בהפגנות ועד הפעולה של תעשיית התרבות השבוע, כמעט שלא נראו סופרים. בניגוד לאמני הבמה, סופר עובד לבד. חדר ריק, עשר אצבעות ומקלדת. אין לו קולגות, פינת קפה, ארגון או ועד עובדים. אבל גם סופרים ומשוררים צריכים לשלם שכר דירה ולקנות אוכל. "אנחנו לא טיפוסים מתאגדים. ואנחנו מעטים, מספרית", אומרת הסופרת דנה אלעזר־הלוי. "מה שאי אפשר לעשות לוועד עובדי נמל אפשר לעשות לסופרים. אנחנו לא מגזר שיש לו כוח. מקסימום יודעים לכתוב פוסט בפייסבוק".
רבים מהסופרים נאלצים להחזיק משרה נוספת לצד קריירת הכתיבה: הם מלמדים באקדמיה, עורכים סדנאות כתיבה, עובדים בעיתונות. תנאי העבודה שלהם כיצרני תרבות ראשונים במעלה - מחפירים. החל בחוזים מול הוצאות הספרים, וכלה בציפייה לעבודה ללא שכר - הופעה בפאנלים וימי עיון למשל, או "תרומת" כתיבה לאסופת מאמרים. אם לא די באלו, השבוע רחשו קבוצות הסופרים ברשתות החברתיות לגבי עוולה נוספת: ביטול או עיכוב בשנה שלמה של דמי התמלוגים (המועטים) המשולמים לסופרים על השאלות בספריות הציבוריות.
"אני לא 'תעשייה'. אני כותבת בעברית ומתרגמת לעברית", כתבה המשוררת והסופרת חוה פנחס־כהן בבלוג שלה, "שירה וספרות הן לחם עוני, לחם הבסיס. אדם אחד מוכשר עם עט או נוצה יושב וכותב, ואחר כך לוקח את הדפים והולך לעורך ולמו"ל כדי לעשותם ספר שיימכר בחנויות ויגיע לספריות ויהיה שליחו בעולם. זו אינה תעשייה אלא אמנות. זכור לי רגע שבו בתי סיפרה שהמורה לספרות לימדה בכיתה שירים שלי, שגם הופיעו אחר כך בבחינת הבגרות, ובאותם חודשים לא גמרתי את החודש".
כל זה לא חדש אבל מגיפת הקורונה, על אותותיה הרבים בכיסי האזרחים, פוגעת בסופרים מאוד: ביטול הרצאות ומפגשי קוראים, סגירה ממושכת של חנויות הספרים, ביטול שבוע הספר. ואז הגמל, גבו כפוף אל המקלדת בכתיבה, מקבל עוד קש אחד: תמלוגי ההשאלות בספריות הציבוריות, תגמול טבעי הנובע מעיקרון זכויות היוצרים אך לא מוסדר בחקיקה, ומתקבל בכל שנה דרך ועדת חריגים באוצר. השנה משרד התרבות לא קיבל את האישור מהאוצר, וגם כבשת הרש הזאת נעדרה. רק השבוע, ורק אחרי מחאת רשת של הסופרים, אושר התקציב לשנת 2019. הוא יגיע לסופרים באיחור של כשנה.
אני גם סופרת. בכל שנה אני מקבלת צ'ק קטן על השאלות בספריות. רוב הסופרים מקבלים במסגרת הזאת סכום שנתי של 600 עד 3,000 שקלים. הצ'ופר אינו חף מבעיות מהותיות: הוא ניתן לפי סקר מדגמי שעורכת חברת סקרים חיצונית ולא לפי נתוני אמת (למרות שההשאלות מתבצעות באופן דיגיטלי); יש תקרת תשלום שנתית לסופרים, וגם הפופולריים ביותר מביניהם יקבלו עד 18 אלף שקלים בשנה; ספרי ילדים ושירה הוכללו כשווים רק ב־2017, לאחר מחאת סופרים; ספרי עיון, מלבד ספרי תיעוד על השואה, לא נכללים; ובדרך קבע התמלוגים הללו משולמים לסופרים בעיכוב של חצי שנה עד שנה.
"המושג גזל הוא נכון כאן", אומרת הסופרת שהם סמיט, שאיתה שוחחתי לפני שהתקבל האישור מהאוצר על תגמולי 2019. "התמלוגים על השאלות בספריות הוא נושא עמום, הקריטריונים לא ברורים. חשוב לי שיקראו את הספרים שלי. אני שולחת קבצים של הספרים שלי למי שמבקש, ולא מבקשת כסף. עיני לא צרה. ההכנסות על ספר שיוצא לאור הן גם ככה זעומות. חלק זעיר מגיע ליוצר, ומשנה לשנה זה הולך ופוחת כי אנשים קונים פחות".
מוזיקאי כן וסופר לא?
גם סמיט וגם בן זוגה אמנון כץ מתפרנסים מספרות. כץ הוא מתרגם. "רוב הפרנסה שלי מבוססת על מפגשים בבתי ספר, שלא התקיימו בגלל הקורונה. שיעורי הכתיבה שלי בוטלו. שני ספרים שלי שהיו צריכים לראות אור, עבודה של חודשים, נדחו למועד לא ידוע. תרגום שאמנון עבד עליו נקטע, ועדיין לא הופשר", היא אומרת. "פעם היתה הלימה בין ההון התרבותי להון הכלכלי של האדם. בשלב מסוים אתה אמור להגיע לרמה של ביטחון כלכלי. היום אני חיה בחוסר ביטחון כלכלי טוטלי, חיה מהיד לפה. יותר ויותר סופרים נמצאים במצב הזה".
דרור משעני
"הצד היפה של הקורונה היה התגייסות של המין האנושי ונדיבות - כל ערב יכולת לשבת מול הזום ולקבל סדנה או רב־שיח בחינם", ממשיכה סמיט. "אבל זה התבסס כהרגל, לקבל תרבות בחינם. אנשים ישלמו 500 שקלים במסעדה בלי לעפעף אבל לא יקנו ספר ב־70 שקלים".
סמיט טוענת כי "בשנים האחרונות הולכת ומתבססת תרבות של חינמות. סופרים נדרשים לעשות דברים ללא תמורה. להגיע לאירועים, לשאת דברים בהשקות, להופיע ברדיו ובטלוויזיה, כל דבר כזה דורש התכוננות. אני כותבת עכשיו מאמר של 7,000 מילים לאסופת מאמרים שלא אקבל עליו כסף. חשוב שהאסופה תצא כי היא מעשירה את התרבות, אף אחד לא מרוויח ממנה, ועוד מקוששים כסף כדי לממן את הנייר. האבסורד הוא שככל שאני יותר מוערכת ויותר משפיעה, אני משתתפת ביותר דברים כאלה ללא תשלום".
"אין חוק, משרד התרבות עושה טובה, ולכן זה נראה כמו שזה נראה", אומר הסופר ליעד שהם, אחד מסופרי המתח הפופולריים בישראל. "ספריות צריכות להיות חלק מההשתכרות של סופר. כמות ההשאלות בספריות היא גדולה. זה מבורך. למדינה יש אינטרס שתהיה יצירה ושאנשים שיש להם קהל יכתבו, ושהקהל יצרוך את הספרים בספרייה הציבורית. אבל זה לא מוסדר בחקיקה ראשית, ומוגבל בתקרה שנתית. מוזיקאי מקבל כסף על כל השמעה. סופר לא".
שהם מבקש להוסיף שהוא פחות מתחבר ל"בכיינות סופרים". "הקורונה היא אירוע עולמי שבעקבותיו גם סופרים נפגעו, אבל לא רק סופרים. רבים איבדו את מקום העבודה שלהם. יצא לי ספר חדש והתקוות שתליתי קרסו כשהחנויות סגורות. זו תחושה נוראית אבל הפגיעה הכלכלית האנושה היא בהרבה מגזרים. אני אומר לעצמי: 'תכתוב עוד. תעלה שוב על הסוס'. אני מסתכל על הספרות כקריירה, ובחיים יש עליות ומורדות. צריך לתמוך בתרבות אבל לא במנותק ממגזרים אחרים".
"נדבות על בסיס קבוע"
"ביטול שבוע הספר היה מכה גדולה", מבהירה אלעזר־הלוי, "זו ההזדמנות השנתית שלנו לפגוש קוראים, להשיק ספר חדש. במקביל היו ביטולים גורפים של הרצאות חודש הספר, מקור הכנסה משמעותי מבחינתנו. אבל אין לי ספק שאת המכה האמיתית, ירידה במכירות, נראה כשיתקבלו הנתונים. כשמבטלים או מעכבים את התמלוגים על השאלות בספריות, הנפגעים הראשונים הם סופרי הילדים והנוער. ילדים קוראים בקצב כזה שהורים בוחרים לשאול להם בספרייה ולא לקנות. זה מבורך. הרבה מהקהל שלי נמצא בספריות.
ניר ברעם // צילום: שירלי וייסמן בן יוסף
"הספריות הציבוריות, כשמן כן הן, שייכות למדינה. אבל בניגוד לכל יצירה אחרת, כאן אין חוק שמחייב את המדינה לתת תמלוגים מהספריות. עוולה ראשונה לתיקון היא לעגן את התשלום בחוק. העוולה השנייה היא להגדיל את סך התקציב, שעומד על 2.7 מיליון שקלים לכל הסופרים לכל השנה. והשלישית היא תלונות על שיטת הסקר. אין לי קונספירציות ואני לא חושבת שהמדינה נגדי. יש מיליוני השאלות בשנה ואני מבינה שזו משימה בלתי אפשרית לקחת נתוני אמת, כי לא כל הספריות עובדות באותה מערכת ממוחשבת. ב־30 מדינות בעולם אכן עושים את התחשיב הזה לפי סקרים. אלא שבאנגליה למשל הסקר נערך בקרב 1,000 ספריות, הוא רחב־היקף ושקוף, ופה זה נעשה במספר מצומצם של ספריות, והרשימה לא פתוחה לעיון".
"הכתיבה היא הפרנסה שלי. אני לגמרי פה גם כדי להתפרנס", מסכים הסופר דרור משעני. "בספרות יש מעט דרכים להתפרנס אז כולם מחזיקים פאזל. קצת תרגום, קצת עריכה, קצת הוראה. גם אני מחזיק עוד עבודה. מלמד ספרות באוניברסיטה, עורך, נוכח בשוליים של הכתיבה לטלוויזיה. אם יש לסופר דרך להתפרנס באופן ישיר מהספרים שלו, אין סיבה שהמדינה תמנע חקיקה. ספריות הן דבר חשוב. אם יגידו לי שבגלל התמלוגים לסופרים ייאלצו לסגור את הספריות, אוותר על התמלוגים. אבל התמלוגים הם הדרך ההוגנת והדיפרנציאלית לתגמל אדם על העבודה שלו, ודרך סבירה לתמוך בתרבות שיש לה צרכנים. זה מדיד".
משעני מבהיר כי "לרוב הסופרים, מה שאנחנו מקבלים היום, עדיף מכלום. בואי נגיד שאי אפשר לקנות מזה אוטו משומש. לפני ש'שלוש' יצא (רב־המכר הבלשי האחרון של משעני; א"ע), לא התקרבתי לתקרה השנתית. אם היום אקבל סכום שקרוב ל־18 אלף שקלים, אגיד תודה רבה. כשזה משולם בעיכוב של שנה, ובכל שנה מאיימים לא לשלם כי לא מצאו לזה תקציב, זה כבר משפיל. מצב הספרות גם ככה לא מדהים: רק כשספר שלי עובד לסדרת טלוויזיה, הילדים שלי אמרו שהם גאים".
"אם אתה שואל ספר בספרייה, זה אומר שלא תקנה אותו בחנות. מישהו צריך לשלם לסופר על זה שהשתמשו ביצירה שלו", אומר הסופר ניר ברעם. "אם לא שילמת, והמדינה לא שילמה, הסופר עבד בחינם. בכל תחום אחר זה מובן ומתוקצב ששימוש ביצירה, ולא משנה כמה פעמים משתמשים ביצירה, הוא תמורת תשלום ליוצר".
אף ברעם מציין כי מדובר בתקופה קשה לכלל הסופרים, ללא תמלוגים מהחנויות ואחרי חודשים ארוכים ללא מפגשים עם הקהל. הוא גם מבהיר כי "בפרויקט ההשאלות תמיד לא שילמו בזמן, ותמיד לא הבנת איך הסקר הזה מתנהל, באילו ספריות דוגמים, האם הן מייצגות את כלל האוכלוסייה. זה תמיד נדבות - מענק שמשרד התרבות נותנים כטובה, ולא תשלום שמגיע לנו. כשמשמיעים שיר ברדיו האמן מקבל כסף כי השתמשו בשיר שלו. פה אתה לא יודע איפה השאילו, כמה השאילו. יש שר תרבות חדש, אני מקווה שהוא יטפל בזה".
"לדאוג גם לדרג הביניים"
דיברתי עם משרד התרבות, שיחת רקע מרתקת עם פקידים שמנסים לעשות כמיטב יכולתם. "בשנות ה־90 משרד התרבות לקח על עצמו מחויבות שלא במסגרת החוק, לא בבסיס התקציב, לתגמל סופרים על השאלות. בכל שנה אנחנו הולכים לוועדת חריגים באוצר ומבקשים אישור", מסביר בכיר במשרד.
"במאגר שלנו יש 1,800 סופרים וסופרות. נמצאים פה אנשים שרוצים לעשות טוב לסופרים, רוצים שסופרים יקבלו את הכסף בזמן, שההליך יהיה הוגן ואמין. לפני שלוש שנים, בוועדה בראשות פרופ' חביבה פדיה, בוטלה החלוקה לסוגות. היום יש תמלוגי השאלות שווים גם לספרי ילדים. ספרי שירה מקבלים מענק גבוה יותר כדי לעודד כתיבת שירה".
למה יש תקרה? אם סופר מסוים מושאל עשרות אלפי פעמים בשנה מגיע לו, מתוקף הזכויות שלו על היצירה, לקבל תשלום על כל השאלה והשאלה.
"הסך הכולל הוא לא גבוה. העוגה מוגבלת ועומדת היום על 2.7 מיליון שקלים בשנה. התקרה מאפשרת לנו לחלק מענקים ליותר סופרים, גם לאלו שנמצאים בדרגי הביניים ולא רק המפורסמים. הכסף נלקח מתקציב הספריות. צריך למצוא מקור מימון קבוע שנועד לשרת את הפרויקט הזה. אנחנו לא רוצים להשית את העלויות על ציבור השואלים. הם מקבלים ספרים בחינם וכך זה צריך להימשך".
איך נעשה החישוב?
"יש מדגם מייצג שנתמך בחוות דעת של סטטיסטיקאי בזכיין שנבחר במכרז. הנתונים נאספים מ־30 ספריות שכוללות ייצוג לכלל האוכלוסיות. אפשר לקיים דיון אבל איכשהו תמיד בכתבות, אני כפקיד מוצא את עצמי כנאשם. יש טענות על שקיפות? הקמנו אתר ייעודי, 'סקר סופרים' שבו מוצג מנגנון החישוב ולכל סופר יש אפשרות להתרשם. החל מהסקר הקרוב, כל תוצאות המדגם יעלו לאתר. עד היום מי שפנה לקבל את המידע על בסיס חוק חופש מידע קיבל אותו".
למה לא להשתמש בנתוני האמת, שאותם קל להוציא מהספריות? שיטת הדיגום מעוררת תחושה של חוסר הוגנות.
"נתוני אמת עולים כסף. אנחנו צריכים לרכוש את הנתונים מבתי התוכנה שמנהלים את מערכת ההשאלות ב־220 רשתות של ספריות. התנגדנו שהכסף שנשלם לבתי התוכנה יירד מתוך המענק לסופרים. פתרנו גם את זה. החל מהמכרז הבא, כדי שבית תוכנה יקבל תקציב לפעול בספרייה, הוא יהיה חייב למסור לנו בסוף השנה את נתוני ההשאלות".
מה לגבי העיכובים הקבועים? בכל שנה הסופרים מקבלים את הכסף בעיכוב של כחצי שנה. את התשלום על 2019 הם כנראה יקבלו בסוף 2020.
"האישור על 2019 מהאוצר התקבל רק לפני כמה ימים. יש הליך ביורוקרטי של התקשרות עם זכיין, מלאכת המדגם והחישוב. אנחנו עושים הכל כדי לזרז. כשסופרים נפגעים, היצירה הישראלית נפגעת. אין לנו רצון כזה".
