הלב של אמנות הקומדיה הוא היכולת הגאונית לאתר את מרבצי הטיפשות והקטנוניות האינסופיים שמונחים בבסיס הטבע האנושי. טיפשות, כידוע, היא משאב בלתי מתכלה, והיא לא נכס בלעדי של אהבלים רשמיים. גם לאנשים חכמים ביותר יש צדדים דביליים - או "אנושיים", כמו שאנחנו קוראים להם כשמצב רוח נדיב במיוחד תוקף אותנו - וקומיקאי מוכשר מתייחס אליהם כמו יהלומים. הוא מאתר אותם, מחלץ אותם ממעמקים, בוחן אותם באהבה ולעומק ומגיש אותם רק אחרי שהם כבר מלוטשים כל כך, מצולחתים כל כך, עד שהאידיוט עצמו כבר מסוגל לצחוק וליהנות מכל הלב בלי לזהות שהסטייק העסיסי הזה נחתך מישבנו שלו.
אבל אחרי שאמרנו את כל זה, יש רגעים שבהם אתה נאלץ להודות שהיהלום הגולמי והגס הוא אפילו יפה יותר מהמלוטש. לפעמים החיים עצמם מצחיקים יותר מכל מקצוען שאי פעם שפך אותך מצחוק. הנה, לפני כמה חודשים ומגיפה יצאנו עם המשפחה לטיול בצפון ובדרך עצרנו באחד המתחמים האלה כדי להתרענן ולקנות משהו. היה תור ליד הקופות, ולכן התבאסנו קלות כשהגענו סוף־סוף לקופאית, ואז חזר הלקוח שזה עתה סיים לשלם וביקש להחליף משהו. לא נורא, לא מיהרנו לשום מקום.
"תביאי קופסה אחרת", הוא אמר לקופאית בנימוס מקומי והטיח בכעס חפיסת מרלבורו על המסוע, שעליו כבר התחלנו להניח את הדברים שלנו.
"למה? מה לא בסדר בזאת?" תרמה הקופאית את חלקה. האמת? למראית העין הזדהיתי איתה. המוצר נראה כמו, ובכן... חפיסת סיגריות. גנרית על כל הראש. לא מעוכה. לא פגומה. סתם מסוכנת לבריאות. כולל תמונה להמחשה, שבקרוב, מי יודע, אולי גם נראה על אריזות חמאה. אבל הלקוח כבר התחיל לאבד את זה, הוא לא היה במצב רוח פילוסופי והגיע בזריזות לשלב ה"יאללה, יאללה".
"יאללה, נשמה, תביאי אחת אחרת". המילה "נשמה" בהקשר הזה נשמעה כמו רישום כוזב במסמכי תאגיד, והקופאית מלמלה משהו בינה לבין עצמה והושיטה יד למשוך את החפיסה הבאה. אבל גם זאת לא מצאה חן בעיני עלם החמודות. "נו, מה יהיה?" הוא התרעם. "אותו דבר גם כאן!"
אבל מה אתה רוצה? היא נשמעה כמו מישהי שכבר החליטה שבעבודה הזאת היא לא ממשיכה. אבל עדיין ניסתה לעזור או לפחות לסיים עם זה. המעשן הנואש החליט לעבור לשפת הסימנים והצביע על החלק התחתון בחזית החפיסה. הופיעו שם כמה מילים מאיימות בדבר הקשר בין עישון לבין חוסר תפקוד גברי במצבים אינטימיים. לנו לקח קצת זמן לעכל את זה, אבל הקופאית המחוננת הבינה. היא אספה אליה את המוצר המעליב, מצאה חפיסה אחרת ושילחה אותו לשלום. הוא אמר שאם כבר אז הוא ייקח שתיים. גם בהן, תנוח דעתכם, היו איומים לא נעימים בכלל. אבל הם, להבדיל, עסקו בזוטות קרדיולוגיות או בשטות כלשהי מתחום מערכת הנשימה. לא משהו ששווה להתעכב עליו. כך הרווחנו את הרגע הבלתי נשכח של החופשה. רגע של יהלום גולמי. קונצ'רטו לאנושיות.
אני באמת לא בטוח אם סיינפלד או צ'פלין, ג'ון קליז או שייקה אופיר, לואי דה פינס או לואי סי. קיי הלכו אי פעם רחוק כל כך כמו הבחור הזה עם הסיגריות. אבל אחרי שנרגעתי ממנו, הגעתי למסקנה שהאיש אולי לא גאון הדור, אבל הוא לגמרי חלק מהדור. הרצינות התהומית שבה הוא מתייחס לטקסטים זניחים, וההנחה שלו - שאם רק ייכתב משהו אחר על החפיסה שלו, גם גורלו, והמציאות עצמה, ייראו אחרת - שמות אותו בשורה אחת עם הקוזאקים של התקינות הפוליטית, שמתנפלים בימים אלו על ההיסטוריה של התרבות הלבנה, ובעיקר על פסלי האבן של כריסטופר קולומבוס או ווינסטון צ'רצ'יל.
השבוע התפרסם כאילו בובספוג יוצא מהארון ומזדהה כהומוסקסואל. אחר כך הגיעו כמובן ההכחשות, שתוכננו מן הסתם כחלק מהמהלך. לכל מי שלא גידל ילדים ב־20 השנים האחרונות, נציין רק שבובספוג הוא דמות מצוירת פופולרית, ספוג במוצאו, עובד מטבח חרוץ וא־מיני, כמו שרק ספוג בחנות מזון מהיר תת־ימי שמנוהלת על ידי דיונון קמצן מריר ונוירוטי יכול להיות. מעבר לבדיחה המוצלחת, היתה כאן תזכורת לכך שאנחנו מובלים אט־אט למקום שבו העולם כולו נאלץ להתחלק ל"אנחנו והם". כש"הם" זה בהכרח אויב, בנוסח "הלנו אתה אם לצרינו". הכל פוליטי ודיכוטומי עד מחנק. כל אופנת ביגוד, כל צורת התבטאות, העדפה קולינרית או מוזיקלית, חיית מחמד או שם שאתה בוחר לתת לילדה, הכל־הכל - הוא או שמרני או פרוגרסיבי, דמוקרטי או רפובליקני, פטריוטי או בוגדני־ליברלי־נאור.
נכון, תמיד היה בסביבה משהו מזה. תמיד דיברו על מאכלים מסוימים שהם "שמאלניים"; מכוניות של ערסים; שמות של מתנחלים; אבל לא היית חייב לקחת את זה ברצינות. להפך, מרגע שהשתרשה הקלישאה ופסיפלורה, נניח, הפכה להיות טעם גלידה מועדף על ליברלים, מייד כל ליברל שמכבד את עצמו חש מחויבות לעבור ל"אשכולית אדומה/בזיליקום", גם אם הוא באמת אוהב מאוד פסיפלורה. זה הרגע שבו מתנחלים הפסיקו לקרוא לכל בת שנייה בשם מורי'ה, וכך גם עזבו החבר'ה הטובים את הב.מ.וו. עניין של מודעות עצמית.
היום אנחנו לא שם. מה שמשתולל היום ברחובות התרבות המערבית דורש ממך לשאול בשיא הרצינות אם בובספוג הוא הומו או סטרייט. האם פטריק כוכב הים הוא ניאו־שמרן או ניאו־ליברל. האם "חלף עם הרוח" או הפרק "הגרמנים באים" ב"מלון של פולטי" הם יצירות נכונות או מסמכים פסולים שחייבים להיגנז. עד לא מזמן, בכל פעם שמישהו היה תוהה אם אפלטון היה פשיסט, אם למונה ליזה יש פרצוף של קלולס, או אם ר' טרפון היה אוהד הפועל, מישהו בסביבה - מבוגר אחראי מן הסתם - היה מחייך בסלחנות ואומר שעם כל הכבוד, זאת שאלה אנכרוניסטית ומיותרת. מיותרת בערך כמו שאלת הזהות המינית של דמות בדיונית של ספוג בעלילה תת־ימית.
כרגע, ברחובות רבים באירופה ובארה"ב עצם התפקיד של "מבוגר אחראי" הפך להיות אנכרוניסטי ומיותר. אם שום דבר לא עומד להשתנות בקרוב, עוד יישבו אנשים במסעדה שלהם (האקס טריטוריאלית והסגורה בפני כל איש ביטחון במדים), ינעצו מבט חמור בתפריט ויתהו אם הקובה חמוסטה הוא מספיק אקזוטי, אתני ולא ממסדי כדי להזמין בהתלהבות, או שהוא מזון פריבילגי של אוהדי בית"ר, ולכן צריך לשרוף את המסעדה. לא בצחוק.
כמו הכנסייה של ימי הביניים, כמו ההלכה המוסלמית הקיצונית, כמו בכל מסדר פשיסטי, גם התקינות הפוליטית המשתוללת מתעבת את ההומור. היא מתעבת את הסלחנות שבהומור. את אהבת האדם שבו. את הרגע שבו הצחוק כל כך חזק ממך עד שאתה שוכח לרגע את מי החלטת לשנוא. היא רואה בהומור, כמו בכל אבן פינה אחרת בתרבות, את אחד הנאשמים המרכזיים במשפט הראווה המטורלל שבסופו ככל הנראה חצי עולם יובל אל הגרדום. ולא. זה לא יהיה כיסא חשמלי. "כיסא חשמלי" זה אמריקני לבן וגזעני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו