זאת היתה שיחה שלעולם לא אשכח. היא היתה ידידת נעורים ממש־ממש קרובה. לצורך העניין בואו נקרא לה "נורית", כי שמות בדויים מכניסים קצת מתח לכל סיפור.
אז נורית היתה חלק מהחבורה וגם הראשונה שהתחתנה, מה שדי הימם את כולנו. זה לא היה בתסריט. אף אחד לא העלה בדעתו שדווקא היא תמהר כל כך אל החופה. בחורה חזקה, לא כזאת דוסית, פמיניסטית עם ורידים. ובכל זאת, כך בדיוק קרה. ועוד עם בחור, שמה אני אגיד לכם, לא הייתי מבזבז עליו שם בדוי. אז נורית היתה הראשונה להתחתן. וגם להתגרש. עוד באותה שנה.
סיפורי גירושים באותם ימים היו כמו כינים. כמו פרשיות ביטחוניות שהשתיקה יפה להן. הם הוסתרו בקנאות, נלחשו במבוכה, והשמידו את עצמם בתוך 20 שניות. מי יבין זאת היום, כשהורים מפטפטים בשער הגן על הכינים של הילדים שלהם ועושים את זה בעליצות קולנית? אבל אז כינים היו כינים. וגם גירושים.
לכן נכנסתי קצת ללחץ כשנורית הזמינה אותי לבית קפה. אני לא חושב שפגשתי אותה בכלל מאז החתונה. שזה היה צפוי. כולם דיברו על כך שרוב המתחתנים עומדים להיעלם לנו. שלא לדבר על המתגרשים.
ופתאום הטלפון ההחלטי הזה. חייבים להיפגש. רק אנחנו שנינו, בלי החבר'ה. היה ברור שזה לא דייט. מה פתאום דייט. החבורה שלנו היתה, ועודנה, קצת כמו משפחה, וזה היה לגמרי מחוץ לתחום. נדמה לי שהיא אמרה, "יש לי איתך דיבור צפוף" - סלנג שנחשב די לגיטימי באותו עשור. כמו השם נורית. פחות או יותר.
צפוף זה אכן היה. נורית ניגשה ישר לעניין. היא רצתה לדבר על הבחור שהיא התגרשה ממנו. תהיה ישר איתי, היא אמרה. כשהצגתי אותו בפניכם, אז בבית של אריק (שם בדוי, ברור), מה חשבתם? מה באמת חשבתם? אל תגיד לי סבבה וזה. אני שואלת ברצינות על תחושות הבטן. על האינטואיציה הנקייה של החברים הכי קרובים אלי והכי רוצים בטובתי. מה, לעזאזל, חשבתם?
לא ידעתי את נפשי. זה היה דלי של מים קפואים. אבל עניתי די מהר יחסית ל"לא ידעתי את נפשי". ובכן, הרגע החגיגי ההוא, שבו הבחורה המדהימה ההיא הסיטה את הווילון וחשפה בפנינו את הפוץ המפוקפק שהגיע השד יודע מאיפה, היה כל כך קיצוני, כל כך מטורלל, שכולנו קצת איבדנו אוויר. מה שגרם לנו לפצוח בסדרת שקרים שלא היתה מביישת את דור ההורים שלנו, שהיו, כידוע, אלופי העולם בהשתקה, בהדחקה ובלא לדבר על כלום אף פעם.
חשבנו שהלכת לאיבוד.
אז למה לא אמרתם כלום? היא תבעה.
נו, באמת, אמרתי לה. מה היינו יכולים להגיד? ומה הסיכוי שהיית מקשיבה? היית עושה כל דבר אחר חוץ מלהקשיב. היית נעלבת. מתאכזבת. מכל המדרגות היית זורקת אותנו. היינו מאבדים אותך. זה לא ששיתפת אותנו בהתלבטות. בואי, את לא בדיוק העלית פה חתן לדיון ולהצבעה. את הכרזת שיש תאריך וטבעות, וטדאם! קבלו במחיאות כפיים. ואנחנו חברים טובים, אז קיבלנו במחיאות. מה ציפית?
כאן היא עצרה אותי.
תישבע לי כאן ועכשיו, היא אמרה לי. תישבע לי בכל היקר לך שבחיים לא תשמור דבר כזה בבטן. אם יש לך חברה טובה, או חבר טוב, ואתה יודע שהם נכנסים לזוגיות שתהרוס אותם, אתה חייב לדבר. לדבר מהר ולדבר ברור. אני יודעת שזה לקפוץ על הרימון. אבל תישבע לי שתקפוץ.
אם זה יעלה לך בנתק מהחברה ההיא, אז שיהיה. תאמין לי. בתור מישהי שהצילה כרגע את החיים שלה, כן? אני חזקה ויש לי הורים תותחים, וברגע שהבנו שזה לא זה, חתכתי בתוך ימים ספורים. אבל מישהי אחרת היתה באמת הולכת לאיבוד. זה דיני נפשות, ואלה הרגעים שבהם נבחנת חברות, יעקב.
נורית, שם בדוי, היא אולי האדם האחרון שמתעקש לקרוא לי יעקב. השם הכי לא בדוי שלי. לא נשבעתי לה, כי אני לא נשבע, אבל הבטחתי שלפחות אשתדל לחשוב על כל זה באור אחר.
חלפו מאז המון שנים ואני מניח שלא פעם הפרתי את ההבטחה ההיא, אבל אותה שיחה לא יוצאת לי מהראש. האירועים המחרידים של אלימות במשפחה, שהתעצמו בתקופת הבידודים האחרונה, גורמים לי לחשוב שהגיע הזמן לנפץ את הפרדיגמה העתיקה, שלפיה התפקיד העיקרי של החברים והחברות הוא בעיקר לרקוד לפני החתן והכלה, לשתות ולהשתטות, להזיל דמעה ולהגיד, וואו, איזו הורסת את, נסיכה.
זה נורא להיות משבית שמחות. זה באמת בלתי נסבל. אבל כנראה זה בדיוק מה שחברים חייבים לעשות - על פי הסטטיסטיקה - בחלק לא מבוטל מהמקרים.
מעדות אישית אני יכול לומר שמגיל מסוים כבר פחות אכפת לך להיחשב פארטי פופר. זה קורה בערך בגיל שבו אתה מוכן להודות מפורשות שאתה שותה סודה. בניגוד ליחסי הציבור של הגיל הזה, יש בצידו בעיקר יתרונות. ומאז שאני משתייך בגאון לקבוצת הסיכון הזאת, יש לי שאלה שאותה אני נוהג להפנות למי שמספר/ת לי על זוגיות וחתונה קרובה וכל השמחה הכרוכה.
אני לא ברברי, ולכן אני מאזין בסבלנות לכל רשימת הסופרלטיבים והקלישאות. בני זוג טריים הם תמיד מגניבים. ספונטניים. משקיענים ויפים. אבל זה מעניין את סבתי המנוחה, ומייד עם תום הרשימה אני נוהג לשאול בפשטות: האם הוא בעדך? האם היא שוחרת את טובתך? האם את, וגם אתה, מרגישים לא רק מאוהבים ונרגשים, אלא גם עטופים אבל לא כפותים? האם אתם במקום טוב כשאתם ביחד?
מהתגובות שאני מקבל, אני לומד שרוב הצעירים שצועדים אל החופה לא מעלים בכלל על דעתם לשאול את השאלות הפשוטות. עד כמה שאני זוכר, גם כשאני הייתי צעיר מאוהב לא התעסקתי במחשבות סחיות כמו "האם היא שוחרת את טובתך?". בשביל זה יש חברים, והגיע הזמן שהם ילמדו לגשת לשיחות הקשות.
למה יש התפרצויות אנטישמיות במסגרת המאבק העממי נגד גזענות בארה"ב? האם מישהו מהמפגינים חושב שהשוטר ההוא יהודי? האם הציבור האפרו־אמריקני לא יודע שרוב היהודים מזדהים עם המחאה הצודקת? איפה ההיגיון?
והתשובה היא שאולי אין היגיון, אבל גם הפתעה גדולה אין כאן. לא פעם ולא מהיום מחאות המוניות יוצאות לרחוב מתוך כוונות טובות ומטרה צודקת, וכל זה עולה בעשן ברגע שההמון הופך לאספסוף, הכאב נפרט לנקמה, ותאוות הלינץ' גוברת על הרצון בצדק.
אינטלקטואלים יהודים תמיד הוקסמו מהרעיון הרומנטי של מאבק המונים עממי. כמעט תמיד הם גילו באיחור, ומבעד למשקפיים מנותצים, שחודי הקלשונים מופנים דווקא לכיוונם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו