בחייהם ובמותם

אוקטובר 1948. אליעזר־מאיר ואסתר־איטה רפאלי שרויים באבל עמוק על מות בנם הבכור, דוד, בן 21, לוחם גולני שנפל ב־10 ביולי בקרב על כפר מוקיבלה, מצפון לג'נין. בנם השני, משה בן ה־19, נעדר מאז הקרבות הקשים עם הירדנים בגוש עציון, וההורים מנסים לאתרו, נאחזים בעדות של חייל שטען כי ראה אותו בירושלים לאחר הקרבות, ובמסר מהצלב האדום, שיש אי ודאות לגבי רשימת השבויים של לוחמי הגוש.

בייאושם, הם מחליטים לפנות למוצא היחיד שעולה בדעתם - מודעה קטנה בעיתון. ב־23 באוקטובר מתפרסמת מודעה בעיתון "הבקר":

"מפקד, חייל, אזרח, בית חולים! אולי יש למי שהוא ידיעה כל שהיא על אודות החייל משה רפאלי - בחור בלונדיני, גבוה וחסון, מזמן חורבן גוש עציון? אנא הודיעו להוריו: מאיר רפאלי. רחוב רמב"ם 7 תל אביב".

***

אליעזר מאיר רפאלי נולד ב־1889 למשפחה חרדית. בשנות ה־20 לחייו נשא לאישה את אסתר־איטה ופתח בית מלאכה לייצור מזוודות ותיקי עור. באוגוסט 1927 נולד בנם הבכור, שמואל דוד, ובנובמבר 1928 נולד משה שלמה. מאוחר יותר נולדו אברהם ומיכל.

קורות חייהם הקצרים של האחים דוד ומשה רפאלי דומים. שניהם למדו בישיבות, וכשבגרו החלו לסייע לאביהם בבית המלאכה שלו. על הבן הבכור, דוד, סיפרו ההורים כי הצטיין במסגרות הלימוד הדתיות, "אך לא שאף להיות רב, רק יהודי כשר וטוב. כלוחם עבר אימונים קשים, אבל קיבל הכל בשמחה ובאהבה. בקרב היה עשוי ללא חת וגילה מסירות נפש. היה עלם תמיר, עיניו מאירות, עדין נפש, וגם בקרב נזהר במצווה קלה כחמורה".

את סיפורה של המשפחה מגולל האב אליעזר ביומן אישי שהוא כותב בכתב ידו, בעברית מרגשת של אותם הזמנים. כך הוא כותב על הבן משה:

"בהשוואה לבכורנו, (הוא) ממש קפץ מהבטן, רק שנה ורגע אחריו. גדל ילד בריא, עליז ושמח עם פנים עגולים מתוקים. מי לא אהבוהו, מי לא נשקוהו. אוי, משה'קה, משה'קה. עליז ביתנו, גיבור משפחתנו, הבית נמלא אור ושמחה כשאך נכנסת בבית.

לארבע שנים נכנס גם הוא לגן ברחוב השחר ושהה שם שנתיים. לשש נכנס גם הוא לתלמוד תורה 'הסתדרות החרדים', והיה שם מהתלמידים הכי טובים. כולם אהבוהו, גם התלמידים וגם המורים. בכיתה ג' תחת המורֶה קנטור, סיפר לי המורה, בסוף השנה היתה בחינה בתורה לענות על עשר שאלות בע"פ. על תשע שאלות ענה כהרף עין, וכל הכיתה נתלהבה. תשובת העשירית נעלמה ממנו.

המורה נתן לו חצי רגע להרהר, אבל ללא הועיל. בכיתה הושלך הס. דמעות פרצו מעיניו, הוסיף לו המורה עוד חצי רגע. נשמת הכיתה נעצרה. הוא אימץ את זיכרונו, ופתאום נתפרצה התשובה מפיו. כל הכיתה הריעה לקראתו בשמחה רבה, והמורה בתוכם.

בגמרו תלמוד תורה נכנס גם הוא (כאחיו דוד) לישיבת הרב עמיאל 'ישוב החדש' ולמד שנתיים, ומשם לישיבת פתח תקווה. בינתיים התפתח לבחור גבוה, חסון, עם שרירים חזקים, בלוויית פניו העגולים המתוקים. מרץ רב היה עצור בו, והצטרף לספורט הדתי אליצור. ובחוזק גופו, כך רך ליבו. כמה טוב היה לכל אחד, כמה מוכן היה לעזור לכל מי שביקש עזרתו. וכמה מסור היה לנו. כמה תקוות תלינו בו. 'מקנאים אנחנו בכם בבנים כאלו', שמענו על כל צד.

לשמונה־עשרה עזב את הישיבה ונכנס אלי לעזור לי בעבודתי, אבל את לימודו לא עזב. כל יום ראוהו בבית הכנסת 'מאה שערים' יושב ולומד בחושך דף יומו בגמרא. התנהג באדיקות מוחלטת כלפי המסורת, כמו בבית כך ברחוב וכך בצבא, עד יומו האחרון".

ב־1947, כשמתחילים בארץ רחשי המלחמה, מבהיר משה להוריו שברצונו להתגייס. היעד שלו: הפלוגה הדתית בפלמ"ח.

"זו היתה פלוגה נפרדת, שהשתלבה בתוך הגדודים והחטיבות", מסביר אלוף (מיל') שייקה גביש (94), שהיה מ"פ בגדוד הראשון של הפלמ"ח והיום יו"ר עמותת דור הפלמ"ח. "כבר לפני הקמת המדינה ביקשו דתיים רבים להתגייס כדי להשתתף בהגנת הארץ, תוך שמירה על כללי הדת. היה קושי מסוים לשלב חיילים דתיים בתוך מסגרת חילונית, למרות שחיילים דתיים היו פזורים ביחידות רבות.

"ב־1942 הוחלט בפלמ"ח להקים פלוגה דתית. חבריה הצטיינו במיוחד - הם היו מלאי נחישות והפגינו רצינות גבוהה באימונים. משקל הדתיים באיכותם כחיילים היה זהה לזה של החילונים, אם לא מעבר לכך".

אליעזר רפאלי כותב על בנו משה:

"כשאך יצאה הקריאה לגיוס, בערה התלהבותו להצטרף למחנה הלוחמים 'אבא, מלחמת מצוה!'. מובן, הייתכן אחרת. התגייס בפלוגה הדתית. חזר בשמחה: 'הרופא דפק לי בגב ואמר - ירבו כמוך בישראל', וקיבלוהו בפלמ"ח הדתי.

ולגיבור הזה לא היה אומץ להיפרד מאבא ואמא. 'הלוואי שתבוא סערה פתאום ותיקח אותי מפה', אמר לשכנים. נמס הוא לגמרי לפני הדמעות של אמא. הסתיר מאיתנו ששולחים אותו לכפר עציון, וצהל ובער להיות כבר בתפקיד.

כשיצא מהבית פרשה תוגה בבית. הבכור דוד לא יכל לראות בצערנו והיסס מעט. אבל לא לזמן. מצפונו לא נתן לו מנוחה, וביקש גם הוא רשות ללכת. 'תסבלו, אבל אין ברירה'. והתחילה בבית פרשת אנחות ועיניים אדומות. נדם השיר והזמרה. פסקו הניגונים היפים והלבביים שהביאו מהישיבות, וששרו בקולותיהם כה ערבים".

גם דוד מצטרף לפלוגה הדתית של הפלמ"ח, ומצורף לחי"ש (חיל השדה של ההגנה). עם הקמתה של חטיבת גולני, בפברואר 48', הוא מצורף לגדוד 13 של החטיבה, שלוחם בצפון. השניים מותירים מאחוריהם הורים שבורי לב ושני אחים קטנים - אברהם ומיכל. דוד יחזור לבקר בבית הוריו לפחות פעם אחת לפני מותו, ב־23 באפריל, ליל הסדר. משה כבר לא יחזור.

***

"משה רפאלי. אני מצליח עדיין לראות את תווי פניו ואת דמותו לנגד עיניי", אומר שמואל בוגלר (90), שהיה שכן של משפחת רפאלי לתקופה קצרה, כשהתגורר אצל אחותו הגדולה, רחל לאה (רלה), ברחוב רמב"ם 5 בתל אביב. "משה היה בן גילי. בחור גבוה, בנוי טוב. פנים עגולות, מחייכות. התגייסנו יחד לפלוגה הדתית בפלמ"ח, נשלחנו לירושלים, ומשם, די מהר, לגוש עציון. חברנו אל כוחות החי"ש בגדוד 'מכמש' של חטיבת עציוני.

"את הדרך מתל אביב לירושלים עשינו בתוך משוריינים שהובילו מזון", מספר בוגלר, צלול ומלא חיות. "הבריטים אפשרו תנועה של שיירות שמטרתן חידוש אספקת מזון ותרופות, ומשה ואני, עם עשרות בחורים צעירים כמותנו, התחבאנו בין ארגזי המזון במשוריינים. כך צלחה דרכנו במעלה הרי ירושלים, וממנה לתגבור הכוחות הדלים בגוש עציון".

בוגלר, יליד הונגריה ששרד את צעדת המוות לבוכנוולד, הגיע לארץ ב־1 באוקטובר 1947 והתמקם אצל אחותו בת ה־31, שעלתה לבדה ב־1938 והתגוררה בתל אביב. "מייד עם עלייתי, התחלתי לעבוד עם גיסי כשוליית סנדלר בתל אביב. בסוף נובמבר 47' ראיתי בחורים צעירים בתרמילי גב צועדים ברחובות. נאמר לי שפניהם מועדות להתגייסות למען הגנה על המולדת.

"למרות שמלאו בקושי חודשיים לעלייתי, ובכלל לא נקראתי להתגייס, לא היה בליבי ספק שאני מצטרף לבחורים האלה, למורת רוחה של אחותי. אמרתי לה, 'אני הולך עכשיו. אינני יודע מתי אחזור, ואינני יודע אם אחזור'. לא ידעתי על מה אני מתנבא ועד כמה מדויקים עומדים להיות דבריי. הייתי נחוש לתרום בכל דרך למדינה הקטנה שלי, שעומדת לקום. לא הכרתי את בני משפחת רפאלי, רק את משה, כשהתגייסנו יחד. גם בו פיעמה רוח התנדבות מוחלטת, כמו בכל הבחורים שהיו איתנו".

***

על פי החלטת החלוקה, שהתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר, הוצאו מגבולות המדינה היהודית כ־30 יישובים, בהם ארבעת יישובי גוש עציון: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים, שמנו כ־450 תושבים. מייד לאחר החלטת האו"ם נשלחים להגנת הגוש 40 לוחמי חי"ש מירושלים, וכעבור ימים אחדים עוד 30 לוחמים ולוחמות מהפלמ"ח, ובהם משה רפאלי. בהמשך החודש מגיעים לוחמים נוספים מגדוד מכמש הירושלמי.

בתחילת ינואר 1948 מורע המצב הביטחוני בגוש. ערביי הסביבה תוקפים את היישובים כמה פעמים, מגובים בכוחות נוספים שהצטרפו מהנגב ומהשומרון ובלוחמי "צבא הג'יהאד הקדוש", בפיקודו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני. לראשונה בקרבות, מוחלט על פינוי כל התינוקות, הילדים ומרבית האימהות, בעיקר למנזר רטיסבון שבירושלים.

בלילה שבין 15 ל־16 בינואר נשלחת לגוש עציון מחלקת תגבור, ובה 35 לוחמים. המחלקה מתגלה ומותקפת, וכל אנשיה נהרגים; לימים תיזכר כשיירת הל"ה. בחודשים שלאחר מכן שורר במקום שקט יחסי, אך בתחילת מאי מתחדשות ההתקפות, שבהן לוקחים חלק גם הבריטים, ימים ספורים לפני תום המנדט.

אליעזר רפאלי כותב ביומנו:

"החיבור עם עציון היה קשה מאוד. קיבלנו רק מכתבים בודדים (ממשה) מכל הזמן. וגם הוא התאונן למה לא מקבל מאיתנו. שלחנוהו חבילות, שלחנוהו תמונות שביקש מאיתנו, ולא קיבל. אבל מה שכתב היה ברוח מרומם מאוד ומלא תקווה וגעגועים גדולים. בייחוד התגעגע לאחותו הקטנה והיחידה 'מיכל'ה', שאהב אותה אהבה עזה. כל אחד מהבנים ביקש שנשלחהו את המכתבים שאנו מקבלים מהשני. וכך נאבדו יחד איתם רוב ממעט המכתבים שקיבלנו מהם".

ב־4 במאי תוקפים כוחות לגיון ולוחמים בלתי סדירים את המנזר הרוסי, מוצב מרכזי שמאפשר תצפית עד לירושלים. בעקבות ההפגזה מתחילה הסתערות על המנזר, והמגינים נסוגים להר הסמוך אליו. הערבים נכנסים למנזר ומנסים לעלות על ההר, אך נהדפים. לפנות ערב נסוגים הערבים, והמגינים נכנסים למנזר. בקרבות באותו יום נהרגים 12 לוחמים, ו־30 נפצעים.

האב אליעזר כותב:

"שמענו בחרדה על הקרב העז עם הלגיון הערבי ב־5 למאי. לאשרנו, (משה) הריץ תיכף מכתב וקיבלנוהו ביומיים".

***

יום רביעי, 12 במאי 1948

דפיקה בדלת הדירה בבית הקטן בן שתי הקומות שברחוב רמב"ם 7 בתל אביב.

אליעזר רפאלי פותח את הדלת. בפתח עומד דוור, שמגיש לו מכתב "אקספרס". רפאלי פותח את המעטפה ביד רועדת. הוא מזהה מייד את כתב ידו של בנו, משה. בדיעבד, זה יהיה מכתבו האחרון.

וכך כותב הבן: "שבת שלום ומבורך! מה מאוד שמחתי בקבלי מכם את מכתבכם, ושמחתי מאוד שדוד היה עימכם בַסדר. בנוגע אלי, אני הייתי כמעט בטוח שאהיה בפסח בבית, אבל אני בטוח שאתם מבינים יפה יפה את המצב כאן. 

"אני ברוך השם מרגיש טוב, ותודה לאל בריא ושלם, אחרי כל מה שקרה בגוש הזה, ושאתם קראתם את הפרטים בעיתונות. את מכתבי זה אני מקצר, היות והאווירון נמצא למטה ואני רוצה שתקבלו ד"ש ממני אחרי ההתקפה. במכתב, שאני מקווה לכותבו עוד היום, אאריך בו, משום שיש לי לספר לכם הרבה מאוד.

"ממני, בנכם, המקווה לראותכם בקרוב. משה".

באותו יום, עם עלות השחר, מותקפים כפר עציון והמשלטים שמסביבו על ידי מאות חיילי הלגיון הירדני ואלפי תושבי כפרים ערביים מהאזור. גם הפעם מתמקדות ההפגזות במנזר הרוסי.

למגינים אין סיכוי. משה (מוש) זילברשמידט, מפקד הגוש, מורה על נסיגת הכוחות, שבמהלכה הוא עצמו נהרג. גם מפקד משלט המנזר, צבי בן יוסף, ו־15 לוחמים נוספים, נהרגים. עד השעה 11 בבוקר מאבדים המגינים את השליטה בכל העמדות, והכוחות הערביים עוברים לתקוף את קיבוץ כפר עציון.

את הפוגת הלילה הקצרה מנצלים הלוחמים כדי לפנות 65 פצועים מכפר עציון לקיבוץ משואות יצחק הסמוך. לפנות בוקר, 13 במאי, מתחדשת המתקפה על הקיבוץ, באש כבדה ממקלעים וממכונות ירייה, תותחים, טנקים ומרגמות. מגיני הכפר מנסים להשיב אש. נוסף על הרובים האישיים, הם מצוידים במקלע בינוני, במטול נ"ט פּיא"ט, במרגמת שני אינץ' ובחמישה מקלעים קלים.

בצהריים מחליטים המגינים לפתוח בשיחות על כניעה. ניתנת הוראה להפסיק את האש. מפקד כפר עציון, אברהם פישגרונד, יוצא בידיים מורמות, במטרה להסדיר את תנאי הכניעה, ועושה את דרכו בכיוון המנזר הרוסי. המגינים מקבלים הוראה להכין דגל לבן ולהשמיד את מכשיר הקשר. פישגרונד נורה למוות על ידי אחד הערבים שעימו הוא מנסה לשוחח.

133 המגינים מניפים דגל לבן ומתייצבים מול בניין בית הספר של המנזר הרוסי. כעבור דקות ספורות מגיע למקום רכב משוריין של הלגיון הירדני, וממנו נפתחת עליהם אש מקלעים. במקביל, מצטרפים לירי גם הכוחות הערביים המקומיים.

רבים מהמגינים נפגעים מהירי, והאחרים מצליחים לזחול אל תוך מרתף המנזר, שבו הם מתבצרים עד שרימונים מושלכים פנימה. המבנה מתמוטט עליהם. 129 מהמגינים נהרגים. רק שלושה תושבי כפר עציון ולוחמת פלמ"ח אחת שורדים את הטבח.

בשעה 16:30 נשלח מברק מקיבוץ משואות יצחק למטה ההגנה בירושלים: "מלכה" (כפר עציון) נפלה. אנחנו נשארנו בלי תחמושת. לא נוכל להחזיק מעמד". בן־גוריון, לוי אשכול וישראל גלילי מודיעים למגיני היישובים האחרים בגוש כי אם לא יוכלו להמשיך בקרב, ישמידו את נשקם ויניפו דגל לבן.

בקרבות גוש עציון נהרגים 242 תושבים ולוחמים. בהם גם משה רפאלי.

***

יום שישי, 14 במאי 1948

מהמטה בירושלים מועברת הודעה לאנשי גוש עציון: בהתאם להחלטת שביתת הנשק, הפצועים קשה ומרבית הנשים יישלחו לירושלים, וכל היתר ילכו לשבי. לאורך יום חגה של מדינת ישראל נכנעים שלושת יישובי הגוש הנותרים, בזה אחר זה. 320 איש ואישה נלקחים בשבי, ללא התנגדות. בתי היישובים נבזזים, המשקים מועלים באש, ועל הקרקע הספוגה בדם נותרות פזורות גופות הלוחמים שנפלו בקרב.

באותו יום מסיים אליעזר רפאלי מוקדם מהרגיל את עבודתו בבית המלאכה שלו וממהר לביתו. בבית כבר ממתינים לו, נרגשים, אשתו אסתר והילדים אברהם ומיכל. לאחר ארוחה חפוזה יוצאת המשפחה אל הרחוב ומצטרפת לנחשול האדם, שנוהר מכל הרחובות לעבר הבניין בשדרות רוטשילד 16, כמה דקות הליכה מביתם. שם, באולם מוזיאון תל אביב ששכן בביתו של ראש העיר לשעבר, מאיר דיזנגוף, יכריז ראש מנהלת העם, דוד בן־גוריון, על הקמת מדינת ישראל בשעה 4 אחר הצהריים. 

אפשר רק להניח שהשמחה של אליעזר ואסתר על הכרזת המדינה מהולה בגאווה ובדאגה רבה, לנוכח הידיעה ששני בניהם לוחמים למען המדינה שתקום. הם לא יודעים כי באותה שעה, בנם משה כבר אינו בין החיים.

***

רק כשנה וחצי לאחר הקרב יגלה אליעזר רפאלי מעט ממה שעבר על בנו משה ביומיים האחרונים לחייו. מקומץ העדויות ילמד שמשה גילה גבורה גדולה. ביום הראשון לקרב התעקש לקחת חלק בהגנת המנזר הרוסי, חרף הפקודה לסגת. הוא נמנה עם המעטים שניצלו, ומשם מיהר לתפוס עמדה בכפר עציון ולחם בנחישות עד הכדור האחרון.

כך כותב אליעזר:

"הקצין הלר מספר שהוא היה נוכח ביום רביעי האחרון, כשבננו קיבל פקודה ללכת עם רובה אנטי טנקי לתגבורת למשלט הרוסי. נחמן שמעיביץ מספר: נסוגונו מהמנזר הרוסי ביום הרביעי, ושאלתי את משה 'לאן אתה הולך'. ענה לי 'למשלט הרוסי לתגבורת'. אמרתי לו 'כבר מאוחר, אל תלך שמה, בוא איתנו'. ענה לי: 'יש לי פקודה ואלך. אולי אפשר עוד לעשות שמה'. והלך".

עדות נוספת ששומע אליעזר רפאלי היא זו של שאול רוזנברג (רז), תושב כפר עציון. "שאול רוזנברג מספר שבננו הגיע ביום הרביעי לכפר עציון בלי הרובה שהחביא בין הסלעים, ותכף הועמד בעמדתו תחת פיקודו (של רוזנברג) ועמד איתו עד הערב, ואז נפצע הוא (רוזנברג) ונלקח לבית החולים, והשאיר את בננו שמה בריא ושלם. מהעמדה הזו לא נמלט אף איש. ברשימת גוש עציון הוא נחשב 'נהרג'".

שאול רז ז"ל, לימים עיתונאי, סופר, משורר וצייר, שימש בימי המצור והקרבות רץ מפקדה. הוא היה האדם האחרון שראה את משה רפאלי, שאותו הכיר היטב. לאחר שנפצע הועבר לקיבוץ משואות יצחק ומשם נלקח בשבי הירדני, יחד עם שמואל בוגלר. כששוחרר, במארס 1949, כתב את הספר "ההר הקדוש, מלחמתו ונפילתו של כפר עציון", שבו מופיעים תיאורים מפורטים ומצמררים של הקרבות במנזר הרוסי ובכפר עציון.

"'ענדק!' צווחו הפורעים, ומהומת קרב התחוללה", כתב רז על הקרב בכפר עציון. "המשוריינים פתחו באש לתוך לב הנקודה, ובחצר - שפך דמים. מגינים נאבקו עם אנשי כנופיות, כשאלה יורים בהם מטווח קרוב. חללים ופצועים נערמו יחדיו, וזעקותיהם האיומות מילאו את חלל העולם. קילוחי דמים פרצו מבין הערימות וזרמו לתעלות שבהן עברו הגשמים בחורף. ידיים פצועות עוד שלפו אקדחים ורובים מתוך חלונות המפקדה לעבר ההמון החוגג את נקמתו. דם ואש ונשמות פורחות.

"רק חברים אחדים הצליחו להימלט ממקום ההריגה, ובכוחות אחרונים ניסו להינצל מידי האויב. קולות נפץ עזים, יללות איומות, ההר זעק מתוך ייסורים.

"אחרי הזעקות והרעש השתררה דממה אטומה בסביבה, דממת תהומות אפלים... היום העריב והדממה נמשכה, רק אי שם בחדר האלחוט שודרה תשדורת עצובה: 'מלכה נפלה'. היתה אחת שמלכה בלבבך, שהרעידה כל נפש באיתנות עמידתה, והנה נפלה ולא תמלוך עוד. הסב את עיניך מנוף ביתך האהוב, כי הפך לגרדום".

***

"משה רפאלי לא נמנה עם המעטים, ארבעה בלבד, שניצלו ממוות בכפר עציון", אומר שמואל בוגלר. בוגלר לחם בעמדה אחרת בסביבה, הגבעה הצהובה, ולאחר שנפלה בידי הערבים המשיך לקיבוץ רבדים.

"הקרב האחרון על הגוש היה קשה ביותר. המראות היו קשים, האובדן היה גדול, התבוסה הפכה ברורה, והיו מי שנתפסו לחרדה ולאובדן עשתונות. אדם אחד, שלא הכרתי, פנה אלי וביקש שנתאבד יחד. 'אתה תירה בי, ואני אירה בך', אמר. עניתי לו: 'אני לא שרדתי את אושוויץ ואת צעדת המוות לבוכנוולד כדי למות עכשיו באופן הזה'.

"משם נלקחתי לשבי הירדני. תחילה הוחזקנו בחברון, ואז הועברנו למחנה שבויים בעבר הירדן. 11 חודשים הוחזקתי בשבי, עד אפריל 1949. הייתי מהאחרונים ששוחררו, אבל נשארתי בחיים, ואני עדיין בחיים", הוא צוחק. 

לאחר ששוחרר מהשבי הירדני לא שב להתגורר בתל אביב. הוא התגייס למשטרה, ובתפקידו האחרון, כתת־ניצב, שימש ראש מחלקת התנועה. הוא נישא לשושנה, ממעפילות אקסודוס, ויש להם שני ילדים, חמישה נכדים וארבעה נינים. לפני שנתיים היה ממדליקי המשואות ביד ושם, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. על נפילתו של משה רפאלי למד רק אחרי זמן רב, כשהנופלים הובאו לקבורה.

"במשך תקופה ארוכה לא היה לגמרי ברור מי נפל בשבי ומי נהרג", אומר בנימין טרופר, מדריך ראשי וחוקר בבית ספר שדה כפר עציון. "ניסו להרכיב רשימות נופלים לפי שמות השבויים, אך גם בהן היו טעויות רבות, וכל זה היה מייסר ואכזרי, אבל נתן גם פתח לתקווה עבור מי שלא ידעו מה עלה בגורל יקיריהם, כמו משפחתו של משה רפאלי".

ואכן, ברחוב רמב"ם 7 בתל אביב מיטלטלת משפחת רפאלי בין תקווה לייאוש. האב כותב ביומנו:

"כרעם באה הבשורה הנוראה שעציון נפלה והיא בלהבות. אימה גדולה נפלה עלינו וטרדה שינה מעינינו. בתימהון נפש חיכינו לאי אילו ידיעות נוספות, ומה התגברה האימה כשנודע על ההרס הכליל שעשו בכפר עציון, ואחר כך, כשהתחילו להופיע רשימות מהשבויים - והוא איננו".

ב־7 ביוני משחררים הירדנים את כל הנשים השבויות שהיו בידיהם (למעט שתיים, שביקשו להישאר עם הגברים השבויים), והן שבות לישראל. אליעזר רפאלי כותב:

"הצלב האדום עמד חזק תקוותנו, בהבטיחו שהרשימות אינן רשמיות ואינן מדויקות, ולא תהיינה מדויקות עד הסוף. גם אין ראיה מה שאין מקבלים ממנו שום ידיעה. נודעו מקרים שבאמת נמצאו בין השבויים כאלה שלא שמעו ולא ידעו מהם כל הזמן".

***

באותם ימים משתתף האח דוד רפאלי בקרבות של גדוד 13 של גולני בצפון, ובהם כיבוש בקעת בית שאן, כיבוש הכפר זרעין ונצרת וכיבוש רכס הגלבוע. בסוף מאי ובתחילת יוני כובשים כוחות מגדודים 13 ו־14 של החטיבה כפרים באזור ג'נין, ובעקבות זאת נעשה ניסיון כושל לכבוש את העיר ג'נין מידי כוח המשלוח העיראקי, שמחזיק בה.

ב־2 ביוני משתתף הגדוד בכיבוש הכפר הערבי מוקיבלה, קילומטרים ספורים ממערב לגלבוע, כחלק ממבצע יצחק לכיבוש שטחים באזור המשולש.

יום חמישי, 8 ביולי 1948

דפיקה בדלת. בפתח עומד חייל, ששואל את אליעזר בעברית רצוצה, במבטא צרפתי כבד: "כאן זה משפחת רפאלי? יש לך בן חייל בשם משה? ויש לך בת בשם מיכל'ה?". האב משיב בחיוב.

החייל נכנס לדירה, מתיישב מול בני המשפחה ומגולל את סיפורו. "אני בא מהעיר העתיקה בירושלים. אני מקבל חופש. אני יושב באוטו לתל אביב, ופתאום רץ אלי חייל, אני לא מכיר, ואומר: 'עשה לי טובה, תיכנס להוריי ברחוב רמב"ם 7 בתל אביב, והגד להם שאני חי ובריא. הם לא שמעו ממני הרבה זמן. הנה סימן, יש לי אחות קטנה ושמה מיכל'ה'. אני שואל אותו: 'למה אתה לא כותב?'. 'אתה לא יודע מה עבר עלי', הוא אומר. 'באתי ישר לכאן'".

כך מתאר אליעזר את הפגישה עם החייל:

"שעה שלמה ישב החייל בביתנו, וכל אחד התנפל עליו בשאלות. הוא חזר על דבריו, ולבסוף, כשנפרד והלך, נזכרתי שאיש לא שאל לשמו ומספר גדודו. אולם כל כך פשוטים וכנים נראו דבריו, שאי אפשר היה להטיל בהם ספק.

בשורה זו נפחה רוח חיים גם בדוד, בננו הבכור בצבא. ליבו הטהור כאב מאוד את כאבו הגדול לגורל אחיו, וגם את כאבנו אנו, ולא ידע מנוח. 'כולם התפלאו שלא הסתפרתי בל"ג בעומר. אבל איך יכולתי, כשלבי כואב ודווי', כתב מקודם. 'ברוך השם. ברוך השם, החייתם אותי', כתב אחר כך".

יומיים אחר כך, ב־10 ביולי, מותקף הכפר מוקיבלה על ידי כוח גדול של צבא עיראק, מלווה במשוריינים. שלושה מחיילי הגדוד נהרגים, ובהם דוד רפאלי, שנפגע מכדור בודד. הלוחמים הנותרים נסוגים בחסות החשיכה, ללא יכולת לחלץ את ההרוגים והפצועים.

יום ראשון, 1 באוגוסט 1948

דפיקה בדלת.

בפתח שלושה קצינים. הם מבשרים לאליעזר רפאלי על מות בנו, דוד, ומוסרים לו מעטפה. בידיים רועדות פותח אליעזר את המעטפה ומוציא ממנה איגרת בחתימת ראש הממשלה, דוד בן־גוריון.

"הננו מודיעים בצער כי דוד רפאלי ז"ל נפל בשעת מילוי תפקידו ביום ג' תמוז תש"ח, 10.7.1948, בקרב על מוקיבלה. ממשלת ישראל, צבא ההגנה לישראל והאומה העברית יישאו תמיד את זכר דוד, שנפל בהגנת המולדת ובמערכה על חירותה ועצמאותה".

אחרי שהוא קורא את האיגרת, שואל אליעזר את הקצינים בנוגע להלוויה. "בינתיים לא תהיה הלוויה", הם משיבים לו. "נודיעך בדבר".

יום חמישי, 3 בנובמבר 1948

דפיקה בדלת. 

בפתח שתי צעירות, שקראו את המודעה בעיתון "הבקר". 

כך כותב אליעזר:

"באו שבויות עציון. אחת מהן, ששימשה לפני שביה כמנהלת המטבח וחדר האוכל של קיבוץ משואות יצחק, הצהירה בוודאות גמורה שהיא מכירה היטב את משה רפאלי - הוא בני, בחור אדוק, גבוה, בלונדיני, והוא נמצא, כך אמרה, בין שבויי עבר הירדן, והיא עצמה דיברה איתו לפני עזבה את המקום. ואחריה החרתה־החזיקה עוד בחורה, שהיא גם כן זוכרת אותו שם.

בתמונה אמנם לא הכירוהו, אבל זה בטח מפני שהשמש והאוויר ההררי שנו את פניו. וחוץ מזה, הרי בכל גוש עציון לא היה משה רפאלי אחר חוץ ממנו. 

אבל, אם משה בשבי בירדן - איך זה שהחייל הצרפתי פגש אותו בירושלים? בכל מקרה, הבשורה הטובה נפחה בנו רוח חיים". 

כמה שבועות לאחר מכן שבה הצעירה לבית המשפחה. היא פורצת בבכי מר ואומרת כי טעתה, וכי אינה בטוחה שהבחור שראתה במחנה השבויים הוא אכן משה.

***

בפברואר 1949 משחררת ירדן את השבויים הישראלים שבידיה, ואז בא הקץ על התקוות של משפחת רפאלי. האב אליעזר כותב:

"ביתר דבקות התאחדנו בתקוות קש השרוף לבננו השני. אבל לאט לאט התחילה התקווה הזו להתמסמס, אחרי ששבו עוד ועוד שבויים משם... והסוף הנורא בא. חזרו כל השבויים, ובננו איננו. זה הָמַמֵנו, ובנסים נשאר בנו עוד כוח להתהלך. ובנסים מוחותינו עדיין על מקומם".

ב־1 ביולי, מתוך הכאב הנורא על מותם של שני בניו, אוזר רפאלי כוח ופונה אל מחלקת הארכיון בצה"ל. "פניתם אלי וביקשתם פרטים מחייו של בני הבכור דוד עבור 'יזכור', אך על בננו השני, משה, שגם הוא נפל חלל, לא דרשתם עד כה. אולי מרוב טרדה", הוא כותב בכאב. "רצוננו ובקשתנו - שיהיו יחד ל'יזכור', לקיים 'הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם וביזכור, לא נפרדו'.

"לכן אני מתאמץ מאוד לשלוח פרטים גם על חיי משה, אף על פי שהמוח עדיין בערפל, והעצבים רותחים מקודקוד ועד בהונות רגליים. לאחר מותו של בכורי דוד עדיין נאחזנו בתקווה שהשני ישוב אלינו, אך רצה הקב"ה ששני בנינו היקרים והאהובים יפלו לקורבן מזבח העם, ושניהם בגורל אחד נעלמו לגמרי, ואין אפילו הנחמה לשפוך דמע על קבריהם, 'ולא ידע איש את קבורתם'. ברוך השם שלא לחינם נפלו הם, מהם צמחה הישועה לעמנו. זכייה לנצח.

"בכבוד ובתודה,

אב שכול כפליים,

אליעזר רפאלי".

יום שלישי, 12 ביולי 1948

דפיקה בדלת. חייל עומד בפתח ומגיש לאליעזר מעטפה. זו הזמנה להלוויית בנו דוד, שתתקיים בבית הקברות נחלת יצחק ב־25 ביולי.

***

לאחר משא ומתן ממושך בין ישראל לירדן, בתיווך האו"ם, מסכימים הירדנים לאפשר לרב צבאי לעבור את קווי שביתת הנשק ולבקר במקומות שבהם נותרו חללי גוש עציון, ולהציע את ההסדרים הדרושים לשם העברת הגופות לקבורה בשטח ישראלי.

ב־31 באוקטובר 1949 יוצא לדרכו מבצע חילוץ הגופות וליקוט העצמות של החללים, שבו לוקחים חלק הרב הצבאי הראשי, אל"מ שלמה גורן, עוזרו, סגן נפתלי זעירא, ואיש כפר עציון, דוד בן דוד.

"כשהגענו והוסרה הכפייה שנקשרה לכיסוי עיניי, לא הכרתי את המקום בו אני נמצא", כותב בן דוד בזיכרונותיו. "מסביב הר ריק, ללא בניין, ללא עץ, רק בהדרגה ראיתי אי פה אי שם שרידי הריסות. כפר עציון נמחק מעל פני האדמה. הכל נהרס - בתי המגורים, חדרי האוכל, בתי המלאכה והמכונות, בנייני המשק. שטחי המטע בתחומי הכפר, כולם נעקרו".

השלושה מתחילים להסתובב בשטח שבו התקיימה הלחימה, שנה וחצי לפני כן, ואינם מאמינים למראה עיניהם. שרידי הלוחמים עדיין פזורים בשדה הקרב, בעמדות, בשוחות, בתעלות הקשר. ניכר שהגופות עברו התעללות על ידי חיילי הלגיון והאספסוף שפרץ לכפר.

מבצע ליקוט העצמות אורך 11 יום. הרב גורן מקבל החלטה שלפיה לא יתבצע זיהוי גופות פרטני אלא רק ליקוט שרידים ועצמות, שכן כבר אז חשב על עניין התרת העגונות, כך שאם אין זיהוי פרטני יוכל לשחרר את כל האלמנות מעגינותן.

יום חמישי, 10 בנובמבר 1949

דפיקה בדלת. 

חייל עומד בפתח ומושיט לאליעזר מעטפה. במעטפה שתי הודעות. האחת - הודעת אבל מטעם ראש הממשלה דוד בן־גוריון על מותו של בנו משה. והשנייה - הזמנה לטקס הקבורה, שיתקיים בהר הרצל כעבור שבוע.

ביום ההלוויה משתרר בארץ אבל כבד. 323 חללים מהקרבות בגוש עציון, בלטרון, בגבעת הרדאר, בנווה יעקב ובעטרות מובלים בדרכם האחרונה. 242 הם חללי גוש עציון, מהם 129 חללים מהקרב בכפר עציון. רובם ייטמנו כעבור שבוע בקבר אחים בחלקה מיוחדת בבית הקברות הצבאי בהר הרצל: הם יהיו החללים הראשונים שייקברו בהר.

החללים מועברים לשטח ישראל ב־228 ארונות דרך מעבר מנדלבוים, שמפריד בין מזרח ירושלים למערבה. בלילה שלפני ההלוויה הם מרוכזים בחצר הגימנסיה ברחביה, ובשעות הבוקר מוסעים ב־38 משאיות לבית הכנסת "ישורון". שם, בין 1,800 בני המשפחות השכולות, ממתינים אסתר ואליעזר רפאלי לבנם, משה ז"ל. כשקרֵבות המשאיות לכיוון בית הכנסת, פורצים כל הנוכחים בבכי מר.

המשאיות יוצאות לאיטן בדרך להר הרצל. יותר מ־50 אלף איש, שהגיעו מכל רחבי הארץ, צופים בשיירה בדממה. בשעת ההלוויה מוכרזות הפסקת עבודה ועמידת דום של שתי דקות, החל מהשעה 10 בבוקר. המכוניות בארץ מדוממות את מנועיהן לחמש דקות.

אליעזר רפאלי כותב ביומנו: 

"בשבוע שעבר קיבלנו הזמנה מאת הממשלה לבוא להלוויה הגדולה של קדושי עציון, וברשימת הנקברים יש גם את בננו, משה. והנה, שמענו את נאומו של הרב הצבאי הראשי גורן, באיזו דייקנות נאספו הגוויות, והנה אני עומד על יד קבר 1, ומורידים ארון אחרי ארון, ולכל ארון וארון אני פונה בבכי:

ארון ארון, גלה לי את סודך, העצמות בני אתה מחבק??? 

והמתים שותקים. והחיים שותקים.

אך ליבי סוער, ובמוחי מנקר יתוש ממאיר: מי היה אותו חייל צרפתי? לגמרי זר לנו, לא ביקש כלום ולא דרש שום דבר.

הייתכן שבננו נמלט והגיע לירושלים?

הייתכן שלא סיפר למישהו על מקרהו?

הייתכן שלא מצא הדבר הד בין החיילים?

הייתכן שהעמידוהו לתפקיד בעיר העתיקה, ונהרג שמה?

הייתכן שלא נשאר איש בעולם להודיעני???

בכבוד ובתודה, האב המדוכא אליעזר רפאלי".

***

אסתר־איטה רפאלי נפטרה ב־17 במאי 1962. על קברה שבהר המנוחות בירושלים נכתב: "אישה כשרה, צנועה ועדינת נפש. אמא ששכלה שניים מבניה במלחמת השחרור". אליעזר מאיר רפאלי, הלך לעולמו ב־17 ביולי 1970, והוא בן 81. הוא קבור בסמוך לרעייתו.

האח אברהם התגורר בירושלים ונפטר לפני שנים רבות. האחות, מיכל, מתגוררת כיום ביישוב חרדי במרכז הארץ. היא סירבה להתראיין לכתבה ואמרה רק כי "המחשבה על אודות אחיי, משה ודוד, ששוכבים בשדות הקרב, וידוע לי מה קרה לגופותיהם - אינה נותנת לי מנוח עד היום. לכן אני מבקשת להימנע מכאב נוסף".

תודות לישראל שדיאל מארכיון כפר עציון על הסיוע בתחקיר.



yor@shimurisrael.org

lanskinam@gmail.com

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו