בוטל אמברגו הנשק על ישראל
ב־25 במאי 1950, בשעה 18:00, פורסמה בוושינגטון, בלונדון ובפריז הכרזה משותפת של ארה"ב, אנגליה וצרפת, שתורגמה באותם ימים לעברית בנוסח הבא: "שלוש הממשלות מודות כי מדינת ישראל והארצות הערביות זקוקות לרמה מסוימת של זיון (חימוש צבאי; ד"ס), וזאת כדי להבטיח את הסדר הפנימי ואת הגנתן החוקית".
בישראל השתחררה אנחת רווחה עצומה בהנהגה ובצבא, לא רק עקב הסרת האיסור על מכירת נשק (אמברגו) לארץ, אלא גם בגלל תוספת המילים המשמעותית להצהרת שלוש המעצמות, שלפיה הן "יפעלו נגד הסיבוב השני" - מושג שתמצת את חששותיה הגדולים של ישראל באותה עת מסבב לוחמה נוסף מול מדינות ערב, כשהמדינה הצעירה היתה שקועה עד צוואר במפעל העלייה הגדול.
"הצהרת המעצמות היא הערובה לגבולות מדינתנו", כך הגיב ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, עם הגעת הידיעה לישראל.
האופוזיציה, מצידה, מיהרה לדרוש שהצהרת שלוש המעצמות תידון באופן מיידי בכנסת, "כדי לייצב את השורות ולמנוע סטייה ממדיניות ה'אי הזדהות' של ישראל עם אחד מהגושים", כטענת מפ"ם, שחששה ש"ההצהרה מנסה להכניס את ישראל לגוש המערבי דרך דלת אחורית".
כמה ימים אחרי פרסום ההצהרה פנתה ישראל למעצמות בבקשה לקבל הבהרות בנוגע לחלקה המעשי - אספקה בפועל של נשק לידי ישראל. על שולחן מקבלי ההחלטות בממשל האמריקני היתה מונחת כבר חודשים בקשתה של ישראל לרכישת שורה של כלי נשק - שעדיין לא נענתה. גם בריטניה, עד ליום פרסום ההצהרה, סירבה לקבל לידיה את רשימת צורכי הנשק של ישראל.
רק צרפת הסכימה בשלב הראשון לספק לישראל מטוסי "מוסקיטו", שהגיעו ארצה ב־1951, אך היו נחותים ברמתם בשל היותם מטוסי בוכנה. ב־1953 הלכה בריטניה בעקבות צרפת וסיפקה לישראל מטוסי סילון מסוג "גלוסטר מטאור", והיתה זאת הפעם הראשונה שבה רכשה מדינת ישראל מטוסים חדשים מקו הייצור, ולא מטוסים משומשים.
לאכול טוב ב"געתון שטראסה": נהריה פורחת בצנע
"אם ביקרת בנהריה ב־1948 ותשוב לבקרה כיום - בספק אם תזהה את המקום", כך כתב סופר העיתון "דבר", שנסע מתל אביב לסקר את הנעשה ביישוב הצפוני, שהפך באותם ימים לאהוד מאוד על אזרחים רבים. הוא הוסיף ש"ישראלים מכל רחבי הארץ פולשים לנהריה בקצב המזכיר שיטפון בגעתון".
נהריה הכפילה את אוכלוסייתה מאז קום המדינה, ובמאי 1950, במלאת לה 15 שנים, חיו בה כ־3,500 נפש. מעבר להיותה יישוב סימפטי ונעים עם אוכלוסייה יקית שהקפידה על הסדר ועל הניקיון, היתה סיבה נוספת לאטרקטיביות של המקום: במסעדות בנהריה אפשר היה להזמין אל השולחן, ללא הגבלה, ביצים, עוף, חלב, שמנת, בשר ועוד - מוצרי יסוד שבשאר רחבי הארץ, עקב הצנע, ניכר בהם לרוב מחסור.
"אני אוכל כאן בכל יום ביצים כאוות נפשי, פה זה ממש גן עדן", הפליג בשבחים ארנו ברוקנשטיין, שהגיע לנהריה מתל אביב. "אני פה שבועיים - וכבר קיבלתי (עליתי; ד"ס) במשקל יפה־יפה!"
מדי יום הגיעו לנהריה נופשים, ובתחנת האוטובוס במקום הוקם דוכן שיידע את הבאים באיזה מהפנסיונים הרבים שצצו בעיירה בתוך זמן קצר יש מקום פנוי. רוב הבאים העדיפו להתמקם באחד ממקומות האירוח לאורך "געתון שטראסה", כינוי החיבה של יוצאי גרמניה לשדרות הגעתון, ומייד אחר כך לצאת לסיור ביישוב, תוך הקפדה לשגר גלויות מעוררות קנאה לקרובי המשפחה במרכז הארץ.
תודה לגב' פנינה וידר, תושבת נהריה, על הסיוע
מתח ואלימות בין מורי הנהיגה
שוק לימודי הנהיגה במדינת ישראל של מאי 1950 היה שקוע בבעיה: הביקוש ללימודי נהיגה בתל אביב הלך וגאה, כשבעיר פעלו 30 בתי ספר לנהיגה, ואילו בירושלים מספר המבקשים ללמוד נהיגה נותר מוגבל וחמשת בתי הספר בעיר נותרו בטלים מעבודה בחלק משעות היום.
כדי להקל את העומס על מורי הנהיגה ועל הבוחנים (טסטרים) של תל אביב, ומתוך רצון לסייע לבתי הספר הירושלמיים, התקבלה החלטה ב"ארגון הארצי של בתי הספר לנהיגה", שתלמידי נהיגה מתל אביב יוכלו לעשות טסט בירושלים. התנאי היה שהנבחן התל־אביבי יגיע לירושלים כמה שעות לפני מועד הטסט, יחבור למורה נהיגה ירושלמי, ישלם בעבור שיעור נהיגה ברחובות העיר - וייגש למבחן ברכב הנהיגה הירושלמי.
הסידור עבד היטב במשך חודשים אחדים, עד שנודע למורים הירושלמים שעמיתיהם מתל אביב חורגים מהמוסכם, ולמעשה עושים על גבם קומבינה: המורה התל־אביבי היה מגיע ברכבו למשרד הרישוי בירושלים ומעביר שם לבחינה ארבעה תלמידים שאותם הביא ברכבו מתל אביב. כך נותרו הירושלמים שוב מחוסרי עבודה.
מכאן ועד להתלהטות הרוחות הדרך היתה קצרה. ואכן, ב־28 במאי 1950 הגיעה לירושלים מכונית לימוד נהיגה תל־אביבית עמוסה בתלמידים, בדרכה למשרד הרישוי, אך הפעם היא נתקלה במארב שהציבו מראש מורי הנהיגה הירושלמים.
עד מהרה התפתחה קטטה, שמהלכה הוכה המורה התל־אביבי נמרצות, עד שניידת משטרה שחלפה בסמוך בלמה את המהומה. מורה הנהיגה הפצוע הועבר לטיפול בבית החולים שערי צדק שברחוב יפו, ואילו כוחות משטרה נוספים שהוזעקו למקום פתחו בסריקות לאיתור המורים הירושלמים המכים.
"סכנה לבנייה הפרטית"
יו"ר איגוד הבונים הפרטיים בישראל, אלימלך שוורצמן, כתב לראש הממשלה, דוד בן־גוריון, מכתב שבו פירט את הבעיות שניצבות בפני הקבלנים הפרטיים - ושלדבריו, מאיימות לחסל את ענף הבנייה הפרטית בארץ. "כבר חודשים אין חברי האיגוד מקבלים אישורים ליבוא חומרי בנייה, בטענה של חוסר במטבע חוץ, כאשר באותה עת מייבא 'סולל בונה' ללא הפסקה ובכמויות אסטרונומיות", התלונן שוורצמן. האיגוד איים שאם לא יחול שינוי - "מנוי וגמור עימנו לסגור את מפעל הבנייה הפרטית ולשלוח את הפועלים ללשכת העבודה".
העיוורים היו מורי הדרך
בכנס הוועד למען החייל שנערך בירושלים ב־25 במאי 1950 דווח על קבוצה של חיילים עיוורים, נפגעי מלחמת העצמאות, שיצאה לטיול מודרך באזורי הקרבות שבהם השתתפו החיילים. על פי הדיווח, למרות מוגבלותם התעקשו העיוורים לתכנן בעצמם את מסלול הטיול והגישו תוואי שכלל דרכים עקלקלות, שבילים וגאיות. בשטח התברר שמורי הדרך הרואים התבלבלו בניווט, ובתגובה נטלו החיילים העיוורים את הפיקוד, הנחו את המסלול מזיכרונם - ואף הוסיפו הרצאות מלומדות בכל נקודת עצירה. לסיכום צוין שמורי הדרך עמדו נדהמים מול תפקוד החבורה העיוורת.
קואופרטיב של קיוסקים
שני קיוסקים בחיפה, שפעלו בצמוד זה לזה, התרגלו במשך השנים להילחם על תשומת לב העוברים ושבים ולהתלונן זה כנגד זה אצל גורמים בעירייה בכל פעם שאחד מהם מכר מוצרים חריגים. עד שבמאי 1950 מאסו בעלי שני הקיוסקים בהתקוטטות הנצחית והחליטו להכריז על "סולחה" ולהיכנס לשותפות כקואופרטיב. השניים פנו מייד לעירייה וקיבלו אישור להרוס את הקיר שהפריד בין שני הקיוסקים.
הנעלמים / מכוניות שהיו
איזטה
מכונית עירונית זעירה מתוצרת ב.מ.וו, שיועדה לשני נוסעים. יצור כלאיים מוטורי שכונה בארץ "תא־נוע", ובעולם "הביצה המתגלגלת". מנוע האיזטה ייצר 12 כ"ס בלבד, והכניסה לתא הנוסעים התבצעה דרך דלת בחלק הקדמי. המכונית החלה להימכר באירופה באמצע שנות ה־50, ובישראל מאמצע שנות ה־60, עם תחילת כינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה. בארץ נותרו כיום איזטות בודדות, שמבוקשות מאוד בקרב אספני רכב.
הצרכנייה / פריטים מאז
מטול שקפים
לפני עידן המחשב והפאוור פוינט, זו היתה הדרך המקובלת לערוך מצגות במפגשים או בהרצאות. מטול השקפים היה מכשיר אופטי מסורבל וכבד, שהקרין אלומת אור דרך עדשה מגדילה, לוח שקוף ומראה שהוצבה בזווית. עורכי המצגת היו מניחים על הלוח את השקפים שהכילו טקסט, תמונות, מפות ומידע חזותי רלוונטי אחר, ואלה היו מוקרנים בהגדלה, דרך המראה, על הקיר הנגדי או על מסך. כל שקף היה מונח במקומו באופן ידני, תהליך שגזל זמן יקר.
הפקעת מחירים במזנון הרכבת
במאי 1950 התפרסמו בעיתונים תלונות מצד אזרחים על הפקעת מחירים בקרונות המזנון של רכבת ישראל (בצילום, מ־1950). יוסף פשרמן מחיפה, למשל, טען ש"מחיר מיץ תפוזים, ארטיק או כריך הוא כפול ואף יותר לעומת הקיוסק ברחוב". מהרכבת נמסר בתגובה הסבר מקורי: "להבדיל מקרונות רגילים, קרון המזנון שוקל לא פחות מ־40 טונות. מחירי מוצרי המזון והמתיקה במזנון מגלמים את העלות הנוספת הנדרשת להפעלת קרון מיוחד זה". 
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו