צריך להפנים, אנחנו חוזרים לחיים

השמועה עברה מהר נורא בין הבתים בשכונה. רבים גם ירדו למטה לחצר המרכזית, לבדוק אם זה באמת נכון. אנשים שעד אתמול חייכו והסתובבו בנחת עם חצי כוס בירה ושלושת רבעי פיג'מה, נראו מודאגים.

"אנחנו יוצאים לברר", אמרתי, לקחתי את אורלי ונכנסנו לאוטו ששעט לכיוון מרכז העיר. מכל עבר נראו המוני אנשים הולכים מהר מחנות לחנות. "זה קורה באמת", אומרת לי אורלי, "זה נגמר, חוזרים לחיים הקודמים".

"חכי", אני אומר לה, "אל תאבדי תקווה, אולי תהיה עוד התפרצות וברבש יחזיר אותנו לסגר, אנחנו לא מתייאשים כל כך מהר".

"עזוב", היא אמרה, "צריך להפנים, חוזרים לחיים".

עוד בנושא:

•מעם רודף בצע לעם רודף ביצה

•אושר לא קונים במכולת

•האם חקירות אייל גולן ייחשפו?

ידעתי שהיא צודקת. כמה אפשר לשבת, לעשות רק מה שאתה רוצה באמת, לחיות ממענקים, לעצור תשלומים, לגלות עולמות חברתיים חדשים לגמרי, לאכול הכל כי ממילא החיים כל כך שבריריים, לשתות עוד יותר כי חייבים להיות שמחים. ברור שכל הדבר הזה חייב להיפסק ומישהו יחזיר אותנו לחיים האמיתיים. זוכרים? לחפש את המפתחות שעה כל בוקר, לצרוח על הילד שאנחנו מאחרים לבית ספר, לחזור מבית ספר, להיזכר שלא הכל מוכן לפגישה הראשונה בעשר ואיך מבטלים את הפגישה של ארבע, ומי לוקח היום את הילד וכמה קיבינימט יצא המע"מ בסוף? להזמין חברים לשבת או לא? ואם לא, מה נעשה בשבת? ובשישי, מה נעשה בשישי? הרי צריך לעשות משהו, נכון? לא נשב בבית כמו בקורונה, חייבים לצאת, להגיע, לעשות, להספיק, להשיג, להרוויח, לנצח, להיות ראשונים ומאושרים!

שאלוהים יעזור, החיים הקודמים נמצאים מאחורי הדלת, ומיום ראשון חוטפים אותנו אליהם. הסתכלתי שוב על אורלי ופתאום היא חייכה. הייתי בטוח שגם היא נזכרה כמה טוב היה, אבל אז ראיתי שמבטה נעול על המדרכה מהצד השני והיא לא יכולה להוריד משם את העיניים. זאת היתה חנות נעליים פתוחה. ניסיתי לעצור אותה שתחכה רגע, אבל לא היה עם מי לדבר. היא שעטה לעבר החנות כשהיא דורסת בדרך כמה קשישים שיצאו מהבית לראשונה.

"שכחת את הארנק", צעקתי לעברה, אבל היא נעלמה בחנות.

"מטומטם, מה אתה עומד פה?"

הסתכלתי, זה היה מישהו בג'יפ שחור ועצום שהפרעתי לו קצת. "אה, זה אתה. השמאלני המטומטם מאייל גולן... חבל שלא לקחה אותך הקורונה". הוא גם הוציא איזו אצבע מרשימה ונסע משם.

כן, אין ספק, אנחנו חוזרים בדיוק למקום שבו היינו דקה לפני המגיפה הנוראה הזו. גם המסיכות לא ממש יעזרו להסתיר. החיים חוזרים למסלולם המדויק. חבל.