נדבקים לסטטוס קוו ופוחדים לקחת סיכון: הגיע הזמן לוותר על שיטת היישוביזם

ברור שהמחלוקת הנוכחית בימין סביב תוכנית החלת החוק בבקעה ובשטחים נוספים היא בין הימין הלאומי לבין הימין ההתיישבותי. פעם, לפני מלחמת ששת הימים, קראו לזה "יישוביזם". מסתכלים על אינטרסים מיידיים וצרים; לא רוצים לטלטל את הסירה. נדבקים לסטטוס קוו המוכר ופוחדים לקחת סיכון. האינטרס הלאומי רואה עדיפות לנושא כמו החומה הטריטוריאלית של הבקעה, על פני בעיות האבטחה של הצירים לאורך כביש 60 או באזור גוש עציון.

אין ספק שבפעם הזאת - משהו חייבים לקחת. אפשר לשמוע מכמה חברי כנסת בכירים שהם לא בטוחים מה באמת נתניהו רוצה. יש כאלה שאומרים, "אני לא בטוח לאן ביבי מוביל". לסוגיית הספקות המנקרים אומרים במערכת הפוליטית שצריך לדחוף את ראש הממשלה מעבר לקו הספקות. לפי הגישה הזאת, ישראל כבר מתחילה לשלם את החשבון - לשיעורין - עבור המהלך הגדול של החלת הריבונות.

התשלום נעשה בדרכים שונות, גם בזירה הבינלאומית. ואם כך, הדבר הנכון הוא לקבל את מלוא התמורות עבור התשלומים. התמורה תהיה חלקית, גם התשלום חלקי. "אם אתה לא מקבל מלא־מלא - אתה גם לא נותן מלא־מלא"; דהיינו, פחות מהמוסכם בתוכנית טראמפ זה גם פחות מהמוסכם לטובת הפלשתינים.

אבל מאחר שהסיר הולך ומתחמם והלהבות עדיין לא במלוא העוצמה אבל כבר לא נמוכות, אסור לגמור את האירוע בלי הישג. כי כאמור התשלומים כבר משולמים, אומרים בסביבת מקבלי ההחלטות. גם ההתנגדות של שר הביטחון בני גנץ היא לא ממש התנגדות, ראה התבטאותו למתנחלים בנוסח: נותנים לכם, קחו.

ברור שנושא חוק ההסדרה הוא לא סיבה לפיצוץ הממשלה. זה עוד מקרה מקומם, שמלמד אולי שבג"ץ הופך את עצמו לדי־9 שאיבד את הברקסים. אבל הסיבה להקמת ממשלת האחדות היא עמוקה יותר. מוטב להסתכל מה קורה מעבר לאוקיינוס, בארה"ב. כל ההוצאות המיותרות על משרדי הממשלה המסורבלים והרבים מדי שוות את היציבות שממשלת האחדות מקנה.

ביצוע תוכנית הריבונות יקנה תוסף יציבות בגלל הסיפוק לרצונות הליכוד. גנץ כנראה מבין זאת, ולא יתאבד כדי לעצור את זה. הוא נשמע חיובי. עם ההישג הזה ביד, המעבר מתקופת נתניהו לתקופת גנץ יהיה חלק יותר.

מבחינת האינטרס הלאומי, הדבר החשוב הוא שהבקעה בריבונות ישראל תציב חסם סופי על חלומות מימוש זכות השיבה - לא רק לשטחי ישראל בגבולות 67' אלא גם לשטחי המדינה הפלשתינית, במידה שתקום. מפליא שאנשי הימין ההתיישבותי לא מבינים שהאופציה של מדינה פלשתינית הגובלת בירדן, מדינה פלשתינית בנוסח לפיד או ציפי לבני, פירושה הגירה מסיבית של פליטים פלשתינים למדינתם החדשה; וממנה היישר לעכו, חיפה, לוד וכל הכפרים האבודים.

מיניאפוליס, בייג'ין, קראקס

מצעד הבושה של ראש העיר ג'ייקוב פריי עשוי לסמן את תחילת הקריסה הערכית של ערי אמריקה

אחת הדמויות שהפכו פתאום למוכרות בפסיכודרמה המטורפת של אמריקה הוא ראש עיריית מיניאפוליס, ג'ייקוב פריי. בתחילת השבוע הוא יצא לבדו, ללא מלווים או מאבטחים, להפגנת רחוב של ארגון שנקרא "די למימון המשטרה".

לבני תרבות זה נשמע אבסורד שמעשים כמו השפלת ראש עיריית מיניאפוליס ג'ייקוב פריי הם חלק מ"מהפכת התרבות" // צילום: אי.אף.פי

האיש הסימפטי הזה הגיע לקרבת במת המארגנים והנואמים ומישהו החל לראיין אותו. פריי נשא שם הסבר מקיף ומנותח היטב לגבי השינויים המבניים הדרושים במשטרה - מרמת האיגוד המקצועי ועד שיטות הפעולה. כמובן, גם קיבל על עצמו אחריות ואשמה לשגיאות. כנראה התשובה הארוכה מדי לא מצאה חן בעיני פעילת הארגון שחתכה את הרצאתו: "יש לנו שאלה של כן או לא. האם אתה מוכן להתחייב לבטל את תקציב המשטרה?!"

בהתחלה ג'ייקוב החביב מתקשה לענות. אחר כך ענה: "אני לא תומך בפירוק מלא של המשטרה".

היא צועקת עליו: "אנחנו לא רוצים שתהיה משטרה!"

הוא אומר, "לא".

"אז לך תזדיין מפה!" ובעקבות גידופיה של הצעירה הזאת הקהל הופך לגוש רפלקסים המתלכד בצעקות קצובות: "לך הביתה, ג'ייקוב, לך הביתה! לך הביתה, ג'ייקוב, לך הביתה!" וככל שהתרחק ממש בתוך ויה דולורוזה של תנועות מגונות, החלו קריאות קצובות של "בושה! בושה! בושה!"

אחת בשם סאנה סעיד צייצה אחר כך בטוויטר: "האיש ביצע צעדת בושה פשוטו כמשמעו".

יש כאלה שפוסקים בעקבות הסצנה שארה"ב חולה. מחלה זו לא הדיאגנוזה הנכונה. בבייג'ין ובערים אחרות בסין בסוף שנות ה־60 היו סצנות דומות. הן היו כמובן קיצוניות יותר. מנהיג בכיר של המפלגה הקומוניסטית היה יכול להיות מובל בידי צעירים פנאטים אבל צודקים מאוד, הם היו מוליכים אותו על ארבע ברחוב. לפעמים היו חובשים לראשו כובע של ליצן. לפעמים, בסוף נתיב ההשפלה, היו עוזרים לו להוריד את הכובע יחד עם הראש. לבני תרבות זה נשמע אבסורדי שהמעשים האלה הם חלק מ"מהפכת התרבות". "מהפכת תרבות" זה הפיתוח הנוסף שהכניס מאו דזה־דונג לתורת התעמולה המהפכנית של לנין.

אלימות היא חלק אינטגרלי ממפגני התעמולה ופעילות של שטיפת מוח. "הפעילות של קבוצות כאלה הכרוכה במרידות רצופות ללא הפוגה ובעיקר 'חסרות היגיון' יוצרת התניה בחברה ככלל לקראת קבלת השחרור של המהפכה", כתב חוקר הקומוניזם סטפן פוסוני. שם הספר שכתב בנושא מבטא היטב את הטכניקה: "מהפכת הטירוף" (תודה ליואל פישמן, שמדפיו עמוסים בחומרים סודיים אך גלויים). היעד של מהפכת התרבות הוא להכניס ציבור גדול ככל האפשר למצבים של חמת־טירוף מחד ואי־שפיות מאידך.

הישגי המהפכה המתגלגלת באמריקה הם נטרול המשטרה בחלקים רבים ממנה. גם אם לא ייפסק מימון המשטרה במקומות שונים, זו תהיה משטרה "מחונכת", המאפשרת לתרבות של פשע ואלימות לחגוג מתוך הבנה שהמהפכה דורשת סביבה ידידותית לפשע ואלימות. הישג גדול לא פחות: טרור וקולקטיביות רעיונית במערכות העיתונים. זאת בעקבות התפטרותם של עורך ה"פילדלפיה אינקוויירר" ועורך עמוד הדעות ב"ניו יורק טיימס". האחד בגלל כותרת אומללה למאמר שטען שזה לא יפה לשרוף בניינים; השני בגלל פרסום מאמר של סנאטור רפובליקני שהסביר למה מוצדקת הפעלת הצבא כדי להפסיק את המהומות. האירועים האלה ישפיעו בצורה דרסטית על כל מערכות הזרם המרכזי.

ההישג השלישי: כל הסמלים הלאומיים ובייחוד הדגל האמריקני הפכו לדחויים ובזויים.

שאלת מה התרחיש העתידי מתחילה לעלות. בסוף השבוע הראשון שאחרי רצח ג'ורג' פלויד (ב־30 במאי), נרצחו בשיקגו בתוך 24 שעות 18 בני אדם, רובם ככולם שחורים. אנשי השמאל הליברלים מעלים את הדימוי של "רפובליקת בננות". זה מגלגל את הכדור לנשיא טראמפ. מהפכה שכרוכה גם בהפיכה שלטונית - פחות סבירה. אבל השתלטות של גל הטירוף יכולה לגרום להתפוררות מהירה של ערים כמו ניו יורק ושיקגו. הרישיון לאלימות מצד אחד, והתפשטות אוכלוסיית חסרי הבית בסן פרנסיסקו ובלוס אנג'לס מצד אחר - משיגים כבר את האפקט הזה. זה מה שקרה לדטרויט, לפילדלפיה ולבולטימור בעקבות מהומות שנות ה־60 וה־70.

התסריט של בייג'ין ומוסקבה נראה קצת רחוק למציאות האמריקנית. אבל קראקס, העיר המקסימה והיפהפייה שהפכה לחור בגיהינום גרוע יותר מג'באליה, היא כיוון מסוים. מי היה מאמין שבזמן שכולם הסתכלו כדי לחזות בנפילת ונצואלה ואיראן, כוחות מבפנים מאיימים להפיל את ארה"ב.

בשליחות חוק הלאום

אלמלא גל הטרור של תחילת המילניום, היינו מגלים שזכות השיבה כבר מומשה. ח"כ צבי האוזר מבין זאת, ופועל לעגן את מניעת איחוד המשפחות

חוק האזרחות המונע כניסה לישראל והתאזרחות של פלשתינים במסגרת איחוד משפחות - חוזר מדי שנה לכנסת ובמקביל כמובן לבג"ץ. הרי זה הצל של העידן המנדטורי שמלווה את המדינה. החידוש שמתכוון יו"ר ועדת החוץ והביטחון צבי האוזר להכניס בטיעוני מניעת איחוד משפחות מסתמך על חוק יסוד: מדינת הלאום של העם היהודי.

"אחרי אוסלו, בין 1993 ל־2003, אוזרחו בישראל כ־140 אלף פלשתינים", מאזכר האוזר את אחד המחדלים הגדולים של קברניטי ההסכם הגורסים שפעלו ממניע של שימור מדינת ישראל כמדינה יהודית. אלמלא גל הטרור, אנשים היו נרדמים בעמידה וכשהיו מתעוררים כעבור עוד עשר שנים היו מגלים שיוסי ביילין, שמעון פרס ויצחק רבין מימשו באופן כמעט מקסימלי את זכות השיבה.

"ב־2003 כשהמדינה הבינה מה עשתה, היא הגבילה בחקיקה את שיקול הדעת של משרד הפנים לתת אזרחות בגין קשרי נישואים. עד אז פעל ההסדר לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". צביקה האוזר מזכיר שנשיא ביהמ"ש העליון אשר גרוניס, בזמנו, התבטא שזכויות האדם אינן יכולות להיות מתכון להתאבדות לאומית. זו סטייה קלה מהניסוח של הנשיא אהרן ברק, שאמר בהרצאה כי זכויות האדם אינן יכולות להיות במה להתאבדות לאומית.

מאז 2003 מנמקים באמצעות השב"כ, שהמתאזרחים שימשו במספרים כאלה ואחרים להוצאת מתקפות טרור בגלל חופש התנועה שלהם. "הנושא נבחן פעמיים בבג"ץ ועבר על הקשקש", מזכיר האוזר. "משום מה אף אחד לא רוצה להתאחד ולעבור לשטחי איו"ש. תמיד לכיוון ישראל, מה שמציב אגב סימן שאלה על הטיעון הלאומי של הפלשתינים".

האוזר רוצה שנוסף על החומה הביטחונית במניעת הגירה פלשתינית לתוך ישראל, תוקם חומה חוקתית לנושא הזה. "מאז חוקק חוק הלאום לא היה ביטוי חוקתי שלו. לא התקיים דיון בנושא. זה מביא את חוק הלאום וחוק כבוד האדם וחירותו להתנגשות. אבל הנימוק הבסיסי למניעת איחוד משפחות לכיוון ישראל הוא שמדובר בהגירה מקולקטיב שיש עימו סכסוך. במסגרת ההסכמים עם הפלשתינים, עוד לא הגענו לסעיף המכריע בהסדר הסופי והוא קץ התביעות". ברור גם שלשם כנראה לא נגיע.

אבל הטיעון העיקרי של ח"כ האוזר הוא ש"הצבר של תביעות פרטיות להתאזרחות בישראל על בסיס איחוד משפחות, יוצר זכות קולקטיבית; ומי שאחראי על השער של המדינה זה לא אתה או אני - אלא המדינה. ולמדינה הזאת, גם על פי חוק הלאום, יש זכות הגדרה עצמית עם בלעדיות לעם היהודי, אז על הבסיס הזה בין השאר צריך לשלול את שיטת ההתאזרחות הזאת".

במילים אחרות, חוק הלאום חייב לשמש בלם למימוש זכות השיבה בדלת האחורית. השימוש בנימוק הגזענות הוא לא ישר מבחינה אינטלקטואלית ומשפטית. מי שאומר גזענות פשוט גילה שניתן להשתמש במילת הקסם הזאת ככלב אמסטף להרתיע ולפעמים גם לפגוע ולנשוך.

האנדרטאות שלנו

האם גם אצלנו בקרוב ינופצו אנדרטאות בשם שכתוב ההיסטוריה? אם לשפוט לפי מידת הגאווה - ספק רב

בואו נדמיין שהשחורים בארה"ב מחליטים להשתלט על מינסוטה ולהפוך אותה למדינת האדם השחור בארה"ב. האם מישהו יכול להעלות על דעתו התפלפלות צבועה ואקרובטית סביב סוגיית הגירה של לבנים לתוך המדינה? בייחוד כאשר מסביב לגבולות מינסוטה השחורה מסתובבות כנופיות ענק של הקו קלוקס קלאן. ואלה, לצורך המשל, גם תקעו יתד בלב המדינה.

האם איזשהו שופט שחור בבית המשפט במיניאפוליס היה מעז לפקפק בסכנה של חדירת אנשי הקלאן וסתם אנשי העליונות הלבנה בדרכי רמייה המתחזות למימוש השוויון וזכויות האדם?

זו תופעה פתטית מקומית. לא ירחק היום, כפי שהיה בפרשת בית החולים בילינסון, שגם אצלנו תנחת האופנה של שכתוב ההיסטוריה באמצעות הרס אנדרטאות, הסתרת ספרים, צנזורה על סרטים שאינם לפי הקו המפלגתי.

היהודים בישראל חסרים את הגאווה הדרושה למעשים כאלה. אפילו עמלו במסגרת חוק הלאום להעניק סטטוס מיוחד לשפה הערבית, שהאב המייסד בן־גוריון סלד מנוכחותה במרחב הציבורי. "זמן מה התעקש (בן־גוריון) שלא לקבל את תעודת הזהות החדשה שהוציא משרד הפנים", כותב מיכאל בר זוהר בביוגרפיה על הזקן, "כי השפה השנייה בה היתה ערבית. בעת נסיעה (בנגב), הביט בזעם בכתובות הערביות שעל אבני הדרך ופנה ליהושע כהן: 'מישהו היה צריך למחוק את הספרות האלה'".