1 סיימנו לדבר על מטושים. העונה עכשיו היא עיטושים. פריחה, אביב, לבלוב. אפצ'ים קטנים וגדולים, טיפתיים ברובם, מחברים את חצי הכדור הצפוני לשרשרת אנושית מרגשת אחת: שאיפה עמוקה דרך הפה ואז התזה החוצה דרך האף, דרך הפה, ואם אתן אחרי לידה, אז לא משנה.
ההנחיה היא "להתעטש למרפק". אבל "מרפק" הוא המפרק המחודד שאיתו בוקעים את הדרך בקריירה או מעירים למישהו בארוחה משפחתית, זווית בקו המתאר החיצוני של הגוף, המשולש שמסייע בימים אלו לפתוח דלתות, ואם אתם מספיק מדויקים - אף ללחוץ על כפתורי מעליות.
בציורים שמדגימים שמירה על היגיינה רואים שיעול או עיטוש לתוך הגומה הפנימית שבין האמה לזרוע, לא למרפק! "להתעטש למרפק"? זה איננו מרפק, כפי שהחלק הרך שמאחורי הברך איננו ברך! כפי שבית שחי איננו כתף! ובכן, לבית השחי של המרפק יש שם. קוראים לו גֻּמָּץ. אמרו מעתה: יש להשתעל לתוך גומץ המרפק. להתעטש לתוך הגומץ. סוף־סוף משהו ב־ג' למילון הקורונה. גומץ.
2 מסיכות. תמונות הקורונה הן תיאטרון אקסצנטרי. שופטי בג"ץ נכנסים להיכל במסיכות תואמות. שוטרים נראים כמו ילדים שהתחפשו. הקופאית נראית כמו מתמחה בכירורגיה פנימית. אושיות אינסטוש במסיכות אופנה נראות כמו מלכות דראג בשוד בנק. וכל מי שאי פעם שאל את עצמו אם לזרוק את הג'ינס לכביסה או למשוך עוד יום, שואל את אותה שאלה לגבי המסיכה.
שמתם לב שבטקס יום הזיכרון רב הכותל היה מאודה לחלוטין? לעומתו, באותו טקס, נשיא המדינה - גם הוא במשקפיים - נכח בזגוגיות צלולות? מניעת אדים במשקפיים דורשת מיומנות בהצמדת המסיכה לאף. או ספוג מיוחד בין המסיכה למשקף. או וישר. לא ייתכן שחלקים מהאנושות צריכים לבחור בין מסיכה לבין משקפיים. חבל שאין לנו זימים.
המסיכה הרקידה לנו את הנפש. מדהים כמה האף והפה חשובים לתקשורת הלא מילולית. כמה קשה לראות ילדים חבויי פה. כמה משונה לזהות חברים ככה. ומתברר שיש דבר כזה, "חיוך עם העיניים".
המסיכה משחררת וכולאת בו בזמן. אפשר לאכול סלט פדיחות עם עשבים ירוקים בלי חשש מפטרוזיליה בשיניים, אבל אי אפשר להריח פרח דרך המסיכה. אפשר לאכול שום בלי חשש מריח פה, אבל אי אפשר להעיף זבוב בנשיפה. אני לא צריכה לשים אודם, אבל לא יכולה ללקק את המכסה של המעדן. או לשרוק. או לקרוא שפתיים. או לכבות נר. ואחרי הכל, לא יודעת איך, הילדים מצליחים לאכול חמציצים דרך המסיכה.
3 אנשים עם או.סי.די מכירים את הלופ שאין ממנו מוצא לגבי שטיפת ידיים בשירותים ציבוריים. כדי לגעת בברז צריך לשטוף קודם את הברז, אבל בשביל זה צריך לפתוח אותו, והוא הרי מזוהם. כך לגבי מתקן הסבון. אין לתאר מה קורה כשמגיעים לדלת היציאה מהשירותים. בתוך או.סי.די עולמי, מועתק הלופ אל בקבוקי האלכוג'ל: איך נוגעים בפייה של בקבוק אלכוג'ל שנמצא במקום ציבורי?
4 בעבר היו ציפורניים בנויות סמל למזכירה. בשנים האחרונות הן סטנדרט תקני אצל נשים מכל המקצועות והסוגים. גם אני הייתי מכורה. עשר שנים שאני מתעללת בתאים המתים שלי ומחליפה אותם בחניתות מחודדות בצבע אדום. כבר הכנתי תשובה לנכד שישאל, "סבתא, למה יש לך ציפורניים כל כך ארוכות?", ומכתב התנצלות לצדיקות שיטהרו את גופי אחרי 120 ויצטרכו להתמודד עם ציפורני האקריל.
ציפורן ארוכה אינה מעידה עוד על בעליה כעדינות וכשבריריות. מה שלא עשה הטבע, עושה הכימיה. כל בנויה היא גיבורת־על, שמשחררת צמיגי מכונית באמצעות פלסטיק קשיח שמחובר לה לאצבע ומפרקת ארונות עם היד הביונית. והנה, בחסות סגר הקורונה והשבתת הקוסמטיקאיות, קולפתי מעורי. תחת הציפורן המלאכותית, מבוישות והמומות, נחשפו ציפורניי המקוריות, אסופת רקמות רכות שלא ראו אור שמש זה שנים. בונות הציפורניים שבו לפעילות, ואני החלטתי לעשות ניסיון וללכת בלי.
אשתדל שלא לאמץ נורמות טבע נוספות, לא אגדל שממיות חופש או אנגן בגיטרה על גדת נחל, אבל יש מצב שאני לא מחזירה את היד הביונית. אני לא יכולה לפתוח פיסטוק, אבל פעולות כמו קילוף מדבקה או הפרדת כוסות חד־פעמיות הפכו פשוטות יותר. גיליתי כמה כיף ללוש עיסה לקציצות כשהציפורניים קצרות ולא נלכד תחתן חומר. שלא לדבר על חוויית הטיפול באבוקדו. עולם חדש.
5 כל מה שקשור בתנועה - הוקפא. טיסות, רכבות, נסיעות. "שבו איש תחתיו, אל ייצא איש ממקומו" (ספר שמות). ישבנו על מקומנו. עוצר התנועה כמשל לעצירות כוללת. דבר לא זז. מד הצעדים באפליקציה הבין בעצמו ושתק. ישבתי מול הזום באותה נקודה בבית שבה העמדתי את הילדים לצילומי התחפושות. לא צעדתי יותר מ־100 צעדים ביום. הוספתי 50 קילו ב־50 יום.
חברה סיפרה על הנסיעה הראשונה במכונית עם הילדים, טיול שנתי: הנה דגל, הנה רמזור, הנה מכונית אדומה. האמת היא שילדים להורים גרושים נסעו כל הזמן הזה. הם עברו בין הבתים, לעיתים בדילוגים של יום־יום, החליפו תפאורה, נאלצו להתלבש. יש גם יתרונות.
גם אל התפילות לא הלכנו. הן באו אלינו. מנייני המרפסות והתפילה המשפחתית במניין נוסח סלוניקי, בסלון, היו מאילוצי התקופה הנוחים ביותר. פעם, כשהילדים רבו ואני צרחתי עליהם, הבנתי שאנחנו נשמעים היטב בתוך תפילת הלחש שמתקיימת בחוץ. בפעם אחרת עצרתי ילד שיצא מהמקלחת במגבת ועדכנתי אותו שלא יזוז: יש קדושה עכשיו. וכשאכלתי מילקי בפיג'מה ושמעתי את קריאת התורה, הרגשתי חילול הקודש. מעניין אם נחזור ונטרח אל בית הכנסת במקום פשוט להוציא את הראש מהחלון.
ועכשיו, כשאנחנו יוצאים לאוטו עם חצי מסיכה על אוזן אחת, יש להיזכר קודם איך קושרים שרוכים. להוסיף לזמן הפגישה גם את משך הנסיעה אליה. להיזכר איך מפעילים תוכנת ניווט ואפליקציית חניה, ולא להתבלבל בין הידית שפותחת את הבגאז' לידית שפותחת את מכל הדלק.
6 כשהכל ייגמר אני רוצה שמישהו, לרגע קט, לחמש דקות, ישרת אותי. יגיש לי קפה. או ישטוף אחריי את הצלחת. או יחליף לי מצעים בחדר במלון. חמש דקות שישרתו אותי ולא אני אשרת. את הרצפה אני כנראה אמשיך לשטוף לבד. מחשבות גדולות עלו בי בתקופה הזאת, רעיונות של פעם בדור. הנה אחד מהם: למה אין דירוג מסודר למגבים? כשאני קונה מגב, איך אני יכולה לדעת מה איכותו, מה כוחו בגריפה? למה אין אתרים שממליצים על מגבי שטיפה לפי עוצמת האחיזה במרצפת? כוכבים שיציינו את סולם כינוס המים של כל מגב? לפעמים מגב טוב הוא ההבדל בין חיים לאיכות חיים. נשבר הגב. תנו ציון למגב.
emilya@israelhayom.co.il