אוגוסט 2019. ברמזור קופצת לי הודעת מסנג'ר. הכותב הוא אדם בכיר ורב־השפעה. כותב לי? מיוזמתו? לתחושתי, פצצת אטום נפלה ברמזור ברחוב עזה. כשראיתי שההודעה ארוכה, קובייה של פחד סתמה לי את קנה הנשימה. לא בטוחה מה זה "פיק" ב"פיק ברכיים", אבל כשהרמזור התחלף, התפוקקתי. ניסיתי לעצור בתחנה שאחרי הצומת והבהבתי את הווינקר ההפוך.
בדקתי שזה אכן מהפרופיל שלו, שלא עובדים עלי. גם אם תגלחו לי את הגבות לא אגלה את השם, אבל בשביל רובנו זה ברמת שלמה ארצי, גל גדות, מארק צוקרברג. הודעה שכאילו נוסחה בחלום שחלמתי. נהיה לי יבש בגרון ורטוב בעיניים. הזכרתי את האיש בטקסט שלי והוא החליט לכתוב לי. אני מעתיקה כלשונם משפטים מתוך ההודעה שלו.
"אמילי שלום. מזמן התחלתי לכתוב לך הודעה ולא הצלחתי לשלוח, כי פחדתי שהיא מנוסחת גרוע. כבר כמה שנים שאני רוצה לכתוב אלייך. בשנים האחרונות הייתי מנותק מהכל בגלל עניינים אישיים, הביטחון העצמי שלי היה מרוסק, אבל הייתי עטוף בך, עם הטור השבועי והרדיו, והקול שלך. רציתי להיות חבר שלך ולא ידעתי איך או מה תחשבי.
"אני רוצה להציע לך שיתוף פעולה (...) כי גם כשאת כותבת חולין את כותבת יותר בשר ודם, יותר חד וייצרי וחכם, מהאחרים. אין חדי מחשבות ומילים כמוך, אין חרוצים וחיוביים, ואני מעריץ גם את החוסן, את היכולת לכתוב חשוף. באופן סטוקרי הייתי מחפש אותך בפייסבוק גם כשלא היה לי פייסבוק. נשבע שחיפשתי. והלילה אני יושב משותק כי הזכרת אותי במילים שלך. משותק, קפוא והמום. אם תרצי לשתף פעולה, אתייצב מייד. מקווה שאת מאושרת ועטופה באהבה".
***
הווינקר תקתק בקול קצוב. הסתכלתי לשמיים. הירח מתח אלי חיוך והיו לו שיניים יפות. הכביש נראה כצבוע בצבעי הקשת, ועליו מפוזרים נצנצים. באוויר היה ריח של יערת הדבש. המילים, מפתיעות ומבהילות, גרמו לי לטפטף דמעות מהירות כאילו חתכתי בצל. האיש, ייאמר בביטחון, לא ניסה להתחיל איתי. אני לא יכולה לפרט, אבל מדובר במידע ודאי, בזנט, חתום. חשבתי שהוא מתחנף באופן סתמי. גם זה נפסל כשהזכיר פרטים לגבי פגישה חטופה שלנו לפני שנים, לחיצת יד באירוע רב־משתתפים. אם הוא זוכר את הפרטים, אני באמת חשובה לו.
מכאן התחילה התכתבות שכללה הצעות קונקרטיות לשיתופי פעולה שלא עלו בחזיון הנבואה הכי ורוד שלי. שיחת טלפון ארוכה עם פרטים ראשוניים. מהמסנג'ר עברנו לווטסאפ. חודש, אני עם מחט וחוט, הוא עם בדים ורעיונות. רקמנו רעיון שהיה יכול להפוך אותי לעשירה ולמכובדת. מכיוון שחלפה שנה - וככל הידוע לכם, אינני עשירה ומכובדת - אתם מבינים שלא יצא מזה כלום. לא כי הוא קשקשן, מדובר באיש מעשה נחוש שיודע להוריד את תקרת השמיים אל השדה; בגלל עניין פעוט ומטומטם.
תוך כדי ההתכתבות הנמרצת שלנו הייתי עסוקה בארגון חתונתי, ולכן לא הצלחנו לקבוע פגישה. לא נפגשנו פנים אל פנים, אבל כבר היינו בקשר ואמרתי לו, "שמע, תבוא לחתונה, אתה תכיר שם המון אנשים ויהיה לך כיף". שיגרתי הזמנה. הוא כתב שלא יוכל לבוא, אבל שולח מתנה. המתנה היתה נאה מאוד: תו קנייה דיגיטלי בסך 1,800 שקלים. לא התחתנתי כבר 20 שנה. אין לי מושג מה סכומי המתנות, ובטח לא מה סכומי המתנות אצל חילונים (מן המפורסמות שחילונים מביאים יותר). זה נראה לי סכום עצום, אבל לא בלתי סביר. הודיתי באופן לבבי על רוחב ידו. ציינתי לעצמי שהוא אכן אמיד. אם הרעיון המשותף ייצא לפועל, הרהרתי, גם אני אשלח מתנות כבירות למי שאינם חבריי הקרובים. והמשכתי בהכנות לחתונה.
במוצאי החתונה הבנתי שעשיתי לעצמי בושות. ראיתי את הצ'קים. למעט משפחה, גם הקרובים ביותר והחילונים ביותר לא חצו את קו המאות. איפה אני חיה. הסמיקו לי האוזניים בבית. האיש התכוון לשלוח לי מתנה בסך 180 שקלים, ונלחץ לו עוד אפס בטעות. ואני, מפגרת, במקום לכתוב, "יכול להיות שכתבת בטעות 1,800 שקלים במקום 180? תבטל את הכרטיס ותשלח מחדש", כתבתי: "תודה רבה! לא היית צריך!"
מאז, שתיקה על הקו. אני גוללת את עשרות ההודעות שהחלפנו ולא מוצאת נימוק אחר להיעלמות. הוא קלט אגו והתאייד. מי רוצה לעשות עסקים עם אישה שחולה על הפרצוף של עצמה עד שהיא בטוחה שזר יעניק לה 1,800 שקלים לחתונה שאליה הוזמן ברגע האחרון ובכלל לא הגיע? מי רוצה שיתוף פעולה עם מי שנתת לה 1,620 שקלים מיותרים והיא לא נופפה מייד בטעות, אלא אמרה "תודה רבה" ולקחה את הכסף?
מאוחר מכדי לתקן. עשרה חודשים אחרי שהגיפט קארד קנה לי נעליים ובגדים, אחרי שהודיתי על "המתנה הנדיבה", אני לא יכולה לכתוב, "היי, לחצת על שני אפסים במקום אחד!" אנחנו לא מדברים. זה צועק שאנחנו לא מדברים. אלוהים מחכה איתי שהוא יכתוב כבר, אבל האיש אומר בשתיקתו: איכס, את מגעילה. זה מסוג הדברים שאין עליהם דרך חזרה. זה היה אצלי בידיים. ושברתי.
***
לא הלכתי לנחם את דינה כשישבה שבעה, כי הייתי בעומס. אנחנו לא מדברות מאז. שש שנים. אחרי השבעה לא היה לי נעים ממנה. זה התנפח כמו מדוזה. אולי שתינו שוכנענו שלא הגעתי לשבעה כי כבר קודם היה בינינו מתח. אם הייתי שולחת מייד, "היי אהובה, הלב איתך, מצטערת שלא הצלחתי להגיע", היום היינו בקשר.
יש כאלה שלא מדברים איתי כי לא עשיתי להם לייק. יש את צחי ומאיר ממערכון הקאלט של "פלטפוס", שכוננו פיוס היסטורי בין היבוסים לחיתים. ויש את שמוליק, שבכיתה ב' לא החזיר ספר לספרייה, וחשש מהקנס, ודמיין איך המשפחה מתרוששת ונכנסת לכלא, וכבר פחד להחזיר, שלא יתפסו ויאזקו אותו במקום, ובמשך שנים לא עבר שם בכלל, למרות שחברים שלו גרו ליד הספרייה, וכשעבר שם בתור בוגר, מייד שינה ביד את התסרוקת ועיבה את הקול, כדי שלא יזהו אותו.
אצל אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו של סידון נבקע סכסוך של דורות, כולל חומת ענק ואיבה שעוברת בדם, והכל מוויכוח איזו רגל תהיה למעלה כשיושבים ברגל על רגל. יאיר עבד בתיכון שלושה ימים במכולת שמתחת לבית. ביום הרביעי הוא פשוט לא הגיע. לא היה לו אומץ להתפטר. הוא בן 40. עד היום לא נכנס למכולת שמתחת לבית הוריו. ומקמצא ובר קמצא הגענו לחורבן ולגלות.
העולם צריך אותנו נקיים ומפויסים. אם לא מנקים מייד קורנפלקס רטוב שנפל לרצפה, הוא הופך לבטון. אם בזמן אמת אתה לא מסדר מול מישהו את העניינים, רוב הסיכויים שתתנפח לכם המדוזה. שגיאות בין אנשים צריך לתקן בו ביום. איש בכיר, אם אתה עדיין קורא אותי, אני חייבת לך 1,620 שקלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
