פטישים בצמרת
נכון, יכולנו לשבת על הנטפליקס כל התקופה הזאת ולנשנש עצמנו לדעת. אבל הרבה יותר כיף לבנות בית עץ
בימים האחרונים מתחילים לדבר איתנו על סוג של חזרה לסוג של שגרה. ולמרות ההסתייגויות המילוליות המתישות שמתעלקות על כל שיחה בנושא, אנחנו מבינים שבשבוע הבא, נתחיל - כנראה - לשלוח חלק מהילדים, בחלק מהימים, לחלק ממוסדות החינוך. מה שיאפשר - לכאורה - לחלק מההורים, בחלק מהזמן, לחזור ולעבוד באותו חלק מהמקצועות שיוגדר כחיוני במסיבות העיתונאים הבאות עלינו לטובה. הידד למסרים הברורים! תחי הבהירות!
אך למרות כל ההתפתלויות, הילדים קולטים את התמונה ומגיבים קשה. בוקר־בוקר הפרחחים קמים, ובמקום "בוקר טוב" או "מודה אני", הם שואלים: "גם היום יש קורונה?" וכשאנחנו ממלמלים שכן, למרבה הצער הנגיף עדיין מגיף, הם פוצחים ב"יששש" ורוקדים כמו פיראטים שיכורים על הסיפון.
נו, מה הפלא, מצקצקים לנו מסביב ושולחים לעברנו אצבע מאשימה.
זה הזמן לתת כאן התראת פריבילג: טור זה שאתם עומדים לקרוא, או לא, נכתב בתוך בית שבמובן מסוים קצת חיכה להזדמנות כזאת. כלומר, כולנו חרדים לבריאות ולכלכלה, ומקפידים מאוד על הכללים עוד לפני שהם נקבעו. אבל בשנה האחרונה חלק גדול מהשיחות בין העוכרת לביני התנהל סביב האפשרות שניקח שנה חופש. אולי רק חצי שנה. נעמיס את עצמנו על קרוואן ונצא למסע של החיים שלנו. בבלקן. או במערב אירופה. או בשביל ישראל.
ואולי סתם נשכור בקתה באיזשהו מקום שקט, נתלה שלט "נא לא להפריע", ופשוט נחיה. לכל הפחות ננסה חינוך ביתי. הרי כל אחד חייב לצאת מעצמו מתישהו ולחיות את החיים האחרים שיכלו להיות לו.
מעצם ניסוח הדברים, רוב הקוראים הנבונים כבר הבינו שהיוזמה הזאת לא באה ממני. אני קצת משכתי רגליים. היו לצידי כל הטיעונים המשומשים. פרנסה. דברים שבדיוק התחלתי. וחוץ מזה, אמרתי, אני באופן אישי כבר ניסיתי את הרעיון של כלי רכב גדול, שבמשך תקופה לא קצרה הופך להיות הבית שלך, ואתה אוכל בו וישן בו ומצטופף בו לצד ריחות הגוף של אנשים שחיים איתך. לרכב הזה קראו נגמ"ש, וגם אם תקראי לזה קרוואן, וילה מצחיקולה או הבית־על־הג'אנט, הרעיון לוקח אותי למקומות בלתי צוהלים בעליל.
והנה פתאום, מצאנו את עצמנו שם. כלומר, בחינוך ביתי. נרצה או לא נרצה, המציאות עצמה זרקה אותנו מתוכה חזק הביתה. לקרוואן שלא נוסע לשום מקום, ולחיים בתמציתם.
התגובות שלנו לכל העניין היו כמעט חייתיות. כבר ברגעים הראשונים היה ברור שזה לא הולך להיות קצר. אני יכול להראות את החשבוניות על כמות האורז, השמן והקטניות שדחפתי למחסן. אחרי שווידאנו שלא נמות מרעב במהלך ההפלגה, התחלנו לדאוג לתוכן.
יש בימי הקורונה האלה משהו שמזכיר מאוד קמפינג. ימים שלמים אך ורק סביב המאהל והארוחות. זאת בדיוק הסיבה שיש אנשים שמתים על קמפינג ויש אנשים שהיו מעדיפים ליפול בשבי הסורי.
הסכנה היתה ברורה. השילוב של בטלה ללא תאריך יעד, עם יכולת השאיבה של המסכים, יכול להפוך את הבית למקום בלתי נסבל, כולל התפרצויות סדרתיות של קטטות בין ילדים מכורסמי מוחין.
היה ברור שאין יותר מדי אפשרויות. או שהולכים בכל הכוח על יצירת תקופת גיבוש בלתי נשכחת, או שגם אם נעבור בשלום את המגיפה, כבר לא יישאר טעם. בקיצור, התחלנו לבנות את בית העץ. את בית העץ שאנחנו מבטיחים לעצמנו כבר שנים. כלומר, אני.
בית עץ הוא אחד החלומות הרומנטיים העמוקים וחסרי הפשר ביותר שמקננים בלב האנושי. אבא שלי מעולם לא בנה לי בית עץ, ורוב הבתים על העצים שראיתי במו עיניי היו מפגעים בטיחותיים ואסתטיים, שנבנו ברישול מכמה קרשים שניצלו מל"ג בעומר. או, גרוע מכך, ערכה קנויה, מושלמת ומרגשת כמו חביתה מאתמול.
ובכל זאת, אני לא מכיר אדם שאדיש לצמד המילים "בית" ו"עץ". יש אומרים שגבר שלא זכה לבנות כזה לילדיו, תמיד יתהלך עם נקיפה קטנה בלב. ואישה שרואה את אביר נעוריה ואבי ילדיה, פטיש בידיו, מסמרים בין שיניו ומבט חולמני מתחת לגבותיו בזוקות הנסורת... ובכן, אותה אישה אולי תגיד לו שהוא אינפנטיל חסר תקנה, אבל בשיחות הטלפון עם החברות היא תחמיא לו מאוד.
הרעיון היה לבסס את העבודה ככל הניתן על מִחזור. חוץ מברגים, מסמרים ו - איך אני אוהב את המילה הזאת - פרזולים, כמעט הכל אספנו בזבל, ברמפות אחוריות של חנויות ובצידי הדרכים. עמוד חשמל ישן נוסר לשניים והפך לעמודי התווך של הבית שלנו. מעמד ישן לארגזי ירקות פורק לקרשי בניין איכותיים וחזקים. וכמובן משטחים.
משטחים הם משאב עירוני בלתי מתכלה, וילדה שמפרקת משטח היא ילדה שלא רואה סרטונים אידיוטיים, לא רבה עם אחיה, לא מכינה סליים, ועם זאת פורקת אגרסיות באופן יעיל.
סליחה שאני משוויץ, אבל בחודש האחרון הילדים שלי למדו. בזכות המורים הנפלאים שלהם, שאין לי מושג איך הצליחו ללהטט בין הבלאגן הפרטי בבתים שלהם וכל מה שהתחולל בנפשות כולנו לבין ההוראה המקצועית והקשובה. ובזכות הזום, שעם הזמן עוד יתפתח וישתפר, הילדים למדו מרחוק מתמטיקה ואנגלית ותלמוד ואזרחות, וטוב שכך.
אבל מקרוב, ממש מקרוב, הילדים למדו ליישר מסמרים. ולחשב זוויות. ולקחת פלס. ולערבב מלט וחול וליצור יציקה יפה. ולקדוח ולהבריג ולתכנן ולחבר דבר לדבר, ובעיקר לצאת לחצר ולשאול: "מה עושים היום?" ובכלל לראות מחדש את המרחב הזה. ה"מאחורי הקלעים" של השכונה, שאפשר לחלוף על פניו במשך שנים בלי לתת את הדעת, ואפשר גם להפוך אותו למרחב של יצירה, או לפחות הסחת דעת.
באופן אישי אני שמח מאוד לחזור לאיזושהי שגרה. ואני אסיר תודה לכל מי שבזכותו ישראל עוברת את המשבר טוב יותר כמעט מכל מדינה אחרת. אבל לא פחות מזה, אני שמח שבסוף יצאנו לטיול הקרוואנים ההוא, הבקתה והחינוך הביתי, וכל זה בלי לצאת מהבית.
וכן, אני יודע שיש משהו פריבילגי ובלתי נסבל בדיבור הזה (מה באמת פריבילגי ביכולת לפרק משטח?), אבל מה שהיה עשוי להיות עוד פחות נסבל היה לשבת על הנטפליקס ולנשנש לעצמנו את החיים. ואם זה נשמע כאילו אני משוויץ, זה בעיקר מפני שזה בדיוק מה שאני עושה.
בשבוע שעבר כתבתי כאן על חייהם של העצמאים הקטנים ועל האתגרים הקשים שהם מתמודדים איתם בימים של עצירה מוחלטת של מקורות הפרנסה. לא ידעתי לאן נכנסתי. בתמימותי חשבתי לספר על מה שלא מספיק מדובר. לאור חלק מהשיח שהתעורר, אני מבין שלא מדובר כאן בחוסר מידע, אלא במלחמה.
מתברר שיש לא מעט קולות שטוענים שהעצמאים סתם בכיינים. שום איום כלכלי לא באמת מרחף עליהם. ואם כן, זה רק בגלל התנהלותם הבזבזנית. בגדול, העצמאים הם ציבור עשיר ומפונק, והם עשירים בעיקר בזכות העובדה שהם מעלימים מס. ובכן, אין מה להגיש להם סיוע. למה לעזור לעבריינים עשירים? וזה בסדר שהם לא זכאים לפיצוי מביטוח לאומי. שהרי מדובר בציבור פורע חוק.
זאת כבר לא מחלוקת. זאת גם לא עמדה שאפשר להתייחס אליה ברצינות. זאת הסתה גסה. והיא הופיעה לא רק במחוזות הטוקבקים, אלא גם ברשימות בגופי תקשורת מכובדים. מעניין מי עומד מאחורי הדברים ומה האינטרס שלו.
shishabat@israelhayom.co.il
