כאב רפאים הוא השכול.
חברים ופקודים רבים איבדתי לאורך השירות הצבאי. רבים מדי. רבים מהם מלווים אותי מאז. הם ומשפחותיהם היקרות, מדריכים אותי באתגרי הפיקוד, המנהיגות וקבלת ההחלטות. מלמדים אותי פרקים באנושיות ומסירות.
סגן אלעד שילה נהרג בתאונת אימונים יחד עם ארבעה מחבריו לסיירת מטכ"ל. טיל חי נורה בטעות לעברם בזמן תרגול מבצעי של היחידה.
אלעד היה חברי הטוב ביותר. חבר ילדות. עבורנו, החברים, הוא היה ויהיה שילה (במלעיל). כשהודיעו לי על מותו, ידעתי מיד שחיי השתנו לעד. הרגשתי שנגדע איבר מגופי.
הילדות בקיבוץ של אותם הימים היתה חוויה מלאת עצמאות, בה קבוצת הילדים איתה גדלת, היתה עבורך משפחה לכל דבר. איתם עברת את כל חוויות הילדות וההתבגרות. איתם עשית את כל מה שאסור. היתה זו חברות עמוקה, מתובלת מנות גדושות של ציניות וחספוס, אבל עם ידיעה ברורה שהם יהיו לצידך כשתזדקק להם. בתוך הקבוצה הזו, בלט אלעד. הוא היה מנהיג טבעי, מלא אישיות וכריזמה. מאלה שמשרים סביבם תחושת ביטחון. ספורטאי מחונן.
אני חושב שאת אחד השיעורים הראשונים שנתן לי אלעד, הבנתי לעומק רק שנים מאוחר יותר. לאלעד ולנו היה ברור שילך הוא בדרכו של אורי, אחיו הגדול, למסלול לוחם בסיירת מטכ"ל. מגבלה רפואית שצצה לפני תחילת המיונים, סיכלה את האפשרות הזו. אלעד, למרות האכזבה, הצטרף לשורות היחידה לתפקיד אחר. בלט גם שם. יצא במהרה לקורס הקצינים וחזר שוב כקצין. אני למדתי שיעור בנחישות, אך גם בכך שמנהיגות אינה תלויה בכוח, אלא ביכולת להתמודד עם אתגרים ולגבור עליהם.
אחרי נפילתו של אלעד ואחרי שהלם האובדן קהה, מצאתי את עצמי מתייעץ איתו בהחלטות משמעויות שניצבו בפני. במהלך השנים התחלתי למצוא את טביעות אצבעותיו בהחלטות, גם כשלא יזמתי זאת, עד שלבסוף הבנתי שאלעד נמצא עמוק בתוכי. נפילתו עוררה בי שינוי שהשפיע ומשפיע עלי, בכל דרך בה אלך.
הוריו של אלעד - שאול ועדה, ואחיו - אורי, רוני ורועי, הפכו להיות עבורי משפחה. איתם עברתי את כל השמחות והעצב שחוויתי לאורך השנים. כך היה גם עם כל חברי – חבריו של אלעד.
ראיתי גם את הקשר האמיץ שנרקם בין היחידה למשפחת שילה. קשר המוביל לכך שמשפחת שילה ממשיכה לשלוח את מיטב בניה ובנותיה ליחידה שאלעד כה אהב. קשר שנתן כל כך הרבה כוח למשפחת שילה וליחידה.
מאז שנפל אלעד, איבדתי חברים ופקודים רבים. רבים מדי. אני עדיין חש את כאב האובדן, אבל יודע שהם יהיו איתי תמיד. כאב רפאים.
כל מתי חיים בי. לעיתים יש בכך עצב כבד מנשוא, אבל פעמים רבות אסיר תודה אני על שהיו לי, על הדרכים בהן מובילים הם אותי, על שחיים הם בי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
