לפני די הרבה שנים הייתי חבר בצוות המגישים של תוכנית רדיו מוצלחת שנקראה "המילה האחרונה". גל"צ עדיין משדרת תוכנית בשם זה, אבל אני לא בטוח שזאת עדיין אותה תוכנית.
הרעיון היה להושיב מול המיקרופונים שני אנשים ממקומות שונים בישראליות שיש ביניהם יותר מחלוקות מאשר הסכמות, ושמסוגלים להתכתש על הזכות לומר את המילה האחרונה, בלי להוריד את החיוך מהפנים.
יום אחד שידרתי עם גידי גוב, וזה היה קצת לא הוגן, כי גידי היה כוכב כשהיינו ילדים. גידי הצעיר והפרוע היה אחד ממגדירי הזכריות הישראלית, ושום דבר במזרח התיכון לא היה קרוב יותר לביטלס מאשר "כוורת". הוא לא היה בן הזוג הקבוע שלי, וממש נהניתי מכל הזדמנות להעביר איתו שעה, שהתפללתי שיהיו בה כמה שיותר דחקות וכמה שפחות ויכוחים.
ברגע מסוים הוא גלש לתחום האהוב עליו, סיפר על משהו שהוא בישל אתמול - לא משהו שאני יכול אפילו להתקרב אליו - ולפתע נעץ זוג עיניים ושאל משהו כמו "לא, באמת, מה אכפת לאלוהים מה אני שם על הצלחת? הא?"
תראו, זאת פחות או יותר השאלה שחובשי כיפה נשאלים הכי הרבה. ואני חובש כיפה עוד מהרחם. אילו היה אז אולטרה־סאונד, ולא היה, הרופא היה אומר לאמא משהו כמו "מצטער גברת לוי, יש לכם ילד דוס".
הכרתי את השאלה. התאמנתי עליה לא פעם. אבל מעולם לא ראיתי אותה מגיעה בבריטון הצרוד ההוא שאין דומה לו. אז אמרתי משהו שלא תכננתי. לא דיברתי על אלוהים, ולא אמרתי אלפיים שנה, ואפילו התאפקתי ולא הלכתי על הקטע סוחט הדמעות שזה מה ששמר עלינו בגלות. פשוט שאלתי אותו אם הוא אוכל בשר כלבים. נניח, אילו היית מבקר בסין והיית נכנס למסעדה והיו אומרים לך שמנת הדגל המקומית עשויה מידידו הטוב והמנוח של האדם. ונכון אפשר גם עם הודו, ואפילו עם תחליפים צמחוניים. אבל אם אתה רוצה את האורגינל, זה כרוך בזה, האם היית מכניס לפה מהמנה הזאת? ובעצם למה לא? מה העניין?
וגידי ענה שיש דברים שהוא פשוט לא אוכל. אז אמרתי לו שגם לי יש דברים שאני פשוט לא אוכל. אין לי מושג אם אכפת לאלוהים מה אני אוכל, ולמה. אבל אני מאמין שמה שאנחנו אוכלים או לא אוכלים הוא חלק מרכזי מהזהות - התרבותית או הדתית, מה זה משנה... יש דברים שהם מזון ויש דברים שלא. קשה לי לדמיין אדם שאין אצלו חלוקה כזאת.
וגידי לא התווכח. נדהמתי. יכול להיות שגם התאכזבתי קצת. הוא נשען קצת לאחור ואמר משהו כמו: "אה, אוקיי, זה לגמרי ברור. תגיד, גם אצלך במקרר מלפפונים מגדלים לפעמים פרווה, שאתה שואל למה אף אחד לא מייצר ממנה מעילים?", או משהו מהסוג שגידי מסוגל להגיד כדי לשנות נושא.
אחר כך עדיין התלבטתי ביני לבין עצמי סביב השאלה הזאת. מהיום שאני זוכר את עצמי אני שומר כשרות. זה מוזר כשחושבים על זה, אבל לא היה רגע בחיי שבו לא ידעתי אם אני "חלבי" או "בשרי". גם כשאני מחליט לאכול, וגם כשאני מחליט לא לגעת בצלחת, זאת הכרעה שנוגעת למי שאני ולא רק לשאלה אם אני רעב, או אם לא הגיע הזמן להוריד את הטייר של הקורונה.
יש מעט דברים שכמעט כל העולם יודע על יהודים, ובראשם שיש דברים שאנחנו לא אמורים לאכול. לעולם לא אשכח את הטיול ההוא בצפון־מזרח תאילנד שבו הגענו לכפר של שבט ההאקה. הם חיו בבקתות במבוק עלובות, לבשו מעט מאוד, לעסו עלים ואבקות שהרסו להם את השיניים, האמינו בשדים, והכניסו אורחים באופן שהזכיר לנו את הסיפורים על אברהם ושרה.
היינו שלושה, שני ישראלים וגרמני אחד, והם ממש רבו ביניהם מי יזכה לארח אותנו. ממילא כשנכנסנו לבסוף לבקתה של ראש הכפר נכנסו אחרינו כולם, פחות או יותר. ואז הוא שחט לכבודנו תרנגולת. ראינו מה היה לו בחצר. היא היתה התרנגולת היחידה שלו, וגם לולא הכשרות, לא היינו מעזים לאכול אותה.
לא יכולנו גם להסביר את עצמנו, כי בשבט הזה אף אחד לא דיבר שום שפה שהיא לא שפת השבט. לך תספר להם עכשיו על תורת משה, ודיני כשרות ושחיטה. לכן ניסינו בתנועות ידיים להמחיש את השקר הבא: במסורת שלנו, הכבוד של האורח הוא שהמארח אוכל את התרנגולת! לאורח אסור באיסור חמור לגעת בה! ככה זה אצלנו.
איכשהו זה הצליח לעבוד, והמארחים כיבדו בהתלהבות את המסורת החדשה שהומצאה באותו רגע ואכלו בהתלהבות; שמחו לקבל תרומה צנועה שתספיק לכמה תרנגולות חדשות; צחקו עלינו כשראו איך התמודדנו בגבורה עם התירס השרוף שלהם, ואפילו לא שמו לב כמה ענקית היתה האבן שנגולה לנו מהלב.
מובן שבסוף הערב דניאל, הגרמני, שאל אותנו על התרנגולת, ואם זה כמו חזיר בשבילנו, וכמובן, מה אכפת לאלוהים מהצלחת. ואני כבר לא זוכר מה ענינו, כי הייתי עסוק בלפרק חתיכות במבוק מקיר הבקתה כדי לייצר איזה קיסם שיעזור לי עם התירס שנתקע, אבל את הערב הזה לא אשכח.
אני מספר את כל הסיפורים הקטנים האלה, כי בימים האחרונים התפרסם שבכיר ברבנות מואשם בכך שנהג ליטול שוחד באופן קבוע כדי להעניק תעודות כשרות. ובכן מי שהיה אחראי למתן כשרות לכל המוצרים המיובאים לישראל, היה - לכאורה - עבריין נוטל שוחד. מה שאומר שכבר שנים, הרבה שנים, מזון לא כשר נכנס אלי הביתה. ועכשיו אני די מאוכזב. שמירת הכשרות הממושכת שלי שכנעה אותי ש"לא כשר" יהיה לי הרבה יותר טעים. ובסוף שום דבר. רק מר בפה.
שוחד הוא לא רק עבירה פלילית, הוא גם חטא חמור מן התורה. הוא לא סתם חטא. הוא מהחטאים שמרחיקים את האדם מכל מה שאלוהי בו, כי הרי רק חלק קטן מהמצוות משורטטות במפורש כניסיון לאמץ את מידותיו של האל. איסור השוחד הוא אחת מהן: "הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דברים). כשרואים את הקלות שבה רב בישראל עובר על החטא הזה, באמת מתחשק לשאול מה אכפת לאלוהים מה יש לי בצלחת, ומה אכפת בכלל.
אין לתאר. הפרשייה הזאת מתפרסמת בתקופה שבה מוסד הרבנות הראשית מצליח לרשום לעצמו זכויות בלעדיות על עצם המילה כשר. העוצמה הפוליטית של הרבנות אפשרה לה לקדם חקיקה שאחריה אסור לי או לכם, או לסבתא שלנו, להצביע על צלחת ולומר "כשר, תאכל חיים שלי", אלא אם כן יש לנו אישור חתום מטעם האיש ההוא רחב הכיסים.
שנעשה את זה זול? בבקשה. דמיינו מה היה קורה אילו סתם משרת ציבור גלוי ראש היה מציע את עצמו למשרת האחראי לכשרות יבוא. יודעים מה? לא חילוני, סתם מסורתי. או לייט כזה עם כיפה פיצפונת שמסמס בשבת. המפלגות הדתיות היו מרעישות עולמות. אבל לא הפעם. הכל בסדר. טודו בום. כולל הבשר מברזיל, ביצי ההפתעה משווייץ ורוטב הצ'ילי המתוק, אבל חריף. הכל כשר אבל מצליח.
כבודו בסך הכל לקח שוחד. לכאורה. וכל השאלה היא אם ברגע ההוא, שבו יקום הנאשם על רגליו ויבקש לאפשר לו לקבל בכלא מזון כשר למהדרין, יעזו השופטים לשחרר כפתור בגלימה ולהתגלגל מצחוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו