בישראל דבר נתיבאית

 

"אז תמיד שואלים אותי: מה צריך לעשות?

אז אני אומרת שאני לא יודעת.

אני יכולה רק לצרוח, כמו פיון שדורכים לו על הרגל, כמו צרכן שתובע זכויות".

("צוואה" / נתיבה בן יהודה, קטע מתוך הספר "מחברות נתיבה")

 

נתיבה בן יהודה - הפלמ"חניקית, הסופרת, אשת הרדיו, הלשונאית, או כפי שנחרתה בזיכרון הציבורי הקולקטיבי - מהפכנית השפה העברית ומחברת ספר הסלנג "מילון עולמי לעברית מדוברת" עם דן בן אמוץ - אכן הרבתה לצרוח, לתבוע את זכותה לדבר איך שבא לה, אז בישראל של שנות ה־60. 

למעשה, חייה של מי שכונתה על ידי יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח דאז, "השדה הבלונדינית" נותבו והוכרעו על ידי מלחמות, ממשיות ומטאפוריות: על חוויותיה כלוחמת במלחמת השחרור כתבה שלושה ספרים, ומאבקה באביה הקפדן, שהרבה לתקן אותה בכל פעם שדיברה "לא נכון", הוליד את האובססיה שלה לשפה הצברית, הילידית, זאת שהשתרשה בפי ילידי הארץ בעשורים הראשונים לקום המדינה. 

חוויות חיים אלו עומדות ברקע ספר חדש "מחברות נתיבה: נתיבה בן יהודה ומלחמתה במשטרת העברית", שראה אור לאחרונה בהוצאת כתר, לציון יום השנה השני לפטירתה בגיל 82. ספר זה מאגד קטעי עיזבון רבים שכתבה בן יהודה, שנערכו על ידי העיתונאי רוביק רוזנטל.

שלושה ארגזים גדושים בפנקסים, בפתקים ובפרגמנטים הגותיים קיבל לידיו רוזנטל מבתה של בן יהודה, עמל אביבי־ורטה, ומהם ליקט את המיטב. הספר כולל גם עשרות מכתבים ששלחו אל נתיבה קוראים ומאזינים חובבי עברית. חלקו האחרון של הספר נחתם במילון סלנג, שכולל הצעות למילים וביטויים שנשלחו על ידי קוראי המילון שכתבה בן יהודה עם דן בן אמוץ.   

בן יהודה הגדירה את עצמה לא אחת כ"אימת העברית הקלאסית", ולא בכדי. בספר אפשר למצוא בין השאר מכתב שכתבה בן יהודה בשנת 1989 לפרופ' יהושע בלאו, נשיא האקדמיה ללשון העברית דאז. המכתב מתייחס לציטוט של בלאו באחד העיתונים, ולפיו אמר כי "הסטודנטים מורידים את הלשון העברית למטבח". כמו כן, הוסיף כי כולו תקווה שהעברית "תחזור ותהיה שפה של ספרות". זה לבדו הצליח להרתיח את "השדה", שהציעה לנשיא פשוט "להתחיל להשתמש במטבח שלו בשפה יותר מטבחית". 

"אם הנשיא המכובד סבור כי כולנו מדברים ב'שגיאות', תשנו את החוקים שלכם 'הנכונים' - לפי איך שאנחנו מדברים, ואז כולנו נדבר 'נכון'! תביאו לנו דקדוק חדש!" הכריזה, ובמעשה זה ביקשה למוטט את המוסכמות הלשוניות שתבעה האקדמיה ללשון. 

המכתב, שלא נשלח ולא פורסם מעולם, מייצג את תפיסת הלשון החתרנית בשעתה של בן יהודה - אין "נכון" או "לא נכון", לא קיימת "נורמה" לשפה שהתהוותה בתרבות הישראלית; השפה העברית היא היברידית, יונקת משפות זרות ונתונה לאופנות מתחלפות.

"נתיבה הכירה בכך שלשפה העברית יש היגיון פנימי משל עצמה", אומר הבלשן פרופ' גלעד צוקרמן, ראש המחלקה לבלשנות ולשפות בסיכון באוניברסיטת אדלייד שבאוסטרליה, "לדוגמה, בדרישה שלה לשים פיסוק איפה שאנחנו מרגישים ששם הפיסוק נחוץ, או לכתוב 'גם' בסוף המשפט, יש צדק. אם זה צורם למישהו, זה בגלל שטיפת המוח של האקדמיה. לאמיתו של דבר, "ו", "ב", "מ" ו"ל" בישראלית אכן משמשות מילים עצמאיות, כמו and, in, from ,to באנגלית. בישראלית אפשר להשתמש ב"אבל" בסוף משפט, קל וחומר ב"גם". אל לנו לכפות דקדוק עברי מת, זר ומאובן על השפה הישראלית החיה, הטבעית והבועטת".

במאמר תגובה למכתב של נתיבה, הבלשן ד"ר גיא דויטשר מוצא סתירה פנימית בדרישה של נתיבה להביא לנו "דקדוק חדש". מצד אחד היא כופרת בכללי האקדמיה ללשון דוגמת חוקי בג"ד כפ"ת, ומצד אחר היא מבקשת מהאקדמיה "להביא" לה כללים חדשים, כלומר היא מקבלת את הסמכות שלה.

צוקרמן דווקא "נותן לנתיבה קרדיט ומבין את הקריאה שלה לא באופן מילולי, כלומר 'גם אני פסיקופתית אבל מסוג אחר', אלא דווקא באופן רטורי: 'תפסיקו לבלבל את המוח ותאשרו כבר את הדקדוק של הדובר הילידי כפי שהוא'".

נתיבה טענה שיש בארץ דקדוק שאף אחד לא משתמש בו - לא בכתיבה ולא בדיבור, ואילו השפה חיה ופורחת בלעדיו.

"במונחים בלשניים מודרניים, כוונתה של נתיבה, אליבא דידי, היתה שלא צריך ספר דקדוק שמלמד מה נכון ומה לא נכון. מי שמדבר ישראלית כשפת אם, הדקדוק הילידי כבר קיים אצלו. למשל, לא שמעתי שום דובר ישראלית ילידי אומר 'ספרים גדולות' או 'הוא חושבות'. בנוסף, לא שמעתי שום דובר אנגלית ילידי אומר 'She will think yesterday'. הדובר הילידי יודע זאת באופן אינטואיטיבי".

"לכתוב כמו 'בני אדם'"

בשנת 1972 יצא לאור, כאמור, ספרם המשותף של בן יהודה ודן בן אמוץ, "מילון עולמי לעברית מדוברת". עד אז, בן יהודה היתה מוכרת בעיקר לחבריה מימי הפלמ"ח, שראו בה "אגדה פלמ"חניקית שנשארה בחיים", מספר רוזנטל בפתח הדבר של הספר. לדבריו, ספר הסלנג הבוטה שיצא לאור בזכות תעוזתם של השניים, וכלל מאות מילים שכולם השתמשו בהן בשיחות היומיום, היה אירוע מכונן, בצד יצירות תרבותיות שהעזו "לדבר סוף סוף עברית מתפרצת", דוגמת מערכוני הגשש החיוור וסרטיו של אורי זוהר.

בשנת 1980, בגיל 52, ולאחר שאבחון שגוי ניבא לה גידול בראש, התפטרה בן יהודה מעבודתה והחליטה להקדיש את זמנה לכתיבת זיכרונותיה כמתנדבת בחטיבת יפתח של הפלמ"ח, שם שימשה קצינת חבלה. בן יהודה, שהגדירה את הכתיבה שלה "דברוּת", לא ספרות,  בזה לסופרי דור תש"ח דוגמת משה שמיר, נתן שחם וס. יזהר, על כך שניסחו את חוויותיהם ממלחמת העצמאות בלשון מליצית, "גבוהה" ולא נגישה.

עמל אביבי־ורטה, בתה של בן יהודה, מספרת כי אמה שאפה לכתוב אוטוביוגרפיה על ימי קום המדינה בצורה אותנטית ככל האפשר, נקייה מההרואיות הגברית המושרשת בסיפורים על קרבות 48'. "אמא תמיד אמרה שהיא לא יכולה לכתוב בשפה גבוהה כל כך, זה הרגיש לה לא טבעי. היא רצתה לכתוב בשפה של 'בית'. המציאות של אותן השנים היתה הזויה - בן אדם היה מדבר כמו שאת ואני מדברות וברגע שהוא היה ניגש לכתוב, אפילו יומן אישי, מייד היה 'מגביה' את השפה באופן מלאכותי.

"בגיל 25 נתקלתי בטור אישי שאודטה שוורץ כתבה בצעירותה בשבועון 'העולם הזה', ובו סיפרה על החיים שלה. אני זוכרת שקראתי אותו ואמרתי: 'רגע, היא מחקה את אמא!' אבל היא לא. כולם פשוט דיברו ככה ולאט לאט גם התחילו לכתוב כמו 'בני אדם'".

אחד הדברים שנחשפים בספר הוא הרצון של בן יהודה ל"רצח אב" מטאפורי, המבטא את המרד באב המחמיר, שסימל את שפת הגולה הארכאית. "סבא שלי דיבר עברית רהוטה וטובה, שינקה משפת היידיש ומשפת החדר והתנ"ך, כך שנוצרה מעין שפה מומצאת. בעיני אמא שלי, העברית שלמדו בישראל היתה הדבר האמיתי. היום הפער בין העברית המדוברת לעברית הכתובה קטן יותר, הרבה בגלל התעוזה שלה ושל בני דורה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו