החיים התחילו מזמן. קיימת הסללה מחשבתית מצערת במסגרות כמו בית הספר, האוניברסיטה ובמיוחד הצבא, שמפצירה בנו להישען אחורה ולקבל על עצמנו את השלבים שאותם אנו "אמורים" לעבור בהתאם לתקופה. תפקידם של השלבים הללו הוא כביכול להכין אותנו לחיים. אדם הוא לומד פאסיבי במשך שנים ארוכות לפני שהוא צועד בהדרגה אל משחק החיים ומגלה את גודל ההונאה – רבע משנות החיים כבר חלפו.
"הימים עוברים לאט והשנים חולפות מהר", אמר לי דוד שלי שגר בחו"ל, לאחר שלא ראיתי אותו מספר שנים. צדק. נדמה כי ככל שגדלים יותר, הזמן עובר מהר יותר. שנות התיכון עברו עלי כמו עשור, בצבא הורגש כל יום, ומהרגע שהשתחררתי הזמן לא עצר לרגע.
- כך הטירונות תסייע לכם לכל החיים
יום אחד, בצבא, החלטנו אני וכמה חברים, שאולי כדאי שנתחיל לעבוד בערבים על מנת להגדיל קצת את המשכורת הצבאית שלנו. כמו חיילים נוספים מסביב חשבנו שעבודות זמניות הן העבודות היחידות האפשריות עבור חיילים שמסיימים את יומם בצבא בשעות הערב. לחיילים, גם אם ביומיות – יש שעות מוגבלות וניסיון שנתפס בעיניהם פעמים רבות כמצומצם וכלא מספק על מנת להשתלב בתפקידים מעניינים בשוק העבודה.
לימים, הבנתי כי במקרים רבים הנחה זו היא שטות גמורה. אבל עד אז, התחלנו לעבוד באולם תיאטרון מספר פעמים בשבוע. תחושת חוסר המיצוי ובזבוז הזמן כרסמה בי עוד אז. חלמתי לעבוד בתחום הפרסום, וזה היה המקום הרחוק ביותר ממנו. אני זוכרת את עצמי סופרת את הדקות ומתכננת את ההתפטרות פעם בכמה רגעים. כשאתה לא במקום שלך – גם אם זמנית, אתה יודע תמיד.
הזמן שלנו יקר מאין כמותו, גם בתור חיילים שלעיתים לא מרגישים כך. גם בתור תיכוניסטים בחופש הגדול. רבים הוכיחו שניתן להגיע להישגים מרשימים מאוד גם בגילאים צעירים, וגם בשלב בו ההכשרה המקצועית המתאימה עדיין לא קיימת – ניתן להשתמש במצב הקיים על מנת להתקדם אל המקומות אליהם ברצוננו להגיע. אם אדם שוקל ללמוד משפטים ולהיות עורך דין, עדיף שעבודתו הזמנית תהיה כפקיד במשרד עורכי דין מאשר כמלצר או כטלפן. אם אדם רואה את עתידו בתחום הטיפולי, אפשר שיהיה עוזר אישי של מטפל. הערך המוסף בכל עבודה היא בדיוק ההבדל בתחושה.
וקיימות גם דרכים אחרות. את אולם התיאטרון עזבנו תוך זמן קצר. ובשיחת וואטסאפ שגרתית עם חברה מהצבא ביום שישי דיברנו על כך ששתינו מתלהבות מעולם הפרסום. חשבנו כמה זה מדכא שלא נוכל לעבוד בעבודה שמעניינת אותנו עד שנשלים, לפחות, קורס עמוס של שנה. וברעיון של רגע, באותו הלילה נשארנו ערות עד שעה 4:00 לפנות בוקר והקמנו לעצמנו עמוד פייסבוק עסקי. הנחנו שלקוחות לא יגיעו מעצמם, אז בהפסקות בצבא היינו מתקשרות לבעלי עסקים קטנים ועמותות ומציעות להכין להם פרסומות.
הלך והצטבר לו תיק עבודות צנוע, אך קיים, וכחצי שנה לפני השחרור החלטתי להיות אמיצה ולהגיש את קורות חיי לתפקיד נחשק בכמה משרדי פרסום שהכרתי. כשהטלפון צלצל וזומנתי לראיון לא האמנתי. "קראתם בקורות החיים שאני עדיין חיילת?" שאלתי בחשש וכבר הכנתי את עצמי לאכזבה. אבל לא התאכזבתי, ולאחר שני ראיונות מצאתי את עצמי עובדת, תוך כדי הצבא, במשרד פרסום מוביל. הייתי מגיעה בערבים עד הסגירה כדי ללמוד את העבודה, מחליפה את המדים בחוץ כדי לא להיראות צעירה. לא הייתי מותשת בגלל שאהבתי את מה שאני עושה. אז אם אתם נתקלים ברב"ט עם כרטיס תן-ביס, או בסמל שמנהל עסק רווחי בעודו בצבא, אל תהססו לשאול אותו מה היתה הדרך היצירתית שלו להגיע למקום בו הוא נמצא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו