נמרוד לוז
חוקר אוכל, היסטוריה, תרבות וחברה
ראש רשות המחקר במכללה האקדמית כנרת, פרופסור במחלקה ללימודי ארץ ישראל והמחלקה ללימודי התנהגות
פרופ' נמרוד לוז, במקרא, החלב קשור לעושר ולשפע - "ארץ זבת חלב ודבש", אבל גם לנבואות חורבן. אלא שמתברר שהחיבור שנעשה בין חלב לחג השבועות מתחיל הרבה יותר מאוחר.
"סיפור מוצרי החלב בשבועות זכה זה מכבר למעמד מיתולוגי. אתה לא שואל את עצמך האם צריך לאכול מוצרי חלב, אלא מתייעץ איזה מתכון לעוגת גבינה הכי מתאים לחג. אולם מתברר שהחיבור בין החג המאוד מיוחד הזה למה שאנחנו עושים היום - די מקרי.
"עד חורבן בית שני לא היה במקרא, בתלמוד או במשנה שום אזכור בין החלב לחג, וגם אחריו החיבור לחג היה מתן תורה. גם הרמב"ם לא עסק באופן מיוחד בקשר שבין שבועות למוצרי חלב. אחת ההתייחסויות הראשונות לקישור שבין החלב לחג נמצא אצל עדות אשכנז, ככל הנראה סביב המאות ה־14 וה־15, והרעיון הוא שחודשים מאי־יוני הם תקופה שבה גומלים את העגלים מחלב האם, ואז גם קיים שפע נקודתי של חלב.
גם הסלבריטאים נרתמים. בקהאם בקמפיין Got Milk?
"בהמשך, כאן במדינת ישראל, הציונים חיפשו חיבור לאדמה, לאחר תהליך החורבן שנכפה עליהם, וחגים רבים נסבו סביב האדמה. מי שהיה הכי מחובר לדבר היו הקיבוצניקים, וטקסי הביכורים הראשונים התרחשו בתוך הישות הקיבוצית. באותה תקופה החלו להיווצר טקסים שבמהלכם גם הביאו ילדים חדשים, ואת כל התוצרת. בסרטים הכי מוקדמים כבר אפשר לראות את הלבן, החיבור לטוהר של החג".
ומתי חלה קפיצת מדרגה ראשונה בכל הקשור לכניסת מוצרי החלב לתמונה?
"זה קשור במידה מסוימת למהפכה הפמיניסטית הקיבוצית, כפי שאני קורא לה. החלוצים היו די שמרנים, וציפו שהחלוצות האידיאולוגיות יעבדו בענפים פחות יצרניים, יותר קרובים לבית. מי שהבינה את זה במהירות היתה אישה בשם חנה מייזל שוחט. ב־1911 היא הקימה חווה חקלאית בשם 'חוות העלמות'. היא הבינה שברמה הפיזיולוגית נשים לא יוכלו להתחרות בקשיחות הגברים, אז היא לימדה ענפי משק שונים - גן הירקות, הלול והרפת".
אז הרפת היתה פמיניסטית למדי, לפחות בהתחלה.
"אפשר לומר, כן. עוד דוגמה טובה לכך היא מרים ברץ, מראשוני דגניה א' ומייסדת הרפת בקיבוץ. אגב, היא גם הניקה את משה דיין. היא היתה פמיניסטית רצינית, הלכה עם שיער קצר, קשוחה, והתעקשה ללמוד את מקצוע הרפת. האגדה מספרת שבמשך 45 שנים היא לא נתנה לאף גבר להיכנס לרפת בדגניה. הרפת הזו היתה נשית והיא ניהלה אותה".
ובשלב מסוים המיקוד ברפת ובמוצרי החלב מהדהדים גם מעבר לקיבוץ.
"לאט־לאט אנחנו רואים את התרחבות החגיגות גם לריכוזים חילוניים, בערים כמו חיפה ותל אביב. הכל מתכנס, ומשק החלב הופך להיות מאוד משמעותי, מה גם שבתקופת המנדט מוקמת תנובה, שמראה תמורות רבות בחברה הישראלית. המשך לכך הוא ב־1956 כאשר מוקמת מועצת החלב. זה אירוע מכונן, מדובר בגוף הרבה יותר חזק, עם הרבה יותר משאבים, והם הופכים את ענף החלב למעצמה".
מעצמה שמשכנעת אותנו לצרוך עוד ועוד ממוצריה.
"זה זורק אותי לילדות שלי בבאר שבע. קיבלנו מדי יום שלישי לתיבת הדואר את 'הארץ שלנו' ו'דבר לילדים', ושם היה קומיקס שנקרא 'יואב בן חלב'. ויואב המדובר היה ילד חלש, אבל בכל פעם שהיה שותה שתי כוסות חלב הוא הפך לבריון, כמו פופאי, רק בגרסה החלבית, אם תרצה. וכך הוא היה מחסל מחבלים ותוקף פושעים. לדבר הזה יש משמעות רבה בתפיסת החלב.
תנובת הפרה - ביטוי לשפע. רפתנית בקיבוץ יד מרדכי
"החלב הפך יותר ויותר דומיננטי, והמהלך הציוני, חילוני במידה רבה, והניסיונות להתחבר לאדמה, יצרו גל נוסף אצל הקהילות הדתיות לסוגיהן, הן הלאומיות והן הלא־לאומיות. זה מעניין, משום שדווקא היום, כאשר חיפשתי סיבות הלכתיות לחג, ראיתי הסברים שונים ומגוונים של רבנים לאכילת חלב ומוצריו בשבועות, ואני מזכיר לך שיצאנו מכך שבתלמוד, למשל, לא היו אזכורים המקשרים בין החג לחלב. המנהג הפך להיות החג עצמו".
והיום זה כבר ברור, ולא רק בחג, כמובן. החלב ומוצריו, רואים את זה גם בפרסומות, מסמלים בית, את תחושת השייכות הבסיסית.
"אני חושב שאחד הקמפיינים הכי מוצלחים שנעשו סביב מוצרי החלב, היה העניין של יצירת זהות אישית וקישור מאוד ברור בין אכילת מוצרי חלב ישראלים לבית. זה מראה לך את עוצמת המיתוס. זו למעשה מגמה שהתחילה במהפכה פמיניסטית במשק החלב, עד הפיכתו לחברה תאגידית".
כשהוגו צ'אבס עודד הנקה
מעבר לכוחם של קמפיינים ופרסומות, מה החלב מפעיל אצלנו? ויותר מכך, עד כמה אתה רואה קשר בין העובדה שחלב מהווה מקור הזנה ראשוני בצורתו הבסיסית כחלב אם, לבין הצריכה היחסית אינטנסיבית שלו בחברה?
"אני מתלבט. הכוח של החלב הוא בעובדת היותו לבן. יש תרבויות שבהן הצבע הלבן הוא סמל למוות, אבל אצלנו זה סימן לדבר נקי, טהור, קל להתחבר לזה. אבל צריך לומר ביושר שהקישור בין צריכת חלב אם, שהוא באמת אחד מפלאי הטבע מבחינת ערכיו התזונתיים, לבין החלב שאנו שותים - לא בהכרח מחזיק מים. החיבור בינינו לבין מוצרי החלב נכפה עלינו, והוא ברובו עבודה של תאגידים ופרסומות. כולנו זוכרים את הקמפיין שבו רואים סלבריטאים כמו וופי גולדברג ודיוויד בקהאם עם שפם של חלב. זה הרבה מעבר להחלטות אישיות, ואני לא רואה את המהלך הטבעי מחלב אם לחלב פרה. המשיכה שלנו לחלב כיום לא קשורה לנטייה הטבעית האנושית לחלב אם".
אתה מתייחס למה שנקרא הפוליטיקה של המזון.
"החוקרת מריון נסטל חקרה את התחום הזה, והתייחסה למשל לדגני הבוקר שהגיעו אלינו לשולחן. לדבריה, אם נוציא מדגני הבוקר את הרכיבים שהוסיפו להם בתנאי התעשייה - ונישאר רק עם רסיס התירס עצמו, עדיף לאכול את הקרטון. למה אני אומר את זה? כי אנחנו נתקלים בזה פעם אחר פעם, העוצמה של תעשיית המזון היא כל כך גדולה. יש הרבה פוליטיקה במזון, והיא לא פסחה על החלב. על כל מחקר שאמנה בפניך שחלב מזיק, יש מחקר נגדי שחלב מזין ונפלא. פטנט טוב זה לראות מי מימן את המחקר.
מרים ברץ
"אגב, היו גם קמפיינים נגד הקפיטליזם. הרי גם אבקות חלב זה קפיטליזם, והן מאפשרות לאימהות לחזור לעבודה במהירות בלי להיות מותשות לאחר הנקה. הוגו צ'אבס, מרקסיסט ידוע ומתנגד לארה"ב, יצא בשעתו בקמפיין הנקה, ונתן מענק לכל אמא שהסכימה להישאר עם הילד ולהניקו. יש אפילו צילום שלו עם אישה שופעת שמניקה ילד. זו היתה אמירה חשובה - שיש דברים חשובים יותר מכסף. יש שלמות נפשית של ילד, יצירת קשרים בין אם לילד".
הגוף בחסות המדינה
אילו טרנדים אתה מזהה בכל הקשור לצריכת חלב - בארץ, וגם מחוצה לה?
"מבחינת צריכת חלב גלובלית לנפש, הסקנדינביות בראש, עם פינלנד, ואנחנו במקום ה־35. בישראל אנחנו מנוגדים למגמה העולמית, צריכת החלב ממשיכה לעלות. במדינות שדומות לנו מבחינת מאפיינים סוציו־אקונומיים ותעשייתיים, אפשר לראות שיש חשיבה מחודשת בנושא: בארה"ב יש ב־50 השנים האחרונות ירידה מתמדת בצריכת החלב, למרות שהלובי של החלב חזק מאוד. ניתן להסביר ירידה זו בכך שנוצרה חשיבה אלטרנטיבית על החלב, האם הוא מועיל או מזיק לנו?
"ומכאן אנחנו מגיעים למגמות עולמיות של שינוי תפיסה, טבעונות לדוגמה. אבל שים לב לכוחו של המותג, הרי גם לתחליפים למיניהם אנחנו קוראים חלב, חלב סויה למשל. אפשר לומר משקה או נוזל סויה, זה אפילו מה שכתוב לפעמים על האריזה, אבל השימוש במילים חלב סויה הוא הרווח במקרה זה, מאחר שזה מה שנוסיף לתה או לקפה".
הסויה היא למעשה עוד צעד ביחס התרבותי שלנו לחלב. זה התחיל בפסטור, המשיך למוצרים אורגניים ומגיע עד למוצרים דלי הלקטוז.
"לואי פסטר גילה לנו שיש חיידקים, ולא הרבה אחרי זה התגלה שיש דבר כזה ויטמינים, אלמנטים שיצרו מהפכה באופן שבו בני אדם מסתכלים על מזון. פתאום התחלנו לפחד ממחלות, הבנו את הקשר בין מזון מקולקל למחלות והתחיל תהליך הפסטור. כיום, רוב החלב שאנחנו צורכים זה חלב שעבר פסטור. אך כמו בכל רגולציה, יש אנשים שיוצאים מנגד. אז כיום ניתן להבחין באלה שלא מפסטרים, הם מיעוט, אבל מיעוט קולני בעל עמדות מוצקות שמוביל מהלך שבבסיסו יתאפשר להם לשווק מוצרים לא מפוסטרים. בארה"ב זה תופס חזק יותר, יש קבוצות של ליברטריאנים שחותרים לחופש וסבורים שהמדינה לא צריכה להתערב להם בחיים. זה למעשה מהלך של התפרקות מהחלב המסורתי".
וזה מביא אותנו אל המחוז האורגני.
"אחד הצדדים הבעייתיים בתעשיית החלב הוא היחס לפרות, ומה זה בעצם להיות פרה. תנובת הפרה היא ביטוי מעשי ל'ארץ זבת חלב ודבש'; זו תפיסה שמלווה את המשק מלפני 48', אבל הנה נתון שצריך לעורר מחשבה: פרות אשר חיות בטבע יכולות להגיע לגיל 20, ואף יותר. פרות שנמצאות במרחבים התעשייתיים, בגיל 3-5 כבר מועמדות לשחיטה. החליבה האינטנסיבית, השימוש בהורמונים, אנטיביוטיקות, הלידות התכופות, כל אלה מובילים את גופן לקריסה מוקדמת יותר, ועל כך יצאה זעקתן של עמותות לזכויות בעלי חיים. יש פה עניין סמלי - כלומר הצללים השחורים לכאורה של התעשייה הלבנה.
מוצרי חלב בסופר // צילום ארכיון: יונתן זינדל
"וכאן נולד העניין האורגני, ובארה"ב ניטש כעת ויכוח לא פשוט באשר לאורגני - מהו? למשל, האם היחס שניתן לבעל החיים, לאדמה, למוצרים שניתנים לבעלי החיים, עומד בסטנדרטים. כך או כך, הנתח האורגני ממשיך לנגוס במשק החלב הרגיל".
ונתח דלי הלקטוז?
"מקורו, בין השאר, בעובדה שנפרדנו מתרביות חיות, ומכך שהמזון שאנו רוכשים בסופר הוא מזון די מת ברובו, ללא תרביות חיות, כאמור, שיש במוצרים כמו יוגורט למשל. המודרניזציה, תחת כותרות של סטריליזציה וניקיון, מונעת מגופנו דברים שפעם הוא קיבל, חיידקים חיוניים למשל, מה שיוצר שינוי בהרכב המעי שלנו ומקשה בעיכול דברים. ואז קם אדם בגיל 30-40 ומגלה שהוא רגיש ללקטוז. פוקו קרא לזה ביו־פוליטיקה של הגוף - כלומר כיצד המדינה ממשטרת את הגוף שלנו".
מלחמת היין והחלב
מה אנחנו יודעים על צריכת מוצרי חלב בזמן הקורונה? בארץ, בין ינואר לאפריל, נרשמה עלייה של כ־11 אחוזים במכירות חלב ומוצריו. למה אתה מייחס עלייה זו?
"במקרה הזה אני סבור שזה קצת יותר פשוט ממה שאנחנו נוטים לחשוב. אני מייחס את זה להורים שהתעייפו מלהכין עוד ועוד אוכל לילדים, וקערת דגנים עם חלב היא הדבר הכי נגיש ויחסית מזין שאפשר לתת להם. בנוסף, נרשמה עלייה בכמות השתייה החמה בבית, ואנשים מוסיפים כמובן חלב לקפה ולעיתים גם לתה".
קצת בדומה לקורונה, יש מהלכים היסטוריים או תופעות תרבותיות שיצרו טרנד מסוים בצריכת חלב?
"אני חושב על מהלך מרתק שהתרחש בצרפת שאחרי המלחמה, בשנות ה־50. ראש הממשלה פייר מנדס פראנס יצא בקמפיין חלב, ורצה לחזק את החקלאים. התגובה היתה מלחמת עולם".
הוא נכנס לטריטוריה לא לו.
"בדיוק. בצרפת המשקה הנפוץ והאהוב הוא יין. זו פוליטיקה מדהימה של מזון. הוא ניסה לקדם צריכת חלב, הפעיל כלים מאוד משכנעים הנוגעים לבריאות הציבור, והצרפתים הגיבו בצורה חזקה מאוד. זה נגמר בכך שהקמפיין לא צלח, ויצר תגובת נגד. מבחינת האומה הצרפתית זה נגע ככל הנראה בדיוק בזהות שלהם, במי שהם כאומה וכפרטים".
לסיכום, אתה חוקר, בין השאר, תרבות אוכל. הנושא הזה ימשיך להתרחב כתחום אקדמי לגיטימי?
"יש הירשמות גדולה מאוד לקורסים שקשורים באוכל. אוכל זה אחד הדברים שמחברים אותנו, הוא מורכב מחלקים גלויים וסמויים, וטומן בחובו גם רבדים תרבותיים ופוליטיים. אוכל מחבר אותנו למקום ראשוני, אינטימי, אוכל נכנס אלי לתוך הגוף, אני מפנים אותו בתוכי. תוסיף לזה את העובדה שבעידן המודרני והפוסט־מודרני אוכל הפך להיות מתועש, ותבין את הפריחה העצומה במחקר האוכל במרחבים האקדמיים. באקדמיה של המאה ה־21, אני חושב שאוכל צריך להמשיך ולהתמצב כתחום מחקר רציני אף יותר. זה קשור לבסיס שלנו, ורלוונטי מאוד לאופן שבו ימשיך המין האנושי לחיות על הכדור הזה".
"הכיסא הכחול" יארח מדי שבוע מומחים ומשפיעים מתחומים שונים ומגוונים
Ranp@israelhayom.co.il
