הבעיה האמיתית של כאן 11

במציאות של חיינו, כל מהלך ציבורי מיד מקבל תגית של זיהוי פוליטי, וכוחם של מגישי תוכניות נקבע בהתאם למעמדם על הסקאלה הפוליטית. לכן, ההודעה שיצאה שלשום (שני) בלילה מהתאגיד על הורדת תוכניתם של אראל סג"ל וקלמן ליבסקינד, והחלפתם בגאולה אבן-סער, יצרה צונאמי של תגובות.

•קלמן ליבסקינד ל"כאן": תפסיקו ללכלך עלינו

קשה להתעלם מכך שהמהלך יוצר הרגשה של מחטף בשל העיתוי שלו: הודעה שיצאה קרוב לחצות, רגע אחרי חילופי שרים, בימים של פיזור מועצת התאגיד ומינויים מחודשים של חבריה. ההשפעה הפוליטית, שכולם מחפשים כל הזמן, שוב עלתה לכותרות. או כמו שאמרה פעם מישהי: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?".

התירוץ הרשמי לשינוי האחרון הוא רייטינג, וזה הגיוני, כי אין בישראל מספיק אנשים שמעניין אותם להתיישב בין ארבע לשמונה בערב מול המסך ולשמוע את אותן החפירות בדיוק בכל הערוצים. לכן, בזמן שהתאגיד מפציץ עם תוכן איכותי בפריים-טיים, הוא מקרטע ברצועות המוקדמות. לפני סג"ל וליבסקינד עברו שם לוסי אהריש, קובי מידן, ירון לונדון, לוסי איוב, דפנה לוסטיג, דרור פויר ורבים אחרים, אבל חוץ מגאולה אבן-סער, שתמיד חוזרת בגרסה חדשה - זה לא מחזיק יותר משנה או שנה וחצי.

•שורדת: "הישרדות לא מתאימה לילדים"

•לפני ואחרי: הטיפול האסתטי של דובי

אולי הבעיה היא לא זהות המגישים, אלא האריזה - האלטרנטיבה לערוצים המסחריים בשעות הללו חייבת לבוא מחוץ לקופסה. הבעיה היא שמשחקי שליטה תמיד מתרחשים בתוך קופסאות.