לפסקל ברוקנר יש קשר מיוחד למחלות ולמוות. הם מלווים אותו מרגע לידתו בפריז, לפני 71 שנים.
הוא הוצא מרחמה של אמו כשחבל הטבור כרוך סביב צווארו, וגופו הקטן כחול. נדרשה שעה של ניסיונות החייאה - העברה בין גיגיות של מים חמים וקרים - כדי להפריך את קביעתם של הרופאים, שהתינוק מת במהלך הלידה. ״הייתי נס״, כותב ברוקנר בספרו האוטוביוגרפי ״בן טוב״, שפורסם לפני שש שנים, ובו הוא מגולל באומץ את סיפור חייו הקשה, כילד יחיד לאב אנטישמי, אלים וברוטאלי, ולאם אנטישמית, שהיתה קורבן להתקפי הזעם של בעלה.
בילדותו חלה בשחפת, מחלה שהיתה נפוצה במשפחתו, ולכן נשלח להחלים במעונות ילדים באוסטריה ובשווייץ. ״המוות והמחלות ליוו אותי מאז כמו שני חברים״, הוא מתוודה בספרו, ומוסיף שכאשר היה בן 19, הזהירה אמו את אחת מידידותיו שלנוכח מצבו הבריאותי, אם הוא יקיים יחסי מין בכל יום, ימות.
צילום: רויטרס
בתחילת העשור השמיני לחייו הסוערים, ברוקנר הוא סופר, הוגה דעות, חבר מועדון ״הפילוסופים הצרפתים החדשים״ (לצידם של ברנאר אנרי־לוי, אלן פינקלקראוט ואנדרה גלוקסמן), וגם פרו־ישראלי וביקורתי מאוד כלפי האסלאם הקיצוני. גילו משייך אותו לאחת מקבוצות הסיכון המאוימות על ידי נגיף הקורונה, ועוד בצרפת - אחת המדינות שנפגעו באופן הקשה ביותר מהנגיף, עם יותר מ־25 אלף מתים עד כה. צרפת של ״החיים הטובים״ נתפסה לא מוכנה כלל למערכה הזאת, ועל סף קריסה.
ביום שני הקרוב, 11 במאי, אמורה המדינה להתחיל בחזרה הדרגתית לשגרה, לאחר חודשיים של סגר הרמטי למדי. בצרפת, כמו באיחוד האירופי (שברוקנר אינו מחובביו), נשמעו קריאות להאריך את הבידוד על השכבות המבוגרות שמעל גיל 65, אבל ברוקנר טען כי מדובר במהלך אנטי־חוקתי, המפר את העיקרון הבסיסי של שוויון. "הזִקנה צועדת לאחור", קבע, "בני ה־60, ה־70 וה־80 של היום יכולים ליהנות מחיים פעילים, ונהנים לפעמים מבריאות טובה יותר מאשר בני 40, שחיים בלחץ מתמיד.
״בבתי החולים יש מאושפזים רבים בני פחות מ־50 ומ־40, במצב קשה. עם זאת, בני העשרה חשים שהם מוגנים יותר בגלל גילם הצעיר. רואים היום במרכולים את הצעירים שמסתובבים בלי מסיכות, עם חיוך קטן על פניהם כשהם רואים אנשים מבוגרים עם מסיכות. אבל המחלה הזו יכולה להכות בכולם".
רעיון הארכת הבידוד למבוגרים בצרפת ירד בינתיים מסדר היום, אבל במציאות הלא ודאית, כשאיש אינו יודע מתי יכה גל המגיפה השני, הכל אפשרי.
***
ברוקנר ספון בימים אלה בביתו. ״כסופר, אני ממילא חי בבידוד רוב הזמן״, הוא אומר, ״אשתי תקועה בבלגיה, מאחר שהיא בלגית ואינה יכולה לעזוב את בריסל, וילדיי אינם איתי. אחת ליומיים אני יוצא לריצה. אני הולך הרבה בפריז, במיוחד כשמזג האוויר יפה, ואני עובד.
"לא הבידוד הוא המדאיג אותי, אלא הסרת הבידוד. אנחנו לא מוכנים לכך, והאסון יהיה נורא יותר החל מ־11 במאי. ישנו האסון הכלכלי שבפתח, שיהיה בעל ממדים מפלצתיים. חלקים נרחבים באוכלוסייה ייכנסו למעגלי העוני. ויבוא הגל השני של המגיפה, שרופאים צופים באמצע יוני, ועוד רבים יחלו.
"צרפת גם צברה איחור גדול בהצטיידות במסיכות, במכשירי הנשמה ובערכות בדיקה להידבקות במחלה. יש בדיקות, אך הן אינן אמינות".
יש האומרים שמגיפת הקורונה היא נקמה של הטבע, שמראה לאדם את מגבלותיו. מה דעתך?
"לטבע אין שום כוונה. הוא לא טוב ולא רע. הוא ניטרלי. הוא לא נוקם, מאחר שנקמה מצביעה על כוונה, אנושית, שלא קיימת בטבע. אבל אם לא מכבדים חוקים מסוימים של היגיינה בסיסית, בין השאר בנוהגי אכילה, יוצרים סכנה של יצירת מגיפות.
"גם מגיפת הסארס באה מסין. פרופ' דידייה פיקאר (רופא צרפתי ידוע; א"ב) הציע להקים בית דין בריאותי בינלאומי נגד בייג׳ין, כדי לחייב אותה לקבל אחריות למגיפה. זו לא הצעה אבסורדית בעיניי, משום שסין הביאה לנו את המחלה ומוכרת לנו את התרופה נגדה. דרך המשי הפכה לדרך המוות. צריך לחשוב על תגובה הולמת לאחר המגיפה".
אתה רואה שינוי ביחס של האדם לטבע לאחר המגיפה, או שזאת אשליה?
"כבר זמן מה אנחנו משנים את יחסנו לטבע. היו פילוסופים רבים שקראו לנו להנהיג שינוי בקשר שלנו לנוף, ליערות, לחיות, כבר במאות ה־18 וה־19, בארה״ב ובאירופה. חלקם מחו על הרס החי והטבע באמצעות התיעוש הכפוי, שהחריף במאה ה־20.
"אני חושב שעכשיו דברים רבים ישתנו. בעיקר, אנשים ילמדו לא לאכול כל דבר - עכברושים, כלבים, עטלפים, פנגולינים, כל החיות הללו שגוויותיהן נמכרות בשווקים בסין, אף שהפילוסופיה הסינית של קונפוציוס מייחסת להן תכונות חשובות של חריצות, קפדנות, עוצמה. חשוב גם שסין תפסיק לייבא לתחומה חיות בר נדירות מאפריקה ומאסיה. זו בעיה עצומה.
"מנגד, רואים שהבידוד העולמי גרם לחיות רבות לחזור לנוף העירוני. בחוצות פריז מסתובבים שועלים, וגם הרבה מאוד עכברושים. כשאני מטייל בשעות הבוקר המוקדמות, אני רואה המוני עכברושים בכל מקום. יצא לי גם לראות זאב ממרחק קצר. במקום שבו עמדו בעבר זונות, יש היום שועלים וזאבים. איילים, דובים וחזירי בר צצים במקומות שונים בזכות הבידוד. חייבים לחשוב מחדש על הקשר שלנו לטבע. הקורונה היא רק איתות נוסף לצורך הזה".
***
המגיפה תפסה את צרפת במצב של חולשה מתמשכת בעקבות שורת משברים קשים: ההפגנות האלימות של ״האפודים הצהובים״ וגל השביתות של ועדי העובדים, במחאה על יוקר המחיה ועל רפורמת הפנסיה שתכנן הנשיא מקרון. העימותים הללו לא הסתיימו, אף שהממשלה חזרה בה מכוונתה לבצע חלק מהרפורמות, שנועדו להבריא את הכלכלה החולה מאוד של צרפת.
למצב הנפיץ הזה יתווספו כעת ההשלכות של משבר הקורונה. שר האוצר הצרפתי, ברונו לה מר, השווה את המשבר הנוכחי למשבר הפיננסי העולמי ב־1929, שהאיץ את עלייתה של אירופה על מסלול מלחמת העולם השנייה. איזה עתיד צופה ברוקנר לצרפת לנוכח האתגרים האלו?
״המדינה הזאת היא אסון״, הוא קובע ללא היסוס. ״אלוהים יודע עד כמה אני אוהב את צרפת. אבל אילו הייתי היום בן 20, הייתי עוזב. בתי, שיש לה גם אזרחות אמריקנית, כבר חיה בארה״ב.
"איך הגענו למצב הזה? בגלל צעדים פוליטיים גרועים ב־30 השנים האחרונות. תחילת הדעיכה היתה בתקופת נשיאותו של פרנסואה מיטראן, שהנהיג מדיניות מחפירה. השנתיים הראשונות של שלטונו היו הרסניות - הוא אימץ תוכנית פעולה קומוניסטית, שהיתה כישלון מוחלט.
"ב־1983 הוא התעלם מאירוע שהיה חשוב מאוד - צעדת צאצאי המהגרים מצפון אפריקה (בעיקר מאלג׳יריה), שביקשו להפוך לחלק מההוויה הרפובליקנית בצרפת. זו היתה הזדמנות שפוספסה להפוך אותם לאזרחים צרפתים מן המניין. מעבר לכך, כדי להרחיק את הימין השמרני מהשלטון, הוא עודד את התחזקות ׳החזית הלאומית׳. בשם 'כיבוד השוני' צרפת הפכה לאוסף של שבטים, שגרים זה בצד זה, בלי להכיר זה את זה.
"מעבר לכך, מיטראן לא הנהיג רפורמות כלכליות, והאבטלה עלתה על גדותיה. זו היתה כמעט בחירה פוליטית שלו, כדי לשמור במקומם את ועדי העובדים, את העובדים והמעסיקים. השיתוק של צרפת התחיל אז. נוספו לכך תהליך פירוק התעשייה, הרס תעשיות המתכת והפחם, העברת מפעלים גדולים לחו״ל. זה הביא, למשל, לכך שתעשיית התרופות שלנו נתונה לחלוטין בידיה של סין, ובאופן מוגבל יותר, בידיה של הודו. צרפת הפכה מהמעצמה השלישית או הרביעית בעולם, לשישית.
"ז׳אק שיראק, שבא אחריו, לא עשה שום דבר לשינוי המצב. גם פרנסואה הולנד. עמנואל מקרון יזם רפורמות, ונטש אותן בדרך. אין לו שום אוטוריטה. צרפת הפכה כבר לפני שנים ל׳אדם החולה׳ של אירופה. לכך צריך להוסיף את פיגועי הטרור, את התפשטות האסלאם הקיצוני בקהילה המוסלמית הגדולה, המהומות בפרברים והמרידה של כולם נגד כולם״.
מקרון נבחר לפני שלוש שנים על גלי התקווה לשינוי, בין השאר בגלל גילו הצעיר. מה נשאר מההבטחה הזאת אחרי שלוש שנים?
"הצבעתי עבורו, ואני מחבב אותו מאוד. הוא אדם אינטליגנטי. אבל האפודים הצהובים, השביתות הבלתי נגמרות, רפורמת הגמלאות שעליה הוא ויתר לאחרונה - ערערו מאוד את מעמדו. נוצר הרושם שהגורל מתעלל בו. הוא צעיר מדי, אין לו כתפיים רחבות מספיק, אין לו אמינות. הנאומים שלו ארוכים מדי, והוא נשמע כמו טכנוקרט. הוא לא הבין שמנהיג צריך לדבר בפשטות אל נפשו של העם, כדי להסביר לו את הסיכונים במצב הנוכחי. המשפטים שלו מסובכים. לפעמים ההצהרות שלו מוגזמות. הוא אמר שאנחנו נמצאים במלחמה נגד הקורונה. הוא אבוד. כל הממשלה שלו אבודה. אני כלל לא בטוח שהוא יתמודד שוב ב־2022".
אתה רואה יורש אפשרי?
"לא. גם מימין וגם משמאל. לרפובליקנים השמרנים אין מועמד שיכול להיות אלטרנטיבה, בשמאל יש קריסה מוחלטת. ז׳אן־לוק מלנשון, מנהיג ׳צרפת המתמרדת׳, הוא פשיסט שמאלני עם בעיות נפשיות. הוא לא יכול לדבר בלי להשמיץ חצי עולם ולא שולט בעצבים שלו. המפלגה הסוציאליסטית הפכה לשלד. אולי מקרון יצליח להתעורר".
מארין לה פן יכולה להיות נשיאת צרפת?
"היא אידיוטית. אני לא רוצה להיות רע, אבל היא חסרת יכולות ואין לה שכל. ראש הממשלה לשעבר, לורן פאביוס, אמר בשעתו ש'החזית הלאומית' מעלה את השאלות הנכונות אבל נותנת להן את התשובות הלא נכונות. לא אפשרי שהיא תיבחר כנשיאה.
"אבל יש לה הרבה אוהדים, כי היא שמה את האצבע על כל הבעיות של צרפת - הפרברים ששוקעים באלימות, ההגירה. יש לה מסר לאומני קלאסי, שהיא אפילו לא מנסה להסוות. אבל היא לא מנהיגה, היא פרובוקציה".
אתה חושב שהאיחוד האירופי ישרוד את המשבר הנוכחי?
"אני ממש לא בטוח. לא מן הנמנע שגרמניה, הולנד וכמה ממדינות הצפון יעזבו את האיחוד, בטענה שאינן רוצות לשלם עוד עבור מדינות מועדון הים התיכון - צרפת, ספרד ואיטליה, ששקועות בחובות. המשבר הזה חשף ניגוד מעניין בין אירופה הפרוטסטנטית והמצליחה, בצפון של אירופה, לבין אירופה הקתולית, בדרום.
"זו לא חלוקה מוחלטת, כי יש מדינות קתוליות שמתפקדות היטב, כמו אוסטריה ופולין. אבל הפער בין הדרום לצפון לא מפסיק לגדול. בדרום לא מסוגלים לענות על צורכי הזמן, לשמור על מערכת פיננסית בריאה ועל תקציב ציבורי מאוזן. זה מדאיג.
"אני לא בטוח שהידידות הצרפתית־גרמנית תשרוד את המתחים הללו, אלא אם כן תהיה בצרפת צמיחה כלכלית משמעותית. לצרפת יש הקללה שנקראת ועדי עובדים, ששובתים כדי לשבות. כל הצרות והבעיות שלה רק יוחרפו בגלל משבר הקורונה, שמציג את כל החולשות שלנו והפגיעוּת שלנו".
אתה שותף להערכה שאחת מתוצאות המשבר תהיה התחזקות הרגשות הלאומיים?
"התחזקות הלאומנות ניכרת זה זמן מה במדינות אירופה מול האיחוד האירופי, שהוא מעין ביורוקרטיה עצומה, חסרת כוח וסמכות. המגיפה עשויה לחזק את הרגשות הלאומיים, רואים שכל מדינה ניהלה את המשבר בדרכה היא. חלקן ניהלו את המשבר היטב - גרמניה, אוסטריה, דנמרק. גם מדינות כמו פורטוגל ויוון, שיש להן הרבה פחות מתים מאשר לצרפת.
"אבל כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים, כמו בתחומי הכלכלה או המחקר, יש צורך במבנה על־לאומי. הבנק האירופי יממן במיליארדים את ההתמודדות עם ההשלכות הכלכליות של המשבר. לכך יהיה צורך בתרומה של מדינות שחברות באיחוד, ובראשן גרמניה. גרמניה נותרת השחקנית הראשית. אמרו שהיא בדעיכה, שמרקל חולה, אבל גרמניה תמלא עכשיו תפקיד מרכזי, לטוב או לרע. האיחוד האירופי אכן יכול להיעלם. בכל מקרה, אין לו משקל ברמה הבינלאומית. אין צבא אירופי, אין מדיניות חוץ־אירופית".
ברוקנר נחשב בעיני רבים בשמאל הצרפתי לילד רע. בתור מישהו שבא מהשמאל, הוא מתחשבן עם הנהייה של השמאל המערבי אחרי העולם השלישי, שמבוססת, לדבריו, על שנאה עצמית אובססיבית. הוא לא היסס להביע תמיכה פומבית בישראל, במלחמה של נאט״ו נגד סרביה בקוסובו, ובמתקפה האמריקנית על עיראק, שהביא לשחרורה משלטון העריצות של סדאם חוסיין.
ביקורת עזה עורר ספרו על האסלאמופוביה, שיצא לאור לפני שלוש שנים, ובו הוא מנפץ את התפיסה שלפיה קיימת שנאת מוסלמים גזענית ומכנה את האסלאמופוביה ״גזענות מדומיינת״. השנים שבהן גדל בבית רווי שנאות, מתחים ואלימות הן שעיצבו את דעותיו, שבגללן יש הסבורים שהוא יהודי.
״כשאני אומר שאני לא יהודי״, צוחק ברוקנר, ״אומרים לי - 'זה בסדר אם אתה לא רוצה להודות בכך, אנחנו מבינים אותך'. מאז הופעת הספר על האסלאמופוביה צועקים לי ברחוב ׳ציוני מלוכלך׳ ושואלים אותי כמה היהודים משלמים לי. זה מאוד אירוני. אבי היה נקלע לייאוש עמוק בגלל זה״.
סבא שלו, אביו של האבא, נלחם נגד גרמניה במלחמת העולם הראשונה. "אבא שלי בחר לעמוד לצד הרייך השלישי ב־1939, מתוך שנאה לאביו. במהלך המלחמה הוא העביר את שנות הבחרות שלו בברלין, ואחר כך בווינה, כעובד מרצון ב׳סימנס׳ עבור מערך הלחימה הנאצי. במהלך 1945 הוא התחבא באוסטריה, ואז חזר לצרפת, לאחר שרוחות הנקמה נרגעו.
"אמי היתה הקורבן שלו. הוא היה אלים מאוד, ברוטאלי. הוא הרג אותה. היא נתנה לו להרוג אותה. כל חייה הוא העליב אותה, היכה אותה".
ברוקנר מספר שהיתה לו "ילדות גרמנית״. ״בגיל שנה וחצי נשלחתי לבית ילדים באוסטריה, ושם למדתי את השפה הראשונה שלי, גרמנית. מאוחר יותר היתה לי אומנת גרמנייה, שתרגמה לאמא שלי את מה שאמרתי, ולהפך. אחיה של האומנת היה קורבן של תוכנית המתת החסד הנאצית לנכים ולבעלי בעיות נפשיות. הוא הומת בתא גזים. היא דיברה על כך הרבה. מאחר שאבא שלי היה אנטישמי מאוד ובעל נוסטלגיה חזקה לרייך הנאצי, צללתי לשאלה היהודית מגיל צעיר. הזעם האנטישמי שלו עורר בי רפלקס של הזדהות עם מה שהוא שנא".
מה היתה תפיסת העולם של אמך?
"היא היתה שותפה לדעותיו במשך זמן רב. אצלה זו היתה אנטישמיות קתולית. הוא היה פרוטסטנטי, משפחה של הוגנוטים, מאלה שעברו לגור בגרמניה ובאוסטריה וחזרו מאוחר יותר לצרפת. הוא היה בהתחלה קרוב לימין הקיצוני הצרפתי, ואחר כך היתה לו תקופה ליברלית. הוא אפילו הצביע לשמאל, התעניין בסוגיה היהודית, קרא את חנה ארנדט וסופרים יהודים אחרים. בסוף חייו הוא חזר לאנטישמיות הקלאסית שלו.
"המאפיינים העיקריים של האנטישמיות הצרפתית הם קנאה ושנאה. היום מוצאים בצרפת סופרים צעירים שמצד אחד רוצים להרוג את היהודים, ומצד שני רוצים להיות יותר יהודים מהיהודים - לומדים תלמוד, מתגאים בידידות שלהם עם ישראל. חוויתי את הניגוד הזה עם אבא שלי".
***
יש היום יותר פתיחות לטענה שלך שאין גזענות כלפי המוסלמים?
"במידה מסוימת. הבעיה היא שהשמאל והתקשורת קונפורמיסטים מאוד. מהרגע שרעיון מסוים הופך להיות חלק מאוצר המילים הגלובלי, קשה מאוד לשנות את המשמעות שלו. למונח אסלאמופוביה יש מרכיב אנגלו־סקסי חזק מאוד. האמריקנים והאנגלים הם אלה שיצרו אותו ב־1989 במהלך פרשת סלמאן רושדי, ועבורם הוא הפך כיום למקבילה של האנטישמיות והגזענות. בבריטניה היה בית הוצאה לאור שסירב להוציא את הספר שלי והפר חוזה כתוב. זה מראה את העוצמה של ארגוני לובי מסוימים".
הטרור ומשבר ההגירה לא שינו את הגישה?
"הם שינו את הראייה העממית. אבל בצרפת, כמו במקומות אחרים באירופה, יש הפרדה ברורה בין הרגשות העממיים, שמוצאים מקלט בימין ובימין הקיצוני, לבין עמדת האליטות, שנשלטות בידי השמאל ודבקות בעקרונות שלהן יותר מאשר במציאות. זו הטרגדיה של 'החזית הלאומית' בצרפת - מפלגת ימין לאומנית, שקלטה לשורותיה את הפועלים שהצביעו בעבר למפלגה הקומוניסטית.
"אנשים עוינים את האסלאם הקיצוני, אבל לא מעזים לומר זאת מחשש שיוענשו בתקשורת. יש פער בין המעמד האינטליגנטי, שמדבר בלשון של סובלנות ופתיחות - מקרון הוא דוגמה מצוינת שלו - לבין הרגשות העממיים, שהפוכים לזה. רק פיגועי טרור הביאו את מקרון לדבר על טרור אסלאמי. עם זאת, הוא מתמודד עם הבעיה באמצעות צעדים מתונים מאוד".
למה לאירופה קשה כל כך להודות בסכנה העכשווית של האנטישמיות?
"פשוט מאוד: בכל הערים הגדולות במערב אירופה ראשי העיר והנבחרים צריכים לבחור בין קהילות מוסלמיות גדולות לקהילות יהודיות קטנות. זאת למעשה התיאוריה של פסקל בוניפס (חוקר צרפתי סוציאליסטי; א"ב), שבתחילת שנות האלפיים אמר שבצרפת יש חצי מיליון יהודים מול 7-5 מיליון מוסלמים, כך שהאינטרס של המפלגה הסוציאליסטית הוא ללכת למקומות היישוב של המוסלמים, ולא לדבוק במאבק נגד האנטישמיות.
"הוא כמובן מכחיש שאמר זאת, אבל כולם הפנימו את ההיגיון שלו: מבחינה אלקטורלית עדיף לתמוך בעיירות הפרברים, על הקהילות המוסלמיות שבהן, מאשר בקהילות היהודיות הקטנות. בצרפת יש קהילה גדולה יחסית, אבל במקומות אחרים - כמו בשבדיה - זה מיעוט קטן ביותר, שמוצא את עצמו חייב לעזוב. העיר השבדית מאלמה הפכה כמעט ל'יודנפריי' (חופשייה מיהודים, במינוח נאצי).
"צריך להוסיף לזה את העובדה שהיהודים נשארים השעירים לעזאזל האולטימטיביים, מכוח המסורת. כשנגמרים כל שאר השעירים לעזאזל, תמיד נשאר היהודי. בנובמבר 2019 ז׳אן־לוק מלנשון, חילוני טהור ושמאלני קיצוני, השתתף בהפגנה נגד האסלאמופוביה, שארגנה קבוצה שקרובה לאחים המוסלמים בפריז. מאוחר יותר הוא האשים את הנהגת הקהילה היהודית בכך שתרמה להפסד של ג׳רמי קורבין בבחירות בבריטניה.
"אנחנו עדים להופעתה מחדש של אווירה מוזרה, שמזכירה את סוף שנות ה־30 של המאה הקודמת, כשחלק מהשמאל הקיצוני עבר לפשיזם. אנחנו קרובים מאוד למצב הזה בצרפת. יש השתלבות בין הימין לבין השמאל הקיצוניים, שהיא מדאיגה מאוד. אני מכנה זאת 'דוריוטיזציה' - על שם ז׳אק דוריו, פוליטיקאי צרפתי שהחל את הקריירה שלו במפלגה הקומוניסטית, הפך בשנות ה־30 לפשיסט, שיתף פעולה עם הנאצים והיה חבר בלגיון המתנדבים הצרפתים שנלחמו בחזית המזרח לצד הגרמנים נגד הבולשביזם. הכל אפשרי כיום. הריקבון כה עמוק. הנשמות אבודות".
***
חתמת בשעתו על ״יוזמת ז׳נבה״ לשלום בין ישראל לפלשתינים. היית עושה זאת שוב היום?
"אני לא מומחה גדול בענייני ישראל, אבל היום המצב שונה מאוד. אני עדיין לא רואה פתרון אחר מאשר הסדר של שתי מדינות, כי שני עמים במדינה אחת זה מצב שעלול לגלוש מהר מאוד לעימות או לבנטוסטן, מדינות החסות שייצר משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.
"עם זאת, אני חושב שההנהגה הפלשתינית פספסה מאז כל הזדמנות אפשרית - הסכם אוסלו, ועידת קמפ דיוויד. הם נכנסו למשחק טרגי של הורדת ידיים, שבו השטח שלהם הלך והצטמצם. פינוי רצועת עזה לא נתפס אצלם כהזדמנות לצמיחה, אלא כהזדמנות לחיזוק של הגופים הקיצוניים. הישראלים השאירו להם חבל ארץ משגשג, שחמאס הפך למדבר כאוטי ואומלל. גם עסקת המאה של טראמפ היתה יכולה להיות עבורם הזדמנות, גם אם זו תוכנית שמציעים המנצחים. עדיפה ריבונות קטנה על פני חוסר ריבונות מוחלט.
"ההנהגה הפלשתינית, מקסימליסטית בדיבורים, מותירה בידיים ריקות את העם הפלשתיני, שנוצר ממילא מלא־כלום כתגובה להקמת מדינת ישראל. אין להם הנהגה, אין להם מרחב ואין להם התנאים של הערבים הישראלים, אזרחי ישראל הערבים.
"אפשר לומר שישראל ניצחה במלחמה הביטחונית. כל שכנותיה, למעט ירדן, נמצאות בכאוס מוחלט, פוליטי וצבאי. כולם נלחמים בכולם. המדינה היחידה באזור שמשגשגת ונהנית משלום היא ישראל.
"אבל השאלה הפלשתינית עדיין לא נפתרה, ולכן זה ניצחון שיוצר בעיות. כל מי שאמר לפני 20 שנה שישראל היא סרטן שייעלם בעולם הערבי והמוסלמי שמסביבה - טעה. קרה ההפך מזה. עכשיו ישראל גם הפכה לידידה של אמירויות המפרץ נגד איראן. עם זאת, העניין הפלשתיני לא נפתר".
אולי הרעיון של שתי מדינות אינו הפתרון היחיד?
"יכול להיות. אבל צריך להמציא פתרונות אחרים, ולמצוא שותפים בעלי מעמד למימושם. היום אין כאלה בעזה וברמאללה. גם שם, כמו בצרפת, היעדר המנהיגות הוא בעיה אמיתית".
shishabat@israelhayom.co.il
