יחסיי עם ג' החלו ביוני 2017, עת התקשר לנזוף בי על מאמר שכתבתי ב"הארץ", שבו התנגדתי לגיוס נשים ליחידות לוחמות. השיחה היתה ידידותית. אני ידידותית מטבעי, ונוסף על כך רוחשת כבוד לאנשים מבוגרים ממני. למעשה, שמו לא מתחיל באות ג', אך בחרתי בה כי הוא גיבור: יש לו עבר צבאי מפואר, ערך בוויקיפדיה ודרגת קצונה בכירה.
בשיחה ניסה ג' לשכנע אותי בצדקת טיעוניו, אך לא התרשמתי שניזוק במיוחד כשכשל במשימתו. לא הערכתי נכונה את דבקותו במטרה.
כעבור שבוע, שלח ג' הודעה:
"עירית היקרה, בהמשך לשיחתנו הטלפונית לפני כשבוע. ממליץ לך בחום על מוסף הארץ עמ' 22. יש בישראל 2017 גם אופציה של הודאה פומבית בטעות עקרונית?
שבת שלום, ג'.
נ.ב. ממליץ לא לעשות עניין מההבדל בין לוחמה קרקעית לאווירית או ימית. זה בולשיט".
אמנם הופתעתי מההתעקשות, אך בכל זאת עניתי, וכשידידי החדש חתם ב"בולשיט גם בולשיט", הנחתי שבזאת תמה התכתבותנו.
טעיתי. כמה ימים אחר כך, התעצבן מטור אחר: "עירית, בוקר טוב. קראתי את הטור הפתטי שלך והרמתי ידיים". גם תוכנית הרדיו שלי, "המילה האחרונה", לא הסבה לו נחת: "חמור ומביש", שיגר. כאשר קראתי בשידור לנשיא המדינה "חצוף" והושעיתי משידור לשבוע, בילה ג' בחו"ל, אך המרחק לא מנע ממנו להעיר: "עירית היקרה, התחלחלתי. לצערי איני מאמין בגיהינום. מיצית. זמנך עבר".
ג' נתפס בעיניי כדמות ספרותית מוגזמת מעט, של גנרל בדימוס שנוטה לעלות על גדותיו מדי פעם. ולכן ביקשתי שישלח תמונות מהטיול. הוא נענה לבקשה, המליץ על ספר והחלפנו הערות על מכרים משותפים. אלא שבשלהי שנת 2017 חלה ברגשותיו גאות נוספת.
הפעם המליץ לי על עוד מאמר מ"הארץ", בגנותו של נתניהו, וכשסירבתי להתלהב, כתב: "ביבי הביא אותי למצב שאני מבין את יגאל עמיר. רע מאוד".
"לדעתי אתה מגזים בסלידה שלך," כתבתי, "אבל אני מכירה הרבה אנשים ששותפים לדעתך, ועוד מעט אלך לבית הקפה השכונתי ונתווכח כמו שאתה מתווכח איתי". אז סיפר ג' על גניבת אקדחו לפני שנים, והוסיף: "היום אני שמח שאין לי אקדח. שלא אגרר".
"אני יודעת, בלי להכיר אותך הרבה, שלא היית נגרר גם אילו היה לך אקדח", כתבתי, והוא השיב: "מתוך פחד גרידא. יגאל עמיר אמיץ ממני. ודתי".
"חלילה וחס. יגאל עמיר הוא רוצח מתועב", כתבתי. ג' מיהר להסכים.
"גרם נזק עצום לישראל, וגם לא שירת את המטרה המתועבת של עצמו", המשכתי, וג' לא היסס לרגע: "לביבי מגיע כדור בראש. האויב מס' 1 של מדינת ישראל ושל עם ישראל, בהפרש גדול מזה שאחריו (מנהיג החיזבאללה, נניח)".
בשנת 2018 מיעט ג' לכתוב, אבל נפגשנו לראשונה, במקרה, ואף מיהרתי להצטלם איתו. חלפה עוד שנה, ידידי ג' שוב נחרד ממשהו שאמרתי או כתבתי והודיע: "אני מתבייש שהצטלמתי איתך".
בינתיים התארכה רשימת האנשים שעוררו בו מורת רוח, ורצה הגורל שכולם חבריי הטובים. פעם שלח מאמר של ד"ר גדי טאוב וקבע: "המזל של טאוב - שגנבו לי את האקדח מהבית".
"נו, בחייך", כתבתי, "ואם היה לך אקדח היית יורה בו? אלו דיבורים של מי שהדמוקרטיה חשובה לו?" וידידי ג' ענה: "ולשאלתך היה עונה אבא שלי ז"ל: 'כדור - ולוואדי'. ולחלופין: 'שלוש שנים תלייה עם עבודת פרך'".
"לי אף פעם לא היה אקדח ולא עלה בדעתי לירות במישהו שחושב אחרת ממני, אבל אולי אני לא דמוקרטית כמוך", השבתי. ג' נסוג מעט: "לא הייתי יורה בו כי הוא לא שווה כדור", ואז חזר וטיפס על הבריקדה: "סטירה לפחות אתן לו בהזדמנות הקרובה שתהיה לי".
בין התפרצות אחת לשנייה, התנהלו יחסינו במסלול תרבותי, כולל תמונות של נכדיו החמודים והתלבטות בנוגע לעוגות גבינה. פעם־פעמיים דיווח "ניסיתי להאזין לתוכנית שלך. לא יכולתי". בין ברכות הדדיות לראש השנה צירף ג' עוד מאמר של גדי מ"הארץ" (נדמה שחברי ג' לא קורא עיתון אחר, ואולי הדבר משפיע עליו לרעה), בתוספת הערה: "טינופת אמיתית החבר שלך. שבת שלום ושנה טובה".
שלוש מערכות בחירות ב־2019 לא תרמו לשלוות נפשו של ידידי. דמות חדשה הפציעה בהודעותיו: המרשל פטן, מושל צרפת הכבושה, ששיתף פעולה עם הנאצים. ג' סבר שהנ"ל היה גאה בי. ייתכן שהעובדה שנתניהו לא הובס בקלפי גרמה לו לשוב אל חלומותיו הנושנים. כשציינתי בפניו שהוא עסוק מדי בנתניהו, וזה לא בריא לנפש, ענה: "הוא גרם לי להבין לליבו של יגאל עמיר. הישג רציני".
פעם שלח פוסט של חברתי גלית דיסטל־אטבריאן, בתוספת ההערה המוכרת: "על כאלה אבא שלי ז"ל היה אומר: שלוש שנים תלייה עם עבודת פרך". על חברי ושותפי קובי אריאלי, כתב: "בהמה מזוהמת", ואיחל לשנינו: "יומכם קרב". בתגובה, נהגתי להביע צער על שהפסיד תוכנית מצוינת, לשבח את חבריי המוכשרים או לתת לו עצות ניו־אייג'יות בנוגע למצב רוחו הכללי. האם התייחסתי אליו ברצינות? ובכן - לא.
במארס השנה כתב לי: "הצלחתי לשמוע אותך 5 שניות!!! מקווה שהבחילה תעבור לי עד מחר בבוקר". לתוספת נוי, שלח תמונה מהפגנת הדגלים השחורים. "האם אלה מגיני הדמוקרטיה?" שאלתי. "הם לא מגינים על הדמוקרטיה", ענה ג'. "הם מחפשים אותך".
"מה הם כבר היו עושים לי?" תהיתי. "הם נראים לי חבר'ה מפגרים, אך חביבים".
"יורים בך", ענה ג' בחוש ההומור הקרבי המיוחד לו.
"לאאאאאא. לא חושבת", יצאתי להגנתם, אך ג' לא נרתע: "עניין של זמן. תראי מה עשו למוסוליני".
"יש למה לחכות", סיכמתי, וג' אישר: "בהחלט".
מעולם לא האמנתי שג' מסכן את ראש הממשלה, את גדי טאוב, אותי או את הדמוקרטיה. בשיחות פרטיות מדברים בחופשיות, וטוב שכך. הרי גם אני מדברת בלי עין הרע בפומבי, ובאופן פרטי - על אחת כמה וכמה, ובריבית. לכן לא נחרדתי מדבריו של ג'. אנשים מדברים. אז מה? שידברו.
בפברואר הצטרף ג' לאחת מעצומות הקצינים נגד נתניהו ואף התראיין בנושא. בראיונות שמר על קו ממלכתי, ככל שנשמרת ממלכתיות בנוגע לנתניהו. במאי - היה מעורב בארגון הפגנה: נגדי.
ביקורת חריפה ובוטה שהשמעתי בגל"צ נגד המפגינים האובססיביים מול מעון ראש הממשלה הביאה לתחנה כעשרה טיפוסים. שניים מהם, המבוגרים שבחבורה, נשאו שלטים שעליהם כתוב לאמור: "עירית לינור = גבלס". יצאתי למרפסת לקנטר אותם, שכן הם נראו לי מגוחכים קמעא. עם זאת, חבריהם למאבק הציפו את מחלקת פניות הציבור של התחנה בקריאות להשעייתי.
דקות ספורות לאחר ההפגנה שלח ג' סרטון שצילמו המפגינים, שבו נשמע אחד מהם בבירור מתעקש על היותי גבלס. "אבל לא שומעים אותי בכלל!!!" התלוננתי. "הגיע הזמן שלא ישמעו אותך", ענה חברי ג', והוסיף מעין התנצלות: "לצערי לא הייתי שם".
"הייתי מדהימה", התגאיתי ועדכנתי: "אחד מהם החזיק שלט 'מפגיני שמאל = פזוריאזיס, עירית לינור = גבלס'. ובכלל כותבים 'פסוריאזיס'. איזה משוגעים החבר'ה שלך".
כאן הוכיח ג' שאנחנו אכן חברים: "ביקשתי מהם לא לכתוב גבלס", הודה. "טעות גסה".
"נראה לי שהם היו מתואמים", הערתי, "כי היו שני שלטים כאלה. נראה לי בכוונה".
"ודאי מתואמים", השיב. "לכן כעסתי עליהם. ממש לא הייתי היחיד בפורום שהתנגד לזה".
וכדי לחזק את ידידותנו, כבר למחרת המליץ לי להאזין לתוכנית רדיו בהשתתפותו.
רגשותיו של ג' והאופן שבו הביע אותם היו מוכרים לי משיחות עם אנשים אחרים. מעטפת ערכית לכאורה, דמוקרטית לכאורה, שמתחתיה רוחשת שנאה גולמית לאדם מסוים או לציבור מסוים, וחוסר רצון או יכולת להקשיב למי שדעתו שונה משלהם. רגשות כאלה מבוטאים בשגרה באולפני רדיו וטלוויזיה, במאמרי דעה, בשיחות פרטיות, ושיהיו בריאים כולם אבל זה לא ציבור קדוש של לוחמי חופש. אין פה קדושה, ואם יצליחו במאבקם - גם לא יהיה חופש.
בסוף השבוע שעבר התקבצו אלפי מפגינים מול בלפור. זהו גלגול של אותה הפגנה עיקשת, מתמשכת, טורדנית, שחלק ממנהיגיה זכו לחשיפה תקשורתית נרחבה ומחמיאה - האחים שוורצמן מייסדי הדגלים השחורים, חיים שדמי, שהציע לזרוק בקבוק תבערה על בלפור, ותא"ל (מיל') אמיר השכל, טייס חיל האוויר, שכבר שנים מכלה את ימיו בהפגנות חוזרות ונשנות נגד היועמ"ש שהתמהמה בהגשת כתב אישום נגד נתניהו, ואחר כך נגד נתניהו עצמו. השכל וחבריו מסרבים לקבל את תוצאות הבחירות, דוחים את הפתרון הפוליטי של ממשלת האחדות, מתקוממים כנגד החוק וכנגד הכרעת בג"ץ בנוגע לכהונת נתניהו. כל מנגנוני הדמוקרטיה פסולים מבחינתם כל עוד לא יגיעו לתוצאה הפוליטית שרצויה להם.
בתחילת יוני העלה השכל סרטון שבו הוא מודיע: "עד היום היינו ילדים טובים. ביקשנו רישיונות, לא חסמנו נתיבי תנועה. צייתנו להנחיות. זה לא יכול להמשיך ככה. ולכן אני קורא להסלים את המאבק". המאבק אכן הסלים: השכל וחבריו חסמו כביש, הוא בילה לילה במעצר ויצא משם כקדוש מעונה. לאחר שחרורו אמר: "אם המעצר שלי הצית את האש - המחיר היה כדאי". כך הפכו יפי הבלורית והתואר למציתים. חומר הבעירה הוא ישראל.
יסלחו לי גיבורי צה"ל לדורותיהם - אבל השכל ושותפיו למחאות ולהפגנות הבלתי פוסקות הם לא אבירי שלטון החוק ולא מצילי המדינה. בצבא הם חירפו את נפשם למעננו. בחייהם האזרחיים הם בסך הכל סוג אחר של אספסוף: משכילים, קרביים, כסופי שיער, רהוטים - ואויבי הדמוקרטיה. אספסוף שמתכחש להיותו אספסוף, וטועה לחשוב שלא רואים את הלפידים, הקלשונים, את הנפש המבעבעת משנאה לכל מי שלא ייתן להם את מבוקשם, ואת נכונותם לרמוס כל עיקרון דמוקרטי כדי להשיג אותו. הם כמו כל אספסוף לאורך ההיסטוריה, רק בלי שגיאות דקדוק ותחביר.
וכשזיהיתי את פניו של ג' בין המפגינים הללו - אז סוף־סוף התחלתי לקחת אותו ברצינות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו