"אולי המשבר יגרום לאנשים לקבל את האחר, אבל טבע האדם הוא לשכוח מהר"

ברגע אחד, אי שם באמצע מארס, כל עולם הכדורגל קפא. המגרשים ננעלו, האימונים בוטלו, טורניר היורו נדחה. הליגות נכנסו לסחרור של לוחות זמנים וחוזים, והשחקנים ברחבי העולם הסתגרו בבית.

"זאת תקופה לא נורמלית", אומר ביברס נאתכו (32), שהקורונה תפסה אותו בסרביה עם אשתו טליה והילדים אכרם (7), איינאל (5) ואריאן (3). "זה להיות סגור בבית כל היום ולהעסיק שלושה בנים בני 7 ומטה, ולשמור על שפיות.

"בוא נגיד שאנשים מתלוננים שמשעמם להם ואין מה לעשות - אז אצלי זה בדיוק ההפך. תקופה יותר קשה מהרגיל. תקופה שנספר עליה לנכדים. צריך להפיק את המיטב, כמה שזה נשמע משוגע".

נכון לאמצע השבוע, אובחנו בסרביה כמעט 8,500 חולים בקורונה. 168 מתו מהמחלה, יחס של 19 מתים למיליון תושבים.

"עד עכשיו, ההוראות כאן היו לא לצאת בכלל מהבית", מספר נאתכו. "היה הסגר מלא כל יום החל מ־5 בערב, ולפעמים גם לאורך כל סוף השבוע. הקבוצה שלחה לנו תוכנית אימונים, אבל לא כולם יכולים להרשות לעצמם לצאת. למזלי, אני גר בבית פרטי, אבל בבניינים ההגבלות חמורות יותר.

"קניתי כמה מכשירי ספורט וגם מכונת ריצה, שמתי אותם בחצר ועשיתי ריצות קצרות. יש לי גינה קטנה ליד הבית, אז יכולתי להתאמן שם קצת. בעיקר מאלתרים. מחפשים תרגילים באינטרנט, מנסים להמציא כל פעם משהו כדי שלא ישעמם. כקבוצה עשינו כמה פעמים אימונים דרך הזום, אבל זה היה יותר בקטע של להיות כולם ביחד.

"עכשיו התחילו לשחרר טיפה. אולי בשבוע הבא כבר נחזור לאימונים בהגבלות".

נאתכו הגיע בקיץ לפרטיזן בלגרד, אחרי עונה בינונית באולימפיאקוס היוונית. "היתה לי התאקלמות מהירה וטובה, עונה באמת מצוינת, ועכשיו זה נעצר. איך אפשר לחזור לאותה נקודה? בתסריט הכי טוב, בתוך שבועיים נחזור לאימונים רגילים. אבל אז נצטרך עוד חודש רק כדי לחזור לכושר. נצטרך לסכן את גופנו, מבחינת סכנת פציעה, כדי לנסות לחפות על הזמן שלא עשינו כלום. וכמובן שברקע יש קיצוצים בכל עולם הכדורגל".

•••

"אצלנו, היחיד שיוצא מהבית כבר 40 יום זה אני", מספר בירם כיאל ממקום מושבו באנגליה מוכת הקורונה. "אני הולך לסופר, מביא אוכל וחוזר".

אנגליה היא אחת המדינות שספגו את מספר החולים הגבוה ביותר: השבוע עמד המספר על יותר מ־161 אלף, מהם מתו מהמחלה כמעט 22 אלף - יחס של 319 מתים למיליון תושבים.

כיאל (32) מספר כי קיבל מקבוצתו, ברייטון מהפרמייר־ליג, מיני חדר כושר הביתה, כדי לקיים שגרת אימונים דרך הזום. "זה לא קל", הוא אומר. "אני עם שני ילדים (פירלו, בן 6, ואליאן, בן 3), אבל למזלנו, מזג האוויר כאן הסתדר בשלושת השבועות האחרונים, כך שהם יכולים לצאת קצת לגינה לשעה־שעתיים כיפיות.

"לילד הגדול יש לימודים אונליין בבוקר. אחר כך קצת טלוויזיה עם האח שלו. לפעמים הם נכנסים לבריכה בחצר, ואני משחק איתם כדורגל או סולמות ונחשים. אני נותן להם לנצח.

"אני מנסה גם לעזור לאנג'לה עם האוכל. היא אומרת שאני שף טוב. בזכות הקורונה אני משתפר - דגים על האש, סטייקים, hot sausage על האש. לא רק ברביקיו, אני עושה גם רטבים בצד!

"אמרתי לאשתי, איזה מזל שיש את הרוגע הזה עכשיו. עם כל הלחץ היומיומי של לרוץ ולהשיג את המטרות, פתאום אני עם עצמי, עושה חשבון נפש מה טוב לי ומה פחות. אנחנו נהנים בבית עם הילדים. נזכור את הימים האלה בעתיד".

כיאל סוגר עשור באי הבריטי. אחרי שלקח אליפויות עם מכבי חיפה, הוא נחת בגלזגו, תפס מקום בהרכב של סלטיק, וכעבור חמש שנים נדד לברייטון האנגלית. "עברתי תשעה ניתוחים בדרך, הרבה פציעות שכל הזמן עיכבו לי את ההתקדמות וההצלחה. כל פעם ששיחקתי טוב נפצעתי, אבל הדבק ביני לבין המועדונים והאוהדים תמיד החזיק אותי".

בתחילת העונה הנוכחית הושאל כיאל לצ'רלטון, שמשחקת בליגת המשנה, ולא מצא את מקומו. "המטרה היתה שאקבל דקות משחק, אבל הלכתי לשם עם פציעה, והיא לא עברה. קיבלתי ארבע זריקות, וזה לא עזר. הייתי נוסע כל בוקר באוטו מברייטון לצ'רלטון, נסיעה של כמה שעות, גם סידרו לי שם מלון. אבל לא נהניתי מהכדורגל בתקופה הזאת".

אחרי שלושה חודשים, שבהם פתח רק פעמיים בהרכב, הסתיימה ההשאלה, וכיאל חזר לברייטון - ומייד נכנס לניתוח במפשעה. רק בתחילת פברואר חזר להתאמן עם הקבוצה באופן מלא, ואז הגיעה הקורונה.

"חוסר הוודאות מבחינתי הוא לא רק בגלל הקורונה. אני מסיים חוזה בקיץ, וצריך לקבל החלטה אם אנחנו נשארים באנגליה, הולכים למדינה אחרת או חוזרים לארץ. אי הוודאות הזאת קיימת אצלי כבר כמה חודשים, ולכן דווקא הקורונה נתנה קצת שקט. ניצלתי את הזמן כדי לשבת עם אשתי ולתכנן הכל. דיברתי גם עם אבא שלי, וניסינו להבין מה הלאה.

"הסוכן שלי אומר שזה יכול להיות לטובה. נחזור לאימונים, אעשה עם ברייטון הכנה ממש כמו בתחילת עונה. אוכל להראות את עצמי מחדש ולקבל את הצ'אנס.

"אני חוגג בסוף השבוע יומולדת 32, וחושב אולי לרדת לליגה פחות טובה - מקומות כמו טורקיה, אוסטריה או סרביה, בקבוצה שנאבקת על הצ'מפיונס. זה יכול להתאים לי, כי אני אהיה שחקן בהעברה חופשית, שמחפש אתגר חדש".

מה עם חזרה למכבי חיפה, קבוצת נעוריך?

"מבחינתי, מכבי חיפה או קבוצה בטורקיה או בצרפת - זה לא משנה. כשעזבתי את חיפה לטובת סלטיק, עזבתי בית כדי להגשים חלום. אבל אחרי עשר שנים, בריטניה נחשבת בית בשבילי. הילדים כבר קשורים לפה יותר מדי. אשתי לומדת עיצוב פנים באוניברסיטה בברייטון, ויש לה קריירה בחברת עיצוב גדולה כאן. לא יהיה קל לעזוב הכל וללכת".

אתה חושב על הקריירה שאחרי הכדורגל?

"אני עושה דברים תוך כדי תנועה. מתעסק קצת בנדל"ן באנגליה ובארץ, קונה, מוכר. אין לי הרבה זמן פנוי, אבל יש סביבי אנשים שעוזרים לי לעשות דברים מהצד. בגדול, נדל"ן זה מה שמעניין אותי לעשות אחרי שאפרוש".

•••

ורק מואנס דאבור (27), שהתחתן ביוני שעבר, עושה חיים בהסגר בגרמניה. בינואר עבר עם אשתו מסביליה שבספרד להופנהיים, ובדיעבד, בלי שידע, גם נמלט מאחת המדינות מוכות הקורונה בעולם אל מדינה שהתמודדה היטב עם המשבר. מספר החולים בגרמניה עמד באמצע השבוע על כ־160 אלף, מהם כ־6,300 מתים - יחס של 75 מתים למיליון תושבים.

"הקורונה באה לי בטיימינג מצוין", הוא מודה. "אני לא מתבאס שאני לא יכול לצאת. מי שמכיר אותי יודע שאני איש של בית, גם כשהיו חיים נורמליים הייתי נשאר רוב הזמן בבית".

לפני המגיפה עבר דאבור תקופה לא קלה, שהסתיימה בפציעה שגמרה לו את העונה. עכשיו, כשהעונה מסרבת להיגמר, והוא כבר הספיק להחלים, מצב הרוח שלו טוב בהרבה.

"אני עדיין בשיקום, אז התוכנית שלי לא ממש השתנתה בגלל הקורונה או ההסגר. המשכתי לנסוע כל יום למתחם האימונים ולהתאמן שם לבד, היה לי אישור למרות ההסגר. עשיתי טיפולים, אימונים אישיים ופיזיותרפיה, ככה איזה חמש שעות, ואז חזרתי הביתה לשחק בסוני פלייסטיישן".

טורנירי גיימינג רבים נערכו בשבועות האחרונים בין כדורגלנים, שייצגו את קבוצותיהם או את מדינותיהם בתחרויות פלייסטיישן בינלאומיות. אלו שודרו בשידורים חיים בערוצי הספורט או ברשתות החברתיות, ורבים מאוהדי הכדורגל מצאו בהם נחמה מסוימת. דאבור התחרה תחת דגל ישראל וזכה בכמה טורנירים כאלה לאורך תקופת הסגר. הוא לא ראה מזה כסף, אבל זכה בהערכה אצל המכורים.

"אני משחק כבר מעל 15 שנה בפלייסטיישן, וזה כיף גדול", הוא אומר. "בשבילי זה אדיר שאני יכול לשחק עם הדמות שלי. קשה להשוות בין זה לבין כדורגל אמיתי, כי אין על התחושה של להבקיע במגרש. זאת התחושה הכי יפה בעולם, מבחינתי".

היו אצלכם אימונים בזום?

"פחות. יש לנו אפליקציה של המועדון, ודרכה העבירו לשחקנים תוכנית אימונים אישית ומצולמת. שלחו לכל אחד הביתה אופני כושר. עכשיו הקבוצה קיבלה אישורים מהממשלה וחזרה להתאמן במגרש, בקבוצות של ארבעה שחקנים. אולי בקרוב נחזור לאימונים רגילים.

"הפציעה מאחוריי. נשארו לי ימים אחרונים עם מאמן הכושר, ואז אצטרף לאימונים של הקבוצה. אני במצב מצוין, ברוך השם".

דאבור, יליד נצרת, הוא הכדורגלן הישראלי היקר בהיסטוריה. לפני יותר משנה שילמה עליו סביליה הספרדית 15 מיליון יורו - סכום ההעברה הגבוה ביותר ששולם עבור שחקן ישראלי מאז ומעולם. אחרי שרשם נתוני הבקעה מרשימים בגראסהופרס השוויצרית (52 שערים בשנתיים וחצי), ובזלצבורג האוסטרית (72 שערים בשנתיים וחצי, ומקום חמישי בטבלת מבקיעי כל הזמנים של המועדון), הוא הגיע לספרד ברעש גדול.

"מרוב שדיברו וכתבו ושאלו על ה־15 מיליון, זה ישב לי בראש כל הזמן", הוא אומר. "גם בזלצבורג הייתי הרקורד של המועדון, ושל אוסטריה כולה, כשהם קנו אותי ב־7 מיליון, אבל זה לא הפריע לי. כשהייתי בסביליה, כולם דיברו על זה כל הזמן.

"לא היה לי מזל. חתמתי בינואר, ועד שהגעתי בקיץ, כבר התחלפו שני מאמנים. למעשה, כל האנשים שרצו אותי במועדון כבר לא היו שם, והייתי צריך להסתגל לסיטואציה חדשה. למאמן היו תוכניות משלו, וזה לא הסתדר. נתתי לעצמי חצי שנה. אמרתי, 'וואלה, אני כבר פה, הגעתי לטופ של הטופ'".

כשהופנהיים הגרמנית התחילה לחזר אחריו, דאבור עשה פניית פרסה. "מאוד רציתי את המעבר הזה, במיוחד אחרי שהרגשתי כמה הם מעוניינים בי. ובכלל, אחרי התקופה הקשה בסביליה, רציתי פשוט לעזוב וללכת למקום שבו אחזור ליהנות מהחיים, ומהכדורגל כמובן".

•••

הקורונה דחתה גם את משחק חצי גמר הפלייאוף בין ישראל לסקוטלנד, שהשאיר לה תקווה להשתחל לטורניר היורו הקרוב והכניס את כל הנבחרת ומאמניה לתקופה ארוכה של חוסר ודאות.

"קודם כל, אנחנו לא יודעים מתי יתקיים המשחק", אומר נאתכו. "שנית, אנחנו לא יודעים באיזה מצב נגיע למשחק. למשל, בעוד שלושה חודשים הכל יכול להיראות אחרת לגמרי מבחינת שחקנים, פציעות וכושר. קשה אפילו לחשוב על זה כרגע".

ביום רביעי הקרוב ישודר בכאן 11 הסרט הדוקומנטרי "עוד לא אבדה", שעוקב אחרי נאתכו, כיאל ודאבור במהלך הקמפיין של מוקדמות היורו ובודק עד כמה שיתוף הפעולה היהודי־מוסלמי במדים הלאומיים מצליח לשרוד את הגזענות הנפוצה בכדורגל הישראלי.

"היה לא פשוט לעבוד מולם, לא פשוט לכנס אותם, או לגרום להם להגיד דברים", מספר הבמאי שוקי גוז'יק. "דווקא המקומות בסרט שבהם הם פוסעים בעדינות, ממחישים עד כמה שחקן מוסלמי בישראל לא באמת יכול להגיד מה שהוא חושב או להתנהג כמו שהוא רוצה".

התסריטאי שי להב מסביר: "הרגשנו השתוקקות, לפעמים נוגעת ללב, של אנשים מהמגזר להראות שהם חלק מהישראליות. הם מתים להיות חלק ממדורת השבט. זו היתה פעם ראשונה שמשחקי הנבחרת שודרו באופן מלא בערבית, כולל שדרני קווים ופרשנים ערבים, ושדרנים שם היו עם דמעות בעיניים. ניסינו לבחון אם יש אוהדים ערבים לנבחרת ואיך מתייחסים לזה. ראינו ילדים יהודים עם חולצות של דאבור. אלה דברים שלא אמורים להיות בכלל אטרקציה, אבל במדינה שלנו הם לא מובנים מאליהם".

עבור נאתכו, דאבור וכיאל, זה היה קמפיין יוצא דופן. אמנם ישראל שוב נכנסה אליו אופטימית וסיימה אותו על הקרשים, אבל לראשונה בתולדותיה, שיחקו בהרכב חמישה ושישה בני מיעוטים, מגמה שנוצרה בזכות סגל האימון האוסטרי, שמוביל את הנבחרת.

"בארץ תמיד הרגשתי שאני צריך להוכיח יותר מאחרים, מאז שאני ילד", אומר דאבור. "בגיל 21 נסעתי לשווייץ, מדינה שלא הכרתי ושלא ידעתי עליה כלום. מובן שגם שם הייתי צריך להוכיח את עצמי, אבל כבר לא היתה לי המחשבה של, וואלה, בגלל שאני ערבי, אני צריך לעשות יותר, ואיך יסתכלו עלי.

"ידעתי שישפטו אותי על פי הדרך שבה איראה על המגרש. ידעתי שהעובדה שאני מוסלמי לא תשנה. ומהרגע הראשון באירופה קיבלתי הערכה מטורפת. אגב, זה לא קרה במכבי תל אביב, אפילו שהייתי שחקן נוער של המועדון.

"חצי השנה הראשונה במכבי היתה מאוד קשה. נתתי הרבה משחקים מצוינים, וכשלא כבשתי, או כשהחמצתי פה ושם, תמיד שמעתי מהיציע את ה'ערבי זבל'. תמיד. מובן שזה לא כל הקהל, זה קומץ מגעיל שהלוואי שייעלם יום אחד, אבל זה היה שם, ולדעתי זה תמיד יהיה שם.

"המעבר לאירופה שינה לי את כל החיים. התבגרתי, מכל הבחינות. בדיעבד, העזיבה לשווייץ היתה הדבר הכי טוב שקרה לי".

•••

נאתכו וכיאל מסתכלים על הדברים קצת אחרת. נאתכו, יליד כפר כמא הצ'רקסי שבגליל התחתון, הוא הקפטן הנוכחי של נבחרת ישראל, בוגר מחלקת הנוער של הפועל תל אביב. בגיל 15 ויתר על קריירה באיאקס אמסטרדם כי אביו התעקש שיישאר בארץ וישלים שירות צבאי מלא. האב, אכרם, היה קצין מג"ב במשך 30 שנה.

נאתכו עבר לשחק באירופה ב־2010, והרזומה שלו מאז כולל הופעות בליגת האלופות ובליגה האירופית, אליפויות וגביעים ברוסיה עם רובין קאזאן וצסק"א מוסקבה, וגם שתי גיחות קצרות לליגה היוונית.

"גזענות יש בכל מקום, ויש תמיד", הוא אומר. "זה טבע האדם. למזלי, אותי לא חינכו שאני שונה מאחרים, וגם לא לעשות בכוונה למישהו. גדלתי כילד טוב וכבן אדם שתמיד ינסה לעזור. אני זוכר שבגיל 18, אחרי שאבא שלי מת מהתקף לב, היה לנו דרבי עם מכבי, והלכתי לבעוט בעיטת קרן מתחת ליציע של מכבי.

"יש לאוהדים שלהם שיר, שהוא חמוּר כמו השירים על שמעון מזרחי ורגב פנאן. בשיר הזה הם מאחלים לכל המשפחה שלי למות. אבא שלי כבר מת באותו זמן, בת דודה שלי כבר מתה, ועכשיו מחכים שגם אמא ואחיות שלי ילכו אחריהם. זה שיר לא נעים, שממש ריסק אותי בתקופה ההיא, בתור ילד.

"אבל אז הבנתי שאני צריך לקחת את זה לכיוון השני ולהוציא מזה מוטיבציה, כדי להוכיח שאני יותר גדול מזה. לא הכל ורוד במקצוע הזה, וצריך לדעת להתמודד. כשאוהדים באים למגרש, הם מרשים לעצמם להגיד הכל, זה סוג של פורקן עבורם".

כיאל: "פעם אוהדי בית"ר תקפו אותי ואת המשפחה שלי. מבחינתי, הם תקפו אותי בגלל שהייתי שחקן מכבי חיפה והם חטפו 3:0, ולא כי אני בירם כיאל. הוציאו את העצבים עלי. אני לא זוכר קללות ששמעתי מהיציע.

"גדלתי במשפחה של כדורגלנים. דוד שלי, חמודי כיאל, שיחק בלאומית ובליגת העל, וכילד הלכתי אחריו לכל מגרש בליגה. שמעתי וראיתי איך מקללים אותו ואיך מהללים אותו. הדוד השני, וואהיב כיאל, היה הקפטן של ג'דידה, עלה איתה לליגה הארצית, והיה כמו מלך בכפר אצלנו. אז עוד לפני שהתחלתי בכלל לשחק, כבר שמעתי הכל.

"מי שיותר נפגע זה אבא שלי, שתמיד חיפש לקרוא ולראות כל מה שפרסמו עלי. איחולי סרטן לילדים ולהורים הם קללות שפוגעות באנשים סביבי. עם השנים גם הם הבינו שהיום כל אחד יכול להביע את דעתו, וצריך לדעת להתעלם.

"אני לא חושב שאני צריך להוכיח יותר מאחרים. גם ערן זהבי צריך להוכיח. ביברס, מואנס ואני אמנם בני מיעוטים, אבל אנחנו לא שונים. הנה, ברגע שזהבי לא הביא את המספרים שלו בנבחרת, תקפו גם אותו. בכדורגל אתה צריך להוכיח את עצמך מחדש בכל משחק ובכל אימון".

•••

אתם מרגישים שלפעמים אתם חוטפים ביקורת קשה יותר מכיוון שאתם מוסלמים?

כיאל: "בכדורגל עושים לפעמים דברים פחות טובים, ואז מקבלים בראש. האם אני מקבל יותר מאחרים? לפעמים כן, לפעמים לא. רוב הזמן כן".

דאבור: "להיות מוסלמי בכדורגל הישראלי זה לא סופר־קשה, אבל גם לא קל. זה תלוי במועדון ובסביבה. היום יש שיפור, וכמעט בכל קבוצה יש לפחות שחקן אחד מהמגזר. אנחנו מתקדמים בזה.

"כשעליתי לבוגרים של מכבי, הייתי השחקן הערבי היחיד בכל המועדון, עד שמהראן ראדי הגיע. לא היה לי קל. היו מקרים שנתנו לי את ההרגשה השונה הזאת.

"ניקח, למשל, את החתונה שלי, שגרמה לי לפספס משחקי נבחרת בקמפיין האחרון (מול לטביה ופולין בחוץ; נ"ו). הרגשתי ש־95 אחוזים מהאנשים בארץ הבינו אותי והצדיקו אותי. אני מדבר איתך על הנורמליים, האנשים של היומיום. ועדיין, היו 5 אחוזים שקפצו על ההזדמנות ללכלך בתקשורת. כל מיני שחקני עבר, שכאב להם על ההצלחה שלי. אישית, הופתעתי מהרבה אנשים.

"ניסיתי להזיז את החתונה. אלה כמה וכמה אירועים, הכל נקבע שנה מראש, ולא הצלחתי לשנות את זה. אלוהים לא רצה שזה יצליח לי. לא שיקרתי לאף אחד, הלכתי עם מה שהאמנתי בו.

"ברוך השם, היתה לי חתונה מהממת, וזה הכי חשוב. אני איש של משפחה, ומבחינתי המשפחה מעל הכל. גם מעל הכדורגל".

עוד תקרית שבה היו מעורבים כיאל ודאבור היתה תמונת אינסטגרם תמימה, שבה הם נראים ביחד עם דיא סבע, טאלב טוואטחה, עאיד חבשי ולואי טאהא, אחרי משחק הידידות של הנבחרת נגד גואטמלה לפני שנה וחצי. אתרי הספורט תרגמו את הכיתוב בערבית "גיבורי הכפר" לאמירת התרסה על היותם "הבוסים" של הנבחרת הלאומית, ומכאן התפתחה מיני סאגה, שאילצה אותם כמעט להתנצל.

"הצטלמתי עם חברים שלי, אין בזה שום דבר רע", אומר כיאל. "אני מעלה תמונות כאלו גם מהקבוצה באנגליה וזה לא עושה רעש. תמונה מאוד יפה. אנחנו גם בני אדם. למה אני צריך להסביר את עצמי כשאני מצטלם עם חבר?"

דאבור: "בשיא הביטחון אני יכול להגיד לך שזה היה אינטרס של מישהו בתוך הנבחרת, שרצה לעשות בלאגן והוציא את זה כמו שהוא רוצה. שחקן או שניים בזמנו, שכבר לא בנבחרת, לקחו כביכול את הפוסט/סטורי שלנו, ניפחו אותו כמו שהם רצו, ושלחו לתקשורת. קל מאוד. הרי לא היה שם שום דבר. חבל שעדיין יש אנשים קטנים, שמחפשים דברים שלא קשורים לכלום ומנסים לעשות בלאגן".

•••

החיכוכים הללו מלווים אותם צעד אחר צעד לאורך הקריירה. נאתכו, למשל, שהחליף את זהבי בתור הקפטן, נאלץ להתעמת ברדיו עם אייל ברקוביץ', שטען כי לא ראוי ששחקן שלא שר את המנון המדינה יחזיק בתפקיד. "אבא שלי שירת את המדינה, הרבה יותר מהרבה אנשים, שבמילים עדינות, לא תורמים למדינה", הוא הגיב בדיפלומטיות ובעדינות.

"אחרי שתקפו אותי למה אני לא שר את התקווה, קרובי משפחה וחברים בכפר אמרו לי, איך אתה שומר על איפוק ולא צועק להם את מה שמגיע להם? אז כן, זה אני. למזלי, אני מצליח לשמור על איפוק.

"הצד השני צועק, אבל עם הזמן קולם נעשה צרוד, וכבר לא שומעים אותם. בסוף זה עובר. אני מאמין בלהעביר את המסר בצורה נכונה, לא בלצעוק.

"אייל ברקוביץ' טען שלא יכול להיות קפטן שלא שר את ההמנון. זה גזעני. ומה, שחקן נבחרת שהוא לא קפטן יכול לא לשיר את ההמנון? זה מקובל מבחינתו. זאת תפיסת עולם שאני לא מצליח להבין, אבל בסדר".

אחרי שנה טל בנין אמר ברדיו: "ביברס צריך להתרכז בעשייה ופחות במילים, ואם הוא רוצה להתרכז במילים - שיתרכז בללמוד את המילים של התקווה".

"הוא פשוט השתלח בשחקנים בצורה מלוכלכת, וכשנכנס לאיזושהי פינה, ניסה לירוק עלי את האש, ויצא ממנו הצד הגזעני. אני לא חושב שזה דומה למקרה של ברקוביץ', אבל בסופו של דבר, כן, מדובר בגזענות".

אתה חושב שהמסר שלך עבר?

"אם אתה מסתכל על התגובות שהם קיבלו, לעומת התמיכה שאני קיבלתי, אתה מבין שהמסר עבר במאה אחוז".

כיאל: "מי שמחליט על הקפטן הם המאמנים. שמענו הרבה שביברס לא צריך להיות קפטן בגלל שהוא לא יהודי. כולם שמעו את זה. זה לא עושה טוב. זה לא נעים. אנחנו לא יכולים לשנות את זה, אבל אנחנו מקווים שאולי כן נצליח להזיז משהו בחשיבה של אנשים.

"אני כבר בן 32, אוטוטו פורש מכדורגל מקצועני, ומאז שעליתי לבוגרים, שואלים אותי למה אני לא שר את ההמנון. כולם מבינים למה שחקן ערבי מוסלמי לא שר את ההמנון, לא צריך להמשיך לשאול אותו שוב ושוב. לְמה זה טוב?"

דאבור: "אנשים יודעים ומבינים למה אנחנו לא יכולים לשיר את ההמנון, ועדיין שואלים. כל הקטע הזה מאוד מעצבן".

אתם מרגישים לפעמים חשש לומר את דעתכם האישית, כדי לא לעצבן?

כיאל: "אני אחד שיש לו דעה, ותמיד אגיד אותה כשאני חושב שזה נכון. היו פעמים שהעדפתי לא לענות ולהגיב, כי רציתי את השקט שלי.

"אנחנו שחקני כדורגל, והכדורגל אמור לגשר בין כולנו. זה משחק של אמוציות, רגשות ואהבה אינסופית. לנצח ולהפסיד זה חלק מהמשחק. גם בבית, יש ימים שאתה מקבל חיבוקים מפה ועד הודעה חדשה מהאישה ומהילדים, ויש ימים שאתה מקבל פרצופים. ככה גם במגרש - יום אחד אתה מקבל אהבה אינסופית, ויום למחרת אתה כבר לא שווה כלום. אלה חיים של כדורגלן".

נאתכו: "דור צעיר מסתכל עלינו. כל דבר שאנחנו עושים ואומרים יכול לקבל חשיפה עצומה, ולכן לפעמים צריך לדעת מה להגיד ואיך להתנהל. נגיד, לפני שאני מחליט לצאת למסעדה, אפילו סתם עם אשתי, אני צריך להתחשב בתוצאה שעשינו במשחק האחרון. צריך להבין איך בן אדם מסתכל עליך מהצד כאוהד.

"אלה הם חיינו. יש פוליטיקה שנכנסת לכדורגל, ולפעמים זה תופס אותך במצבים שצריך ממש ללכת על קצות האצבעות.

"אני מאמין באישיות של בן אדם. אין בן אדם שאהוב על כולם. אני לא מאמין בהבעת דעה קיצונית סתם, כדי להצית אש. אבל אם יש לי דעה שהיא חשובה בעיניי - למשל, לא לפגוע בחלשים - אז ברור שאעביר את המסר. לשתוק זה להתייפייף".

אתה חושב שהקורונה תשנה משהו אצל אנשים? שההתנהגות של אוהדי הכדורגל בישראל תשתנה?

"אני מקווה מאוד שזה יהפוך אנשים לטובים יותר אחד לשני, ושיידעו לקבל את האחר בצורה טובה יותר. אבל טבע האדם הוא לשכוח מהר כשטוב".

nirw@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו