רגעים אחרונים של מו"מ, רגע לפני ההתחשבנות

נמאס כבר. היינו שם כל כך הרבה פעמים. "מה שהיה הוא שיהיה". הממשלה צריכה לקום אתמול, היום, במוצאי שבת. כולם באים בתביעות צודקות. כולם גם אינם צודקים.

צילום אולפן: מאיר פרטוש

אין פסול בהמתנה עם תיק החוץ לאביגדור ליברמן, כך קבע היועץ המשפטי יהודה וינשטיין. אבל מדוע? ישראל ראויה לשר חוץ במשרה מלאה. בנימין נתניהו טרוד בעניינים רבים. כממתין לזיכויו של ליברמן ייאלץ לקדם פני כל שגריר ממדינה נידחת.

מצד אחר התחייבות צריך לכבד. נתניהו הבטיח, נתניהו יקיים. לא מומלץ, לא נורא. ממש כפי שעליו לכבד את התחייבותו לציפי לבני, גם אם עתה הוא סבור כי יכול היה לסיים את המשא ומתן עימה בתנאים יותר נוחים. בנתונים אלה אין אפשרות שיאיר לפיד יקבל את תיק החוץ.

מבחינה אישית הוא בנוי לתפקיד. מבחינה מדינית יש בעיה. ללפיד יהיו השגות על התנהלותה של הממשלה במגעים עם ארה"ב ובסוגיה הפלשתינית. האם באמת הוא מבקש להתייצב מטעמה בזירות הבינלאומיות, על פי המתחייב מתפיסתו המדינית של הרוב בממשלה?

לאחר שהסתמן הרכבה של הממשלה - הליכוד ביתנו, יש עתיד, הבית היהודי, התנועה וקדימה - אין עניין שהוא תנאי בל יעבור. 24-23 שרים הם פשרה. לפיד יכול לשמור על מעמדו הבכיר אחרי נתניהו גם אם יפקיד את תיק האוצר בידי איש משק מובהק, מקצוען. יש רשימה מגוונת של מועמדים, שהבנתם המשקית הופכת אותם לראויים למשרה, ועמדתם מקבלת את מנהיגותו של לפיד.

המיקח וממכר מוסיף על הדם הרע שזרם בין שותפי הקואליציה המיועדת. הוא מעכב את עבודת הכנסת ה־19, ודוחה את ההכנות הנחוצות לקראת ביקורו של ברק אובאמה בעוד כשבועיים.

ממילא צפויות הכרעות קשות בסיעות שירכיבו את הממשלה. אמנם בכמה סיעות הכל יישק על פי החלטת המנהיג, אך בליכוד יתעוררו בעיות איוש. יהיה צורך לכווץ במשהו את חבילת השרים ולמצוא להם תיקים נאותים לאחר שתהיה זליגה של משרדים חשובים לידי השותפים.

הפוליטיקה עברה השנה טלטלה כבדה. אפשר שזו רק ההתחלה. זמן מה לאחר הרכבת הממשלה יחל חשבון הנפש הפנימי בשורה של מפלגות. בכמה מהן יסתמנו מאבקי כוח.

לא רק בקואליציה. לשלי יחימוביץ' ממתין מאבק ממושך על כתרה בראש העבודה. גם בש"ס. השלישייה בצמרת לא תוכל להמשיך כאילו דבר לא אירע. אלי ישי, אריאל אטיאס ואריה דרעי יוציאו מתחת לשטיח את כל מה שנערם במהלך מלחמת הבחירות והמשא ומתן להרכבת הממשלה.

ברור כי דרעי לא הועיל לש"ס. אפשר שאם יפנה להתמודד על ראשות העיר בירושלים, יקל על חבריו הניצבים בעל כורחם באופוזיציה לשקם את מפלגתם הזקוקה לניעור. הקמת ממשלה היא בדרך כלל סיום של תהליך פוליטי. השנה זו רק ההתחלה.

ותודה ליחימוביץ'

צריך לקוות כי עמיר פרץ ואראל מרגלית וראלב מג'אדלה חפים מפשע של קניית קולות בבחירות המקדימות, הפריימריז, במפלגת העבודה. המשטרה חוקרת, וימים יגידו. אחת הדרכים לקיצור עינוי הדין היא לערוך להם בדיקה בפוליגרף. רק למי שמתנדב, כמובן.

מי שהביאה את המידע לציבור היא שלי יחימוביץ', יריבת איבה של פרץ. יש לה אינטרס. לא ראוי לגנות זאת. ההדלפות החשובות במלחמת בני האור בבני החושך הגיעו ממקורות בעלי עניין. המבחן אינו במניעים של המקור אלא במידת האמת שבדבריו. מה שלא מובן הוא מדוע נמתחת ביקורת על יחימוביץ' בטענה כי פעלה כעיתונאית ולא כפוליטיקאית. ייתכן, אבל בפועל ראוי להעדיף שבסוגיה זו הפוליטיקאים יפעלו כעיתונאים. משפירסם צבי ברוט ב"ידיעות אחרונות" כי יש חשוד בכיר כזה - ראוי שהציבור ידע מי הוא. שלי פעלה כראוי.

 סגנונו - כבודו

לפני כ־50 שנים נשלחתי לראיין בעבור "העולם הזה" משפחה ירושלמית שטענה כי העומד בראשה מת בגלל רוגז במשרדי מס ההכנסה. רק שהאיש היה כבן 90. מאז נזהרתי מייחוס אסון למצבי רוח.

ברוח זו איני טוען כי שמואל דכנר נפטר בגלל החקירה התוקפנית של הסנגוריה במשפט הולילנד. מה גם שלעורך הדין רועי בלכר מותר לא להיות נעים הליכות בבואו להגן על לקוחו הנאשם בקבלת שוחד. סגנונו - כבודו.

אך האווירה סביב העד היתה בלתי ראויה. לא האמינו לטיעונו שהוא חולה מאוד. תקפו אותו שלא לצורך פעם אחר פעם באותה טענה. דכנר הודה כי רימה, והסנגורים לא הניחו לו ושיננו שהוא שקרן, רמאי.

היה על השופט דוד רוזן להתערב. היה על נשיאת המחוזי דבורה ברלינר למנות שלושה שופטים. אך מה שהיה כבר לא חשוב.

האמת תנצח

הח"כית מרב מיכאלי ניצלה את נאום הבתולין שלה במליאה כדי להכריז כי סבה, ד"ר ישראל רז'ה קסטנר, הציל רבבות יהודים. מייד החרה־החזיק אחריה דן לאור מהאוניברסיטה בתל אביב, וכתב ב"הארץ" בלשון פסקנית שאינה הולמת את הספקנות האקדמית הטבעית כי בדבריה של הנכדה "נסגר סוף סוף מעגל, פרשת קסטנר הגיעה לסיומה". קץ ההיסטוריה. לא דובים ולא זבובים ולא יער.

נכון שבאוניברסיטת תל אביב ניסו למנוע את ההכרה בדוקטורט של איילה נדיבי, אבל בחיפה ניתן לה התואר הראוי. מי שקורא את מחקרה של ד"ר נדיבי יודע כי ההפך נכון. משה קראוס הצנוע הציל בבודפשט־44' בסיוע דיפלומט שוויצרי אלפי יהודים. קסטנר הציל 1,300 במחיר של הפניית עורף להמוני יהודים בהונגריה שנשלחו לאושוויץ.

מעולם לא סברתי כי יש מקום לשפוט את קסטנר על פעילותו בהונגריה בימים שהיתה תחת המגף הנאצי. גם למקרא הדוקטורט מאיר העיניים של נדיבי איני פסקן כלפיו, אף שהמחקר מעיד כי בודפשט־44' לא היתה כווארשה־42'. בשלהי המלחמה אפשר היה לתמרן יותר מכפי שקסטנר נהג במשורה.

הבעיה עימו היתה ונשארה, שקסטנר העניק בשם העם היהודי - בלי סמכות והרשאה - תעודות יושר לבכירי האס.אס קורט בכר ודיטר ויסליצני והנס יוטנר והרמן קרומאי. הם עסקו ברצח ובשוד של ציבור היהודים. התעודות האלה ניתנו לנאצים אחרי השואה כאשר אימתם כבר לא היתה עליו. מזה לא זיכהו אף לא בית משפט אחד.

מי שתמכו בעורך הדין שמואל תמיר שחשף את מעשיו בבית המשפט נאלמו דום. התעמולה הפרו־קסטנרית חורשת את הלבבות. אבל כמאמרו של מי שהועלה על המוקד בידי הכנסייה - "האמת תנצח".

 מנהיגות ללא ייאוש

 אל כל פרשת שבוע והפטרתה נלווים כמה מאמרים של רבנים ופרשנים, שמותירים רושם מוגבל על הציבור המתכנס בבתי הכנסת. אך לפני שבועיים ניתנה הדעת למאמר של הרב יעקב מדן "שאול ויאשיהו - מבחני מנהיגות", ומאז הוא עובר מיד ליד ומאוזן לאוזן, ונזכר בפי רבים, והם ממליצים לעיין בו.

שלוש סיבות גרמו למלך הראשון לאבד את כתרו ולהפסיד במלחמה עד שנפל על חרבו. האחת, שהיתה לו הזדמנות להציל את השושלת ולא ניצלה. שמואל הנביא "קרע את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך", והיה זה דוד הנשוי לבתו, וכך יורש העצר היה נכדו, אבל שאול טעה ולא השלים עם העונש אף שיכול היה לעמוד ברוע הגזירה.

הסיבה שלאחריה היתה השימוש בצבא לא להגנה על הממלכה, אלא על שלטונו. במקום מלחמה באויבים - התמודדות עם דוד הלועג למאבטחים שלו שלא היטיבו להגן עליו, "ולמה לא שמרת על אדוני?" בז דוד לאבנר בן־נר. אז, בהגיע שעת המבחן מול אויב חיצון, ערקו רבים מלוחמיו של שאול משדה הקרב הלאומי.

הסיבה האחרונה היתה הסתמכות שאול על התקשורת של בעלת האוב בעין דור תוך כדי חיסול כוהני העיר נוב. אך מה יכול היה שאול לעשות לאחר ששמע את בשורת הייאוש על מפלתו הצפויה? לפי העמדה שמביא הרב מדן, שאול היה שרוי בתענית, אבל הפר אותה בביתה של בעלת האוב והשתתף בסעודת שחיתות. זה גורלו של מי שמתייאש בעת שמדובר במלחמת העצמאות של ישראל בפלשתים, סבור מדן, ועל זה סובב הדיון המתארך בבתי הכנסיות, שבת אחר שבת, ונערמות פרשנויות אקטואליות.

 כמה הערות

 לעיתים נראה השבוע החולף כתצרף, פזל, של רסיסי מעשים ומחדלים והתבטאויות. הנה כמה:

• את סיום כהונתה ביקשה הממשלה לחגוג במעשה טוב. היא קבעה לבטל את צבא המאבטחים הסוגר על השרים האלמונים ועולה למשלם המסים כ־170 מיליון שקלים בשנה, ומקנה לישראל דימוי של רומניה הקומוניסטית. הדימוי מטריד יותר מהבזבוז.

מדי כמה ימים נקבעה ישיבה לאישור ההצעה. אך בישראל השב"כ ואנשי הביטחון חזקים מן הממשלה. מה גם שרוב השרים לא רוצים להיפרד מן הבחורים החסונים המקיפים אותם. הם מאוהבים במאבטחים עד כי גם ההחלטה הטובה - צליל הסיום החיובי של הממשלה המסיימת - לא התקבלה. שוב נדחתה. מביך.

• שוב הדימוי מטריד מהמעשה: מנכ"ל משרד התחבורה עוזי יצחקי הסביר לי כי התכוון לסייע. במקום שפועלים פלשתינים יורדו מהמכונית המובילה אותם לישראל ויעוכבו לצורכי בידוק, ובמקום שיוסעו דחוסים ברכב מסוכן ובמחיר מופקע - העמידה להם הממשלה אוטובוסים תקניים לשירותם בלבד, שיובילום לעבודתם בישראל. עם זאת אין מניעה שיוסיפו לנסוע באוטובוסים משותפים עם יהודים המגיעים מיהודה ושומרון לישראל.

מייד קמה זעקה שזה צעד לעבר אפרטהייד. זו אינה העובדה, אבל כך היא מצטלמת. התעמולה הערבית הנעזרת גם בישראלים תתעלם מההיתר להמשיך לנסוע באוטובוסים מעורבים. הכל יזעקו "אפרטהייד". מוצע, אפוא, לבטל את הסידור עד שתגיע בקשה חתומה מאת נציגות מוסמכת של פועלי השטחים בישראל או הרשות הפלשתינית.

• נתניהו ובנט קיימו חלק משיחתם באנגלית. זה היה בסדר גמור בשנים של מצודת זאב כשהיו עדיין "ביבי" ו"נפתלי". עכשיו הם ראש הממשלה ויושב ראש הבית היהודי, ובמפגש רשמי בלשכה עדיף שידברו בשפה אשר נתחדשה בשוב הציונות ארצה.

• בהספדו לרב מנחם פרומן ז"ל שנפטר השבוע סיפר הפרופסור יהודה ליבס: כאשר נשאל אביגדור ליברמן מה יעשה אם ייהרס ביתו בהתנחלות נוקדים, השיב כי יעבור לבית חדש; וכאשר נשאל פרומן מה יעשה אם ייהרס ביתו בתקוע (הסמוכה לנוקדים), השיב - אמות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו