נשמת אפיהם של החיים האנושיים. הם תכלית המעשה. האם גם היום, בשנת 2020, צריך לדפוק באגרוף על הפודיום ולגלגל את הרי"ש כדי שזה יהיה ברור?!
אני לא מדבר כאן על רומנטיקה. תכלס אני מדבר. חשבו על היעדים באירופה שאהבתם לבלות בהם את החופשות שלכם, כשעדיין היה נהוג לטוס ולנפוש בחו"ל. באילו ערים אנשים אוהבים לבקר? איפה נשמח כולנו לבזבז כסף על מלונות ומוניות, על מסעדות וקניות? לא יודע מה איתכם, אני באופן אישי נמשך למקומות שהכריזמה והתזזית שלהם קשורות באופן ישיר למטען תרבותי, היסטוריה ואמנות. שאלות כמו רוחב הכבישים, גודל האוכלוסייה ומצב תשתיות הביוב מעניינות אותי קצת פחות בהקשרים האלה.
גם מי שלא קונה כרטיס אחד להצגה במשך החופשה בלונדון, בפריז או בניו יורק, לא מתקרב למוזיאון ולא נכנס להופעה, נהנה מהקלחת התרבותית שבלעדיה הערים הללו היו פשוט שכונות ענקיות. תכלס, האמנים והיוצרים, המפיקים והתאורנים וכל מי שעושה תרבות מחוללים תהליכים שמפרנסים - לא רק מבחינה רוחנית - גם נהגי מוניות, מלונאים, יצרני מזון ועוד אלף ואחד עסקים קטנים שבלעדיהם אין חיים עירוניים.
קשה לשרטט גרף פשוט שיראה איך זה עובד ומה הקשר בין הגאונות של גאודי, למשל, לבין הרווחים של דוכני הטאפס בברצלונה, אבל זה לא אומר שאין קשר כזה. אז נכון, שום נהג מונית לא מתבקש לשלוח מכתב תודה לאיזו פסנתרנית או לאיזה כוריאוגרף, אבל בחיאת, תפסיקו להתבלבל.
והדברים הללו פשוטים כל כך ומובנים מאליהם. ולמרות זאת, כשעוקבים אחרי מחאת האמנים, ואחרי כמה מהתגובות, אין מנוס מלהודות שאכן כן, מישהו פה מתבלבל באופן עמוק.
למרות שאני מזדהה בכל נפשי עם מחאת האמנים, אני לא מגיע להפגנות. אני לא גאה בזה ולא מנופף, אפילו קצת נבוך, אבל יש לי בעיה אישית עם הפגנות. הפגנה היא לא רק אחת הדרכים הבדוקות לבזבז זמן לשווא. הפגנה שלא מצליחה לגייס המונים היא פתטית, ואילו הפגנה רבת משתתפים ועתירת אנרגיה היא מבוע של עוצמת המונים - כלומר, אלימות מתפרצת - שאני באופן אישי מעדיף להימנע ממנה, גם כשהמטרות שלה מקובלות עלי לחלוטין.
אין לי פטור מרופא. אבל אני כמעט שם. באותה מידה אין סיכוי שתתפסו אותי בברכת הכהנים ההמונית ברחבת הכותל. אני לא בנוי לקריאות קצובות של סיסמאות שהחריזה היא לא הבעיה העיקרית שלהן. וקשה לי לעמוד בתוך המון שאני יותר מדי מסכים איתו. לא סתם התחתנתי עם מי שהתחתנתי.
ואחרי שאמרתי את זה, המחאה הזאת, מחאת האמנים, היא אחד האירועים החשובים בזמן האחרון, כי היא מחזירה לתודעה כמה נקודות שקצת ירדו מסדר היום. כמו העניין ההוא עם מקומה של התרבות בחיינו. וכמו גם העניין הקטן ההוא שנוגע בפרנסה.
רוב האמנים אינם שכירים. רוב האמנים אינם כוכבי על. בחודשים האחרונים שהשאירו אותנו בבית, כמה ספקיות תוכן בכבלים ובלוויין הציעו לכולנו בידור בחינם. במקרים רבים של אירועים שהתבטלו, החלופה ב"זום" הוצעה לציבור בחינם. זה היה יפה ואנושי ועזר לכולנו לצלוח תקופה לא קלה, אבל מצד שני, התרגלנו לחשוב שתוכן הוא דבר שלא צריך לשלם עליו. ממילא כבר שנים אנחנו נהנים ממוזיקה ומסרטים כמעט בלי להכניס את היד לכיס.
נדמה לי שזה הרגל שלילי. קצת מסוכן ומכוער מאוד. אני חושב שמבין עשרות הדיונים שנחשפתי אליהם ברשתות, לא היה אחד שבו מישהו התאפק ולא קפץ עם התגובה הגאונית "ומה עם עומר אדם?"
לרוב האמנים לא קוראים עומר אדם. הקשר בין שכרו של אמן ממוצע לבין עומר אדם הוא פחות או יותר כמו הקשר בין חשבונות הבנק של טכנאי גז ושל יצחק תשובה. אבל כשהתרבות עצמה קורסת, למה אפשר לצפות מתרבות הדיון?!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו