טהרן, פברואר 1979. ימים ספורים לאחר שהאייתוללה חומייני חוזר לאיראן ותופס את השלטון מקבלים עובדי אל על בטהרן הודעה שמשרד החברה במרכז הבירה הוחרב והועלה באש בידי המון זועם, זו הפעם השלישית. "החלטתי משום מה, למרות שכבר לא היו במשרד עובדים, להגיע למקום ולבדוק", מספר אבי זיו, קצין הביטחון של אל על בטהרן. "זו היתה ההחלטה האידיוטית ביותר שלי בכל תקופת שירותי באיראן".
זיו, ועימו אורי קפאונר, שעבד בצוות הטכני של החברה, נוסעים בכיוון המשרד. כשהם מגיעים לאזור מחליט אורי, בהחלטה שבדיעבד תציל את חיי שניהם, להחנות את הרכב בסמטה צדדית, ולא מתחת למשרד.
"יצאנו מהרכב ונכנסנו לבניין בן שתי הקומות. בקומת הקרקע ההרוסה היו כמה נערים שנברו בהריסות, אבל אף אחד מהם לא דיבר איתנו. עלינו במדרגות לקומה שמעל, וגם בה הכל היה מנותץ ושרוף. היה ברור לנו שהמקום נבזז. כשהתקרבתי לחלונות השבורים והצצתי החוצה, קפא לי הדם בעורקים. ברחוב, שהיה ריק כמה דקות קודם, עמדו עשרות איראנים והסתכלו על הבניין - בדממה..." קפאונר עוצר את שטף הדיבור שלו, וניכר שגם היום, 34 שנים אחרי, התיאור מעורר בו צמרמורת. "כנראה הנערים מהקומה שמתחת הזעיקו אותם. מה שהיה הכי מפחיד זה השקט. בגלל שקווי הטלפון היו מנותקים, לא היתה לנו שום אפשרות להזעיק עזרה.
אבי: "הבנו שאנחנו חייבים לצאת מייד. יצאנו דרך הכניסה הראשית, ניסינו להיראות רגועים. אבל המפגינים חסמו אותנו. הם היו משולהבים, וקיללו את ארה"ב ואת ישראל. אחד מהם, גדול גוף, הניף בלוק ענקי מעל הראש. זה היה קרוב מאוד ללינץ'".
אורי: "היה לי בכיס הדרכון האירופי שלי, והראיתי להם אותו. להפתעתי, זה עבד. הם הפסיקו להקיף אותי והתרכזו סביב אבי. ניצלתי את העובדה שעזבו אותי ורצתי למכונית. נכנסתי והנעתי, וכשאני מסתכל אחורה, אני רואה את אבי מוקף בקבוצת איראנים".
אבי: "הצלחתי לזנק למכונית, ואז האיראני הגדול זרק את הבלוק על המכונית. אורי לחץ על הגז בבת אחת והרביץ נסיעה מטורפת, ומרוב פחד הוא אפילו לא העביר הילוכים, עד שהגענו למחסום עם אנשי צבא איראנים. מאז אני צוחק עליו שזאת הנסיעה הארוכה ביותר בחייו שבה הוא נסע בהילוך ראשון. אבל בזמן אמת, זה ממש לא היה מצחיק".
תחילת הסוף
"ארגו", הסרט החדש של בן אפלק על משבר בני הערובה בטהרן, החזיר את אורי ואת אבי בבת אחת 34 שנים לאחור. הסצנות המצמיתות בסרט, שבהן צובא ההמון על בניין שגרירות ארה"ב עד שהוא כובש אותו, ואחריהן החילוץ ההרואי של שישה מעובדי השגרירות, כשכוחות הביטחון האיראניים בעקבותיהם וההמון המשולהב משתולל ברחובות, היו עבור עובדי אל על בעיר הרבה יותר מתמונות בסרט.
"תחנת אל על בטהרן, שאליה הגעתי ב־1977 בתור קצין ביטחון צעיר, נחשבה ליהלום שבכתר", נזכר אבי זיו, כיום הממונה על המעברים הבינלאומיים ושדות התעופה של ישראל ברשות שדות התעופה. "איראן היתה בתקופה ההיא מדינה ידידותית, בעלת הברית המוסלמית העיקרית של ישראל. השאה מוחמד רזא פהלווי היה ידיד גדול של השלטונות הישראליים. הייתי בן 27, ועם אשתי ובתי, שהיתה בת שנה וחצי, הצטרפתי למושבה הישראלית בעיר, שהורכבה מסגל שגרירות גדול בראשות השגריר אורי לוברני ואנשי אל על. אנשי הביטחון של החברה חילקו את זמנם בין משימות האבטחה בשדה התעופה לבין משרדי אל על בעיר. באותה תקופה נחתו בטהרן לפחות טיסת נוסעים אחת ביום, ועוד שתיים־שלוש טיסות מטען".
מיכל אדר, שהיתה אז דיילת בשנות העשרים לחייה, מספרת שהנוסעים שבאו לאיראן הורכבו משלוש קבוצות עיקריות: אנשי עסקים ישראלים, עובדי משרדים ממשלתיים שטיפלו בסחר עם איראן, ויהודים איראנים. "בטיסות אל על ארצה היו לא פעם יהודים שהסוכנות חילצה מכל רחבי איראן, וגם איראנים שנסעו לבקר בישראל. החיים בטהרן הצטיירו בארץ כמו איזו פנטזיה, בעיקר בגלל סיקור חייו של השאה בכלי התקשורת: ארמון מהאגדות, מלכה יפהפייה וחיים של בני מלכות".
טהרן קיבלה את הישראלים בסבר פנים יפות. "לא היתה שום תחושה רעה ולא היו בעיות", מספר אבי זיו. "נהפוך הוא. טיילנו ואכלנו במסעדות המצוינות של טהרן, אני זוכר משם במיוחד את הגלידה הנהדרת".
אורי קפאונר, שהגיע לטהרן ב־1977 כדי לעבוד בצוות הטכני של החברה וששימש עד לאחרונה ראש אגף באל על, מתאר את האהדה העצומה לישראל. "האנשים היו מסבירי פנים ולבביים, היה אפשר לחוש בכך בכל מקום. כששמעו אותנו מדברים עברית ברחוב היו קוראים לנו לאכול ולשתות. המדיניות האוהדת לישראל, שהתוותה ההנהגה האיראנית, חילחלה כלפי מטה, וזה בא לידי ביטוי בתחושות של הציבור".
בטהרן פעל בית ספר ישראלי, שנוהל בשפה העברית עם מורים ישראלים, ולמדו בו ילדיהם של מאות הישראלים שעבדו בעיר. ביניהם היו גם ילדיו של דני סעדון, אז מנהל תחנת אל על בטהרן, וכיום מנהל אל על בצפון אמריקה. "אחת מבנותיי אפילו נולדה בטהרן. זה גורם לה קשיים רבים כיום, בכל פעם שהיא מגיעה לבקר אותי בארה"ב".
קפאונר נזכר בטיולים שעשה עם המשפחה ברחבי איראן. "היינו נופשים בים הכספי שנמצא בצפון, מקום שבו היית פוגש את עשירי איראן, אנשים שידעו לחיות טוב ולבלות. וגם שם, כשהיו מזהים אותנו כישראלים, תמיד היו מזמינים אותנו להצטרף. בחורף היו אתרי סקי מצוינים. טהרן היתה עיר שהשאה השקיע בה המון, עם כבישים רחבים, גשרים גדולים, מסעדות ובתי קפה. היו כמובן קשרים טובים מאוד עם אנשי הקהילה היהודית, שמנתה אז כ־80 אלף איש".
לקראת סוף 1977 החלה האדמה באיראן לרעוד. "זה עדיין לא קרה בטהרן, אלא בעיקר בערים אחרות", אומר סעדון. "למרות שהיתה צנזורה חזקה, התחילו להגיע ידיעות על הפגנות ותהלוכות מחאה נגד השאה. המהומות הגיעו לטהרן בקיץ 1978, והמשטרה פיזרה אותן באלימות. הן עדיין לא הציבו יעדים ישראליים כמטרה. אבל ככל שהן התרחבו, קיבלנו הנחיות להיות זהירים יותר, גם בבית וגם בעבודה בשדה התעופה. בבית הספר הישראלי התחילו לתרגל נוהל מילוט במקרה חירום, שכלל גלישה מהקומה השנייה של בית הספר באמצעות שרוול".
קפאונר: "גרנו אז ברחוב פהלווי, במתחם שבו ארבעה בניינים בני 12 קומות, ובו התגוררו גם חברים אחרים במשלחות הישראליות. כמעט מדי יום היו הפגנות אלימות, שכללו שריפת צמיגים, התפרעויות וניסיונות להצית בלוני גז ליד דירות מגורים. באחת ההפגנות עלינו לקומה ה־12 בבניין כדי לצפות במתרחש למטה, והמפגינים, שנראו כמו נחיל של אנשים לבוש שחור, טיפסו על גדרות המתחם. המראה הזה ליווה את הילדים זמן רב לאחר מכן. בהתחלה השאה ניסה לטפל במרי האזרחי באגרוף ברזל, וכוחות הביטחון היו יורים אש חיה על המפגינים".
"אנשי התחנה וגם אנשי הביטחון הפכו לחוצים יותר", מתארת מיכל אדר את השינוי בהלך הרוח. "השהיות בטהרן הפכו קצרות יותר, והמטוסים חזרה היו מלאים בהרבה יותר נוסעים מהרגיל".
נשיא ארה"ב דאז, ג'ימי קרטר, לחץ על השאה לאפשר לאזרחים להפגין ולא להפעיל כוח. קרטר אף איים להפסיק את משלוחי הנשק האמריקני לאיראן אם לא ישופר מצב זכויות האדם במדינה.
"ב־8 בספטמבר היתה הפגנה גדולה מאוד נגד השאה", נזכר אבי זיו. "אני זוכר שראינו ברחובות טנקים וחיילים, זה היה מראה מדהים. במקביל, השגרירות התחילה להכין תוכניות חירום. עשו רשימות של כל הישראלים באיראן, ודרכי התקשרות עם כולם. למרות שההפגנות נמשכו, לא האמנתי שהשאה ייפול, כי היה פחד גדול מאוד משירותי הביטחון שלו".
קפאונר: "זה היה מחזה שאי־אפשר לשכוח. רחובות ברוחב של שישה מסלולי נסיעה היו מלאים במאות אלפי אנשים, אולי אפילו מיליון, לאורך קילומטרים רבים. כוחות הביטחון נאלצו להפעיל נגדם זרנוקי מים. ועדיין, כמעט אף אחד לא האמין שהשלטון ייפול".
הבריחה דרך הקיר
בניסיון להתמודד עם השביתות וההפגנות, החלו השלטונות להטיל עוצר על טהרן בשעות הלילה. "העוצר היה מתחיל בשש בערב ונמשך עד הבוקר", מספר קפאונר. "מי שנתפס בחוץ, נורה. כשהיינו צריכים לקבל טיסה מישראל, היינו יוצאים לשדה התעופה מוקדם, ובדרכים עוקפות - גם כדי לא להיתקל בהפגנות וגם כדי להספיק להגיע בחזרה לפני הטלת העוצר".
בעקבות התגברות המהומות נקטו בתחנת אל על אמצעי ביטחון, שכללו גם דרכי מילוט. אבי זיו מספר כי אנשי הביטחון עלו לגג של המשרד וחצבו חור גדול בקיר שהפריד בין הבניין לבניין הסמוך, כדי שאם העובדים ירגישו מאוימים, הם יוכלו להימלט. אחר כך החזירו את הבלוקים למקומם.
השימוש בפתח המוסווה הגיע מוקדם מן הצפוי. "ב־4 בנובמבר, כשהייתי בשדה התעופה, קיבלתי הודעה שמנסים לתקוף את המשרד", מספר אבי זיו. "יצאתי לשם מייד עם הקב"ט השני, וכשהגענו ראינו מאות אנשים זורקים בלוקים על החלונות ומנסים לפרוץ פנימה. נעמדנו על המדרכה מעבר לרחוב, מאחורי ההמון. זאת היתה התגרות בגורל - אם מישהו היה שם לב לשני ה'אשכנזים' שעומדים שם, אני לא בטוח שהיינו יוצאים משם.
"אנשי הביטחון בתוך הבניין חילצו את העובדים לגג, ומשם, דרך הפתח שהוכן מבעוד מועד, לבניין הסמוך. בזמן שעמדנו על המדרכה ממול, ראינו את עובדי המשרד חומקים מפתח הבניין הסמוך.
"מאוחר יותר הגיעו למקום כוחות צבא איראניים ופיזרו את המתפרעים. אחרי ההתפרעות המקום שופץ, אבל ב־24 בדצמבר שוב היתה הסתערות של ההמון על המשרד, ושוב הצבא פתח עליהם באש".
בעקבות ההתקפה הפסיקה אל על להלין במשרד את צוותי מטוסי המטען, אולם הטיסות נמשכו כרגיל, ויתרה מזאת - כמה חודשים לפני נפילת השאה הוחלף השגריר אורי לוברני ביוסף הרמלין, שהיה לפני כן ראש השב"כ. "אני מניח שאם היו חושבים בארץ שהשאה עומד ליפול, היו משאירים את לוברני בתפקידו לזמן שעדיין נותר", אומר קפאונר.
המציאות המשתנה אילצה אותם לפעול בדרכים יצירתיות. זיו: "בשלב מסוים שמתי על המכונית תמונות של חומייני, משום שזה עזר לנוע בדרכים לשדה התעופה וממנו. לא פעם הייתי מגיע הביתה ממש דקה לפני תחילת העוצר, מה שגרם לאשתי דפיקות לב מואצות. היו הרבה הפסקות חשמל, ובלילות היינו שומעים מהומת אלוהים - מצד אחד יריות ומטחי אש כבדים, ומצד שני זעקות של מפגינים. היינו משוכנעים שבבוקר נראה ערימות של גופות. אבל הרחובות היו ריקים. לקח לנו זמן להבין ששמענו בעצם מלחמה של קולות מוקלטים מקסטות, סוג של לוחמה פסיכולוגית שהם הפעילו זה נגד זה".
סעדון: "המצב הפך מסוכן מיום ליום והתקבלה החלטה לפנות את המשפחות. היו בטהרן מאות רבות של ישראלים, אולי אלפים. אחרי הפינוי הגדול נשארו רק כמה עשרות בעלי תפקידים. שלחתי מכתב לאשתי, שהיתה כבר בארץ, ובו כתבתי לה שאני משוכנע שהשאה לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן".
למרות הסכנה, גם בשלב הזה לא היתה כוונה להפסיק את הטיסות לארץ. "המטוסים לקחו יותר אנשים מהקיבולת הרשמית שלהם", מספר קפאונר. "היתה תחושה של דחיפות, כי המפגינים התחילו להיות אלימים יותר ולהעלות באש את כל מה שהיה מזוהה עם אמריקה ועם המערב. יום אחד ראינו איך מציתים את סוכנות ב.מ.וו, ושרפו גם מקומות שמכרו אלכוהול. כל הזמן היו שביתות. הייתי רואה טורים של מכוניות עומדות בתור לדלק, לאורך קילומטרים, כשהנהגים מחכים שהתחנות ייפתחו לכמה שעות. לנו היה דלק שהגיע בטיסות של אל על מהארץ, אבל זה היה מסוכן, משום שאם אתה במכונית נוסעת, סימן שיש לך דלק ויש לך קשרים וכסף, אז אתה בטח קרוב לשלטון, ואז אתה הופך למטרה. לא פעם, כשעמדנו ברמזורים, היו ניגשים אלינו אנשים ומאיימים".
"ביום האחרון של 1978 התחילה שביתה גדולה, שכללה גם את התעופה האזרחית", נזכר אבי זיו. "למרות זאת, המטוסים שלנו המשיכו לנחות יום־יום, והיתה משמעות לכך שמטוס עם דגל כחול־לבן ממשיך לנחות בטהרן, מין 'שגרירות מעופפת' של מדינת ישראל".
מנהל התחנה, דני סעדון, אומר שהשביתה הכללית התקיימה גם בשדה התעופה, אבל הגנרל שהיה אחראי לתעופה האזרחית ביקש ממנו שאל על תמשיך לטוס. "העברתי את הבקשה לישראל, והוסכם שהטיסות יימשכו. טסנו אז מעל טורקיה, וחצינו את הגבול לאיראן ליד טבריז. באחת הטיסות, כשהמטוס חצה את הגבול לתוך איראן, נשמעה בקשר ההודעה: 'אתם טסים באזור ללא פיקוח. חיזרו על עקבותיכם'. הקברניט אמנון שביט חזר למרחב האווירי הטורקי והודיע לארץ. התקשרתי לגנרל האיראני, והוא הגיע בעצמו למגדל הפיקוח ושלח מטוס קרב כדי שילווה את המטוס לנחיתה".
קפאונר: "בגלל השביתות, המטוסים נאלצו לא פעם לנחות ללא עזרת מגדל הפיקוח. בעת הנחיתה, אנשי צוות המטוס היו יושבים ליד החלונות וסורקים את השמיים, כדי להתריע בפני הטייסים על מטוסים אחרים".
זיו: "לא פעם היו הפסקות חשמל, והצ'ק־אין לטיסות היה נערך לאור נרות. אנשי הביטחון נאלצו לשמש גם סבלים ולהעמיס את המזוודות למטוסים. דני היה מנחית את המטוסים בעזרת מכשיר קשר קטן, והפיאט הירוקה הקטנה שלי היתה מובילה את המטוס שנחת אל מקום החניה שלו".
סעדון: "הייתי עולה עם הרכב למסלול, נוסע עליו ומודיע לטייס בקשר שהוא יכול לנחות. המטוסים אפילו לא הגיעו לטרמינל. היינו פורקים בעצמנו את המזוודות בסיוע הנוסעים, מעלים למטוס את הנוסעים היוצאים, והמטוס היה ממריא מייד חזרה. קיבלנו מהארץ חביות דלק, וחלק ממנו העברנו לאנשי המכס והמשטרה. הם דאגו בתמורה לטפל בנו כמו שצריך. היה אדרנלין גבוה. הרגשנו שאנחנו בסכנה".
גם הדיילת מיכל אדר זוכרת נחיתות והמראות יוצאות דופן בטהרן. "באחת הפעמים היינו באמצע העלאת נוסעים, כשהקברניט הורה פתאום על סגירת דלתות מיידית, למרות שלא כל הנוסעים היו על המטוס. מי שהספיקו לעלות התיישבו, והמטוס התחיל להסיע על המסלול, כשסביבו רצים אנשים ומיידים בו אבנים ועגבניות".
"כמו חיים במוצב צבאי"
ב־16 בינואר 1979, כשהוא נרדף, בודד וחולה, נמלט מאיראן מוחמד רזא פהלווי, השאה הפרסי האחרון. "טיפלנו בטיסה, ופתאום התפשטה שמועה שהשאה עוזב", משחזר הקב"ט אבי זיו. "לא ראיתי אותו בעיניי, אבל ראיתי מטוס ממשלתי ממריא, ובדיעבד התברר שהוא היה עליו".
קפאונר זוכר את ההלם. "כמעט אף אחד לא האמין שזה יקרה. גם אחרי שהשאה עזב, רבים היו משוכנעים שזה מהלך זמני, ושבעוד זמן קצר הוא יחזור".
אבל מי שחזר לאיראן ב־1 בפברואר לא היה השאה, אלא סיד רוחאללה מוסאוי, המוכר יותר כאייתוללה חומייני. "בשלב הזה כבר היה ברור שייתכן שנעמוד מול מצב חירום", אומר קפאונר. "הוכנו תוכניות וקיבלנו תדריכים למצב שבו ניאלץ לברוח, איך צריך להתנהג, מה לעשות ולאן להגיע. צוידנו במסמכים מזהים שונים מאלה שהיו לנו, וקיבלנו הנחיות למקרה שנצטרך לדאוג כל אחד לעצמו".
לאחר שמשרד אל על נשרף בפעם השלישית, עברו הנציגים לעבוד מהבתים. "אורי קפאונר, אבי זיו ואני היינו מגיעים לשדה התעופה מדי יום כדי לקבל ולהוציא את הטיסות", נזכר סעדון. "במקביל התנהלה מכירת הכרטיסים מהבתים, וצברנו שקים עם מיליוני ריאלים איראניים, כי התשלום היה רק במזומן. אחת לכמה זמן העמסנו את השקים האלה על הטיסות לישראל".
הישראלים שנותרו בעיר התקבצו בכמה דירות והשתדלו לשמור על פרופיל נמוך. "זה היה כמו חיים במוצב צבאי", מתאר זיו. "יהודי איראני בשם ג'דה ז"ל, שעבד איתנו מאז ומעולם והיה מאכער שיכול להשיג הכל בטהרן, הסתובב בין הדירות והביא מצרכים ואוכל. באחד הלילות שמענו מטחים כבדים של יריות ממש ליד הדירה. השתטחנו על הרצפה ובבוקר התברר שבלילה הסתערו באש על בניין הטלוויזיה הסמוך וכבשו אותו. העיר בערה, ואנחנו הקפדנו להסתתר. לא היה ברור עדיין איך נצא מאיראן".
סעדון: "היו לנו פריזרים עם אוכל קפוא, והכנו לוח של תורנות בישול וניקיון בבתים שבהם גרנו. באחד הלילות שמענו הרבה יריות, והתברר שבאו לחפש מישהו שעבד בסי.איי.אי וגר באזור שלנו".
קפאונר: "בשלב מסוים התחלנו לקבל טלפונים בסגנון 'אנחנו יודעים איפה אתם גרים'. אז התחלנו להחליף דירות. ישראלים שעזבו השאירו אצלי את המפתחות לדירות ולמכוניות שלהם, וכך יכולנו לעבור בין הדירות, ואני החלפתי רכב כל כמה ימים".
אלה היו הימים האחרונים שלהם בטהרן. "ב־10 בפברואר הוצאנו את טיסת אל על האחרונה לישראל", מספר סעדון. "על ג'מבו של 400 מושבים היו 520 נוסעים. הקברניט אורי יפה אמר לנו, 'בואו איתנו, לא יהיו יותר טיסות', אבל אנחנו נשארנו. חיכינו לקבל מהארץ את ההוראה להתפנות. היה קשה לעמוד על המסלול ולראות את המטוס ממריא אחרי המשפט הזה".
כעבור כמה ימים הגיע לטהרן ראש אש"ף, יאסר ערפאת, וקיבל מהאיראנים במתנה את בניין נציגות ישראל. "אז התחיל לחץ אמיתי לפנות אותנו", נזכר סעדון. "חשבנו לעשות משהו כמו המבצע של רוס פרו, מיליארדר אמריקני שחילץ את עובדיו מאיראן. לצורך כך תיכננתי להנחית מטוס קטן על כביש מהיר, לעלות עליו מייד ולהמריא. שלחתי יהודי שעבד איתנו לבדוק את איכות הכביש. הוא חזר ואמר שיש במרכז הכביש אי תנועה, מה שהוריד את הרעיון מהפרק".
ואז, בשבוע השלישי של פברואר 79', הגיעה שיחת טלפון מהארץ. "קיבלנו הוראה להגיע כולנו ללובי של מלון הילטון, לקראת פינוי", משחזר אבי זיו את השעות האחרונות בטהרן. "ישבנו שם, ומולנו הסתובבו כל הזמן אנשים חמושים בקלצ'ניקובים שהסתכלו עלינו בחשדנות. מאוחר יותר נכנס לבחון אותנו גם איש דת, כנראה מישהו חשוב".
"היו שם אלפי אנשים", נזכר סעדון. "בלאגן אדיר של זרים ואיראנים. אנחנו התמקמנו באיזו פינה וחיכינו כל הלילה. בבוקר הגיעו האוטובוסים שהיו אמורים לקחת אותנו לשדה התעופה. לפני שעלינו, עשו האיראנים לכל אחד חיפוש במזוודות. כשחיפשו במזוודה שלי מצאו את מפתחות הרכב שלי. שאלו אותי איפה הרכב, ואמרתי שהוא חונה ליד הבית. הבחור שמולי אמר לחברים שלו: 'אולי הוא העביר את האוטו לאויבי המהפכה?' והורה לי להמתין. כל שאר הישראלים עלו על האוטובוס ויצאו לשדה.
"הכניסו אותי לחדר קטן. אמרו לי שנוסעים לבדוק שאכן הרכב חונה במקום שאמרתי, ושכדאי לי מאוד להתפלל שהוא יהיה שם. בשעתיים שחלפו פרחה נשמתי, עד שחזרו ואמרו שהרכב אכן שם. חתמתי על מסמך שאני תורם את הרכב למהפכה האיסלאמית, ואז הסיעו אותי לשדה התעופה".
זיו: "עלינו על המטוס, וג'דה, היהודי שסייע לנו, הצליח באורח פלא להיכנס גם הוא, למרות שלא היו לו מסמכים מתאימים. היתה במטוס דממה מתוחה, ורק אחרי חציית הגבול האווירי עם טורקיה, השתחרר המתח באנחת רווחה של כולנו".
* * *
שנים מאוחר יותר, כשדני סעדון היה נציג אל על בלונדון, צילצל הטלפון במשרדו.
"על הקו היתה סוהאם, המזכירה האיראנית שלי, שלה השארתי את כל רכושי. היא סיפרה שכאשר נכנסה לדירה שלנו מצאה שם את אלבומי התמונות, ובהם כל התמונות המשפחתיות שלנו, שאשתי תמיד הצטערה שהשארתי בטהרן. היא ידעה שזה חשוב עבורי, אספה את האלבומים, וכעת כשבאה לביקור בלונדון, הביאה לי הכל. זה היה כל כך מרגש. אני מאמין שיום אחד היחסים עם איראן יחזרו להיות טובים. עוד נחזור לטהרן". √
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו