חופש ההתרפסות
העולם השמאלני־פרוגרסיבי קיים השבוע שלל טקסים ואירועים, שמכולם עלה מסר אחד: אין לנו כבוד עצמי בשקל
איזה כיף היה בהפגנת השמאל בכיכר רבין במוצאי השבת שעברה. דגל ישראל אחד התנוסס בגאון, ונבלע בים של דגלי פלשתין, שאירחו לו לחברה. איזו חברה דפוקה מניפה את דגלי אויביה בכיכר העיר? מזל שהמשתתפים היהודים באירוע האומלל הזה לא כרעו ברך והתנצלו בפני הערבים על משהו, לא משנה על מה, וקצת חבל שלא לקחו את זה הלאה לטקס רחיצת רגליים, כפי שאירע השבוע בכמה מקומות באמריקה, שם לבנים שטפו רגלי שחורים כבקשת מחילה. אני בהחלט רואה בדמיוני את ניצן הורוביץ רוחץ רגליים לאיימן עודה ומתנצל על כך שבכל פעם שהערבים פתחו במלחמה, ניצחנו. נאורות בים של חשיכה.
העולם השמאלני־פרוגרסיבי קיים השבוע שלל טקסים ואירועים, שמכולם עלה מסר אחד: אין לנו כבוד עצמי בשקל, או בסנט, אנחנו מוחקים את כל הישגי החברה שלנו ומוסרים אותה לידיהם של פורעים, פושעים, מהגרים עוינים, אספסוף. בבריטניה איימו הפורעים להפיל את פסל צ'רצ'יל, והמשטרה עצרה, כמובן, את האזרחים הפטריוטים שהגנו על הפסל. במיניאפוליס המשטרה פורקה כדי להקים כוח שמירה אחר על שלום הציבור. שיהיה להם בהצלחה.
ב"ניו יורק טיימס", העיתון של הכת הפרוגרסיבית, פוטר עורך שאפשר פרסום מאמר שקרא להכניס צבא לעיר כדי להגן על החנויות מפני הבוזזים. ביזה היא זכות יסוד עכשיו, מתקבלת בהבנה, וחופש הדעה נמחק לטובת חופש ההתרפסות.
התמונות שהכי נחרטו לי בראש השבוע היו של מוכר בחנות במינסוטה, שחנותו מופגזת בסלעים וחלונותיה נשברים. הוא מביט בחנותו המתרסקת וצועק: "אנחנו בצד שלכם! אנחנו בצד שלכם!" הסוחר הזה לא יודע שהמתפרעים ותומכיהם, עד הנשיא הדגול אובאמה, לא מחפשים צד, הם מחפשים דם. הם התחילו הפיכה עולמית, שבה אוכלוסיות חלשות מוסתות נגד השלטון הנבחר כדי לאפשר לאנשים שלא ממש מצליחים בקלפיות לזכות בשלטון איכשהו.
זה לֶקח לא רע לכל אלה בינינו שחושבים שביום פקודה, האויבים יזכרו להם שהם הקימו את "זוכרות", את "ברית 48", את "אפרוחי הנכבה", או מה שלא יהיה. אבל ביום שבו נהיה, חלילה, חלשים ומפוחדים, לא יודעים מי אנחנו ולמה אנחנו פה, צרורות התנזים ישתיקו את צעקות ה"אנחנו בצד שלכם" של היהודים מצביעי המשותפת.
בנים יחידים
השבוע יצא לי לראיין את הוריו של הלוחם עמית בן יגאל ז"ל, שנהרג מפגיעת לבנה שהוטחה בו מגג בכפר יעבד. עמית היה בן יחיד לאביו, לאמו שתי בנות מנישואים אחרים. אחרי הראיון המשכנו לדבר ארוכות בטלפון, ואביו ברוך סיפר לי כמה השקיע בבנו היחיד, כמה היה כל עולמו, כמה הקפיא את כל חייו כדי לספק לבנו ילדוּת טובה. הוא סיפר לי שלא רצה לחתום לעמית על ההיתר לשרת ביחידה קרבית, אבל עמית לחץ ולחץ, עד שקיבל את האישור המיוחל.
ברוך בן יגאל, איש מאמין, חושב שמה שנגזר בשמיים יקרה בכל מקרה, ולכן אין משמעות לחתימה על אישור שירות בקרבי. ככה הוא חושב. עדיף בשבילו.
אני חושב שצה"ל חייב להפסיק את המנהג הזה, של בקשת אישור לשירות קרבי מהורים לילדים יחידים. ההורים כה אוהבים את בנם יחידם, והלחץ המופעל הוא כה אינטנסיבי, שזה ממש לא כוחות. הבנים מוציאים את האישור מההורים, ואם חלילה קורה הגרוע מכל, ההורים נותרים בגיל די מבוגר לבדם, ללא פרי אהבתם היחיד והנדיר כל כך, וצריכים לשקם את חייהם. יש המצליחים, יותר לא מצליחים.
יואיל הרמטכ"ל כוכבי ויתקן תקנה, או תחוקק הכנסת חוק, שילדים יחידים לא יכולים להתגייס לקרבי, לא משנה כמה פרצופים הם יעשו, לא משנה כמה לחצים יפעילו. להורים לא תהיה שום אמירה בנושא. לא ישאלו אותם בכלל, כי אין מצב. שיעשו הפגנה, שיפנו לבג"ץ, שישבתו רעב. אין חריגים. צה"ל יכול להרשות לעצמו, יש תפקידים משמעותיים בשפע גם ללא־קרביים, ודי עם זה.
צעירים בני 17 וחצי לא מבינים מה זה להיות הורים. יש להם חבר'ה בראש, ותדמית, וקרביוּת, ותפיסת העתיד שלהם לוקה בחסר. לכן מגייסים אותם בגיל הזה, לפני שהם מבינים כמה מסוכן הפרק הזה בחייהם. להשתמש בעיוורון החלקי של ילדים ולקחת אותם למשימות מסכנות־חיים כשהם כל מה שיש להורים שלהם, זה פשוט לא יפה.
מפה לשם, ברוך בן יגאל סיפר לי שבנו עמית ז"ל טיפח טעם בבגדים בדיוק כמוני, ושסגנון הלבוש שלי עיצב את אישיותו המתלבשת. הוא הזמין אותי לראות את מלתחתו של עמית ולקחת משם חולצה. השבוע, בלי נדר, אלך לבית של עמית ואקח את החולצה הכי צבעונית שאמצא שם, ואיתה אנחה את ערב הזיכרון לעמית בבית יד לבנים, בתקווה שהוא יהיה הבן היחיד האחרון שייפול, ואולי הבן האחרון בכלל. אמן.
דואה ליפה
זמרת אחת, דואה ליפה שמה, פרסמה איזה פוסט אנטי־ישראלי עם חיילי צה"ל וצעיר ערבי, ולכלכה איזה לכלוך על צה"ל. מייד קמה מהומת רשת גדולה, עלזו הפלשתינים, ואחר כך עלו כאן דרישות להחרים את שיריה של הליפה הזאת. אני אישית לא צרכתי את שיריה עוד לפני התקרית, אבל לכבודה התחלתי להאזין ללהיטיה, התרגלתי אליהם, נקשרתי, זמזמתי, ואז פתחתי בחרם. שיכאב.
אני בעד החרמות. אני אישית מחרים כל אמן שמדבר מגעיל על ישראל. רוג'ר ווטרס ופינק פלויד לא מושמעים אצלי, וכשמתחיל הצליל הידוע של מטבעות הכסף בשיר "כסף" ברדיו, אני מייד מעביר ערוץ. את ואגנר מעולם לא שמעתי, ולא רק כי אני חסר השכלה מוזיקלית. בעיניי, חרם על מי שהיה שורש אידיאולוגי לתנועה הנאצית הוא מהלך סביר, והחרמה של מלחין בקנה מידה כזה מטעמי כבוד לאומי זה טוב. יפה החרם ללכידות הלאומית.
אני אוהב את פיטר גבריאל. הוא האמן שהכי מדבר ללב שלי. והנה, בזמן האחרון פתח גם הוא את פיו הנבער מדעת ודפק איזה ציוץ, או פוסט, או שיר, או משהו שמראה שהוא לא מבין כלום בסכסוך במזרח התיכון, אבל לוקח צד, וזה לא הצד שלנו. לקחת את הצד שלנו זה מסוכן היום, ומאוד לא כלכלי.
אז עמדתי בפני דילמה. האם אחליק לו את הפדיחה ואמשיך לשמוע את פלייליסט גבריאל שלי, או שאני מוחק אותו מחיי. החלטתי על מחיקה.
בעיניי, אמן אף פעם לא נפרד מיצירתו. יצירה נושאת תדר נפשי של היוצר, ואם נפשו שונאת אותי, אז אני לא רוצה שום דבר ממנה, גלוי או סמוי. ככה אני. קצת ילדותי. נעלב עד עומק, ולא סולח לכל מי שבורחת לו אנטישמיות במסווה של ביקורת על ישראל. ככה אני גם עם אמנים מקומיים, שמעשיהם דוחים בעיניי. לא בא לי טוב לשמוע שיר אהבה שמבצע נצלן נשים סדרתי. לא בא לי לרקוד לצליליו של עבריין. אני רוצה את האמנים שלי נקיים, אוהבי אדם, אוהבי ישראל ואחלה בני אדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו