אבו מאזן מאיים והשיירה עוברת

לא עובר יום בלא שמרמאללה נשמעים גידופים ובעיקר איומים כנגד ישראל בשל כוונתה לספח, כבר בשבועות הקרובים, בתיאום עם וושינגטון ובהתאם למתווה תוכנית השלום של הנשיא טראמפ, חלקים מיהודה ושומרון. כך, למשל, מאיים אבו מאזן כי יכריז על ביטול הסכמי אוסלו ועל פירוקה של הרשות הפלשתינית, ולאיומיו אלו נוספה הודעה מן הימים האחרונים ולפיה יופסק התיאום הביטחוני בין מנגנוני הביטחון הפלשתיניים לבין צה"ל.

אלא שאיש לא מתרגש או מתייחס ברצינות לאיומיו אלו של אבו מאזן, לא בישראל, וחשוב יותר, גם לא בשטחי הרשות הפלשתינית ואף לא בעולם הערבי. אחרי הכל, מדובר במחזור של איומים שאותם חוזר ומשמיע אבו מאזן מזה קרוב לשני עשורים, מאז החליף את יאסר ערפאת בתפקיד ראש הרשות הפלשתינית.

לאורך השנים איים אבו מאזן ושב ואיים, אבל דבר לא קרה. לא בעבר וגם לא כעת. עובדה היא כי למרות ההצהרות הרמות, התיאום הביטחוני עם ישראל מוסיף להתקיים, בהיותו אחרי הכל אינטרס של הרשות הפלשתינית לא פחות מהיותו אינטרס ישראלי. בתיאום זה יש להגן גם על אבו מאזן מפני חמאס, ולא רק על אזרחי ישראל.

עוד בנושא:

סאיב עריקאת תוקף: "מדינות ערב לא יאפשרו להוציא לפועל את מהלך הסיפוח"

תדהמה ברשות הפלשתינית מתמיכתם הבלתי מוצהרת של מנהיגים ערביים בריבונות

אש"ף: נפעל ליישום ריבונות פלשתינית על השטח

מדהים לעמוד על ההבדל התהומי בין המציאות של ימינו לבין המציאות ששררה כאן 20 שנה קודם לכן, בשנת 2000, שנת פרוץ האינתיפאדה השנייה, שהותירה אחריה אלפי נפגעים בצד הישראלי. גלי האלימות והטרור שהיכו בשנת 2000 בישראל באו בתגובה ישירה להצעתו הנדיבה של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, להעניק לפלשתינים יותר מ־95 אחוזים משטחי יהודה ושומרון, ובכלל זה גם חלקים ממזרח ירושלים ואפילו את הר הבית. ההצעה הנדיבה נתקלה, כידוע, בסירוב פלשתיני, וגרוע מכך, בהסתה לאלימות ובטרור יזום מלמעלה, מהראיס ערפאת.

היום, לעומת זאת, מתקבלת כוונתה של ישראל לספח חלקים של יהודה ושומרון באדישות ובפיהוק ברחוב הפלשתיני, וכך מתקבלים גם האיומים של אבו מאזן. אלו אינם מרשימים איש, וגם אינם מוציאים איש לרחובות. אפשר אפילו לחשוד שיש פלשתינים לא מעטים שלא יתנגדו להסתפח לשטח ישראל ולהפוך בה לאזרחים. לאבו מאזן לא נותרו קלפים, לא ביד ולא בשרוול, וגם לא נותרו לו חיילים או תומכים. כל שנותר לו הוא לגדף ולאיים, אלא שלאיומיו אין נודעת עוד כל משמעות. וכך נותרת ישראל שחקנית יחידה על המגרש, רגע היסטורי הפותח הזדמנויות, אבל מחייב ערנות, קור רוח ושיקול דעת.