יש לי בעיה עם אנשים שממהרים לעוף אל החיים שהיו, כמו כוכבי קולנוע מזויפים, שמתאוששים ברגע מפגיעת כדור, מסדרים את הבלורית ודוהרים קדימה
בערך למחרת היום שבו הסתיימה מלחמת לבנון השנייה, יצאנו עם המשפחה לחופשה בצפון. חוץ מכל הירוק והמים והפינוק הגלילי, שנשכחו עם הזמן, היו כמה תמונות שנצרבו טוב־טוב.
למשל, בתי הקפה בראש פינה. עצרנו שם בתקווה לארוחת בוקר נחמדה, אבל בעלת הבית חייכה מין חיוך מר, שהבהיר שאין לנו מושג איך עברה המלחמה על ראש פינה, ואמרה שזה ייקח קצת זמן. אז ראינו במו עינינו מה משמעות המילים "חזרה לשגרה".
המלחמה ההיא ארכה קצת יותר מחודש. כמו תמיד, מקומות שונים חוו אותה בעצימות שונה. בראש פינה, למשל, חודשי הקיץ הם זמן שיא בלי שולחן אחד פנוי, אבל באותו בוקר של אוגוסט העובדים גלגלו צינורות ושטפו בנדיבות ובלי שום חיפזון את אבק המלחמה מהכיסאות ומהשולחנות, וניסו להחזיר לחצרות היפהפיות את המראה המטופח שקצת הוזנח מאז אמצע יולי.
היינו שם רק אנחנו שהתעניינו בארוחת הבוקר, אז כבר החלטנו להתעקש ולהמתין עד שתסתיים השטיפה, שהלכה ולבשה מין טקסיות. כך יצא שישבנו על כיסאות רטובים לגמרי, ואל תכעסו עלי שאני לא זוכר אם הזמנו את הפינוק הזוגי, הפינוק הזוגי הגלילי או את הביוקר של הביוקר, שגורם גם למלצרית הכי ותיקה לריצודי עפעפיים. דבר אחד אני כבר לא אשכח, וזה שהמשמעות הבסיסית של חזרה לשגרה כרוכה בנכונות צוהלת לשבת על כיסאות נוטפי מים, להרגיש איך המכנסיים סופגים אל תוכם את כל הווייתו של הרגע החולף ולענות למלצרית שכן, בטח. נהנים אש. חוזרים לשגרה.
בימים האחרונים אני אוסף חוויות אישיות מכל מיני חזרות לשגרה. מהפעם ההיא לפני המון־המון זמן כשהתברר שמה שגילו לאבא בבדיקות לא היה גידול בעצם. שאפשר לחזור לחיים.
אני זוכר את סעודת ההודיה בביתנו, שהתמלא בהכי הרבה אנשים לועסים ושמחים, חברים ומשפחה מכל התקופות והענפים שהגיעו לברך ולחגוג. האחים שלי ואני רקדנו והתלוצצנו והזענו מול המנגלים, אמא העיפה מהמטבח מטחים של סלטים, ורק חתן השמחה התהלך במעגלים לבדו, שקוע בהרהורים כמו פילוסוף שכל מגדלי ההיגיון והביטחון שהקים לעצמו קרסו ברגע זה לנגד עיניו.
הרגע הזה שינה אותו ואת כולנו. בימים האחרונים אני רואה ושומע יותר מדי אנשים שמתגעגעים לכל מה שהיה לפני פורים. מתגעגעים לפקקי התנועה. לעצבים בצמתים. לעבודה עד אמצע הלילה, אפילו לסוטים שמטרידים באוטובוס. כך שאני מביט סביב ומחפש את אלו שמתהלכים במעגלים ומבינים שכדאי לתת עוד כמה רגעים להרהור הפילוסופי.
הנה לפני שנתיים בערך חזרתי הביתה מבולבל אחרי אשפוז בבית חולים. כבר כתבתי על העניין הזה כאן, אבל אני לא בטוח שבאמת הבנתי אותו. הייתי רוצה שלא לשכוח לעולם את רגע המעבר מפיג'מת האשפוז לבגדים המקופלים שחיכו לי בתיק. את הרגע שבו התנעתי את המכונית ואז הנחתי ראש ובכיתי קצת על ההגה. את המחשבות. את השירים המטופשים שהתנגנו לי בראש כל הדרך הביתה. את הפעם הראשונה שבה עליתי לבמה להופיע וחששתי שאולי שכחתי להוריד מהזרוע את צמיד הפלסטיק של "שערי צדק".
יש לי בעיה עם אנשים שחוזרים מהר מדי לשגרה, כמו כוכבי קולנוע מזויפים שמתאוששים בתוך רגע מפגיעת כדור בכתף, מסדרים את הבלורית וכבר דוהרים בדיוק לכיוון הנכון.
אני מאמין שעדיף להאט, ואני ממש מבסוט מכל מי שמסוגל באמת לעצור את עצמו ולא לעוף אל החיים שהיו. ודאי שלא בלי לקחת איתו משהו שהתחדש בחודשיים האחרונים. לא שאני מאמין בשטויות בסגנון "מה הקורונה באה ללמד אותנו". וירוסים לא באים ללמד. בטח שלא בימי שבתון. וירוסים, כמו רובנו, רוצים לבלוס חלבונים. אבל את הלימודים הכי משמעותיים בחיים אנחנו מרוויחים בדרך כלל כשאף אחד לא מתכוון לתת שיעור. השאלה היא אם אנחנו מוכנים ללמוד. המסקנה שתתקבל עשויה להיות משנת מציאות, וכדי לשנות מציאות יש צורך לא רק בהבנה, אלא במידה מסוימת של רצון, וגם אומץ.
קחו, לדוגמה, את ל"ג בעומר. בלי שנשים לב עברו עלינו שנתיים עם ל"ג בעצימות נמוכה מאוד. אפשר לקרוא לזה ל"ג לרש. בשנה שעברה נאסרו המדורות בגלל היובש וסכנת השריפות. השנה - בשל החשש מגל שני של התפרצות. אבל עם כל הכבוד לסיבות הרשמיות, רוב האנשים שאני מכיר שמחים מאוד על הדעיכה המסוימת של חג הפירומנים. הם שמחים מסיבות סביבתיות, ובגלל עניינים של טעם טוב, או סתם כי הם הורים שמאסו באופן סופי במדורות כיתתיות שנראות כמו חגיגה של ונדליזם מאורגן.
מה שקורה למועד הזה בא להם, וגם לי, ממש טוב, וכולנו - אל תספרו לילדים - כבר שוברים את הראש על תירוץ מוצלח שיצמצם דליקות גם בשנה הבאה, מה שייצר רצף תלת־שנתי שבמסורת היהודית כבר יש לו מעמד של חזקה. כלומר, יש לנו כאן מוסד שעד לפני כמה שנים נראה נצחי ואיתן, והנה הוא משתנה למשהו אחר. מי ידע מהו.
אין ספק שיהיו קרבות מאסף. לפתע יצוצו תימהונים שיבקשו להחזיר מדורה ליושנה. הם יקימו תנועות עם שמות כמו "שומרי הגחלת", "נוסיפה" או סתם "להבה"; יטענו בקול מפויח שהמדורה היא נשמת אפה של הזהות היהודית, שום דבר לא שמר עלינו בגלות חוץ מהיום הזה וסמליו המקודשים - הקרשים בעגלת הסופרמרקט הגנובה, הג'ריקן חורש המזימות ותפוח האדמה. הם יתעקשו לחזור ולהעמיד פירמידות ענק של קרשים כמו פעם, עם ראשי צוררים ומקדמי סיכון כמו אזבסטים ועץ מעובד, ויקראו לכולנו מתבוללים וניאו־רפורמים.
אבל היום הזה משתנה, וזה כמעט בלתי הפיך. תפילתי האחת היא רק שלא יהפוך בסוף לעוד יום "משמעותי" של פאנלים אפרוריים וחפרוריים שידונו במשמעות היום. אנא אל תגרמו לנו להתגעגע לימי העשן העליזים.
לסיום, רבים שואלים אותי אם ראיתי את הכתבה עם שולי רנד ב"המקור". תשובתי היא שלא. אני לא מסוגל. עבור רבים מהאבות הגרושים, זהו חומר טלוויזיוני בלתי ניתן לעיכול. יש פצעים שממש מסוכן לגרד אותם.
אבל אחרי שאמרתי את הדברים, ואחרי שמסתייגים מהצהוב ומהנבירה בחיי אחרים, שגם הם לא בדיוק מזונות־על לנפש, חייבים לומר שטוב וחשוב שהכתבה הזאת פורסמה. ולא רק כדי להגן על שולי רנד עצמו, שהוא אחד האמנים החשובים בישראל וגם אדם סובל מאוד.
חשוב שהיא פורסמה כי היא מאירה צד במציאות שרוב הציבור לא מודע אליו. למשל, ש"גבר מוכה" זה לא בדיחה גרועה. ושיש דבר כזה מסורבי גט. למען האמת, יש בישראל יותר מסורבים ממסורבות. יש מי שחשוב לו לקבור את המידע הזה. ורבים מהקורבנות פשוט מתביישים לספר. חלק גדול מהסיפורים אכן מביך נורא. מה הפלא שכל כך הרבה שומרים בבטן. עד שזה מתפוצץ. הפעם, למרבה המזל, זה התפוצץ על המסך. וטוב שכך. כי גם במקרה הזה, כבר אין דרך לחזור אל השגרה הקודמת.
shishabat@israelhayom.co.il