הוזמנתי למסיבת האכזבה המרה מהקמת הממשלה החדשה. בזום, כמובן. הודעתי שלא אגיע. שיקרתי שאין לי מחשב. גם את התקווה שבג"ץ יעצור את הממשלה העברתי למישהו אחר, שיעשה ממנה מסיכה. כולי תקווה שבג"ץ לא יתערב, לטובתו ולטובתנו. אני מרוצה. לא מאוד מרוצה, לא מרוצה עד כדי פתיחת בקבוק השמפניה שרכשתי ממרתף היינות של הטיטאניק, אבל מרוצה. בכוח.
משולה לידת הממשלה הזאת להיריון ארוך מאוד, ארוך מדי, ובסוף, במקום תינוק חמוד, הגיח לאוויר העולם פעוט ענקי, איזה שבעה ק"ג, עם קעקוע של גולגולת על הכתף וזקן. לא לזה קיווינו, לא לניתוח הקיסרי הזה התפללנו, אבל חייבים לחבק תינוק שנולד. לתת לו הזדמנות. והי, הוא נורא דומה לנו.
נכון, מספר השרים מופרז. שיהיה. שכל אזרח במדינה יהיה שר מבחינתי, רק שמשהו יזוז. המתלוננים המקצועיים הופכים את גודל הממשלה הזאת לחזות הכל, ומשתמשים בכל ארסנל מילות הבושה שלהם. שישתמשו. תלונתם אומנותם.
בשעה שאני כותב את הטור הזה, לא כל המינויים ברורים ולא כל הקצוות תפורים. כמו תמיד, יש שיבוצים ראויים, ויש תיקים שילכו לאנשים שאינם מתאימים להם. כמו שכבר כתבתי בעבר, יש אנשים שלא מתאימים בעיניי לשום תיק. אולי לשקית ניילון. מנגנון הרוטציה מזכיר מנגנון של שעון שקונים בעשרה שקלים במקס סטוק, ולא יודעים אם את השעה הבאה עוד יראה בסדר, ובטח שאת החלפת השעה לשעון חורף לא ישרוד, אבל שיהיה.
הביקורת חריפה, מרה וחמוצה בו בזמן. ואני בוחר במתוק. למה? כי ככה פחות אסבול. נותן למציאות להראות את עצמה, בלי לקבוע לה מראש איך תיראה.
רק דבר אחד מפריע לי באמת. גורלה של "ימינה". נפתלי בנט הוכיח בתקופת כהונתו כשר הביטחון שהוא איש שאפשר וצריך לבטוח בו. הוא יצירתי, מהיר, חושב מחוץ למסגרת. לאומי אבל לא לאומני. איש שהייתי רוצה בתפקיד בכיר. גם בצלאל סמוטריץ' התגלה כאדם רב־יכולות, שאם רק היה סותם את הפה לפעמים, היה הופך לרב השפעה. ואיילת שקד - אני כבר מתגעגע אליה. באמת.
אמרתי לבנט, כמו רבים אחרים, שטקטיקת ביטול הכבוד האישי מול השפלות נתניהו אינה ראויה, ולא תביא לתוצאה טובה. הוא תמיד אמר לי: "יש פוליטיקה ויש מהות. הן לא נפגשות". טעות מרה. מי שמוחל על כבודו, מי שמביע נאמנות מוחלטת מראש, במציאות המכוערת של יחסים בין־אישיים על פי הנתניהוס - גמור. מקווה שבפעם הבאה יילמד הלקח.
ברוכה הבאה, ממשלה חדשה. נולדת כבדה, מסורבלת, חורקת ומלאת חשדות הדדיים. את מתחילה כל כך נמוך, שאת יכולה רק להפתיע לטובה. נראה אותך.
זיכרון
השבוע הזה, בין יום השואה ליום הזיכרון, הוא בעיניי החשוב ביותר בלוח השנה הישראלי. אפשר לראות בו שבוע שבו אנחנו נזכרים במה שעשו לנו שונאינו במאה השנים האחרונות, ואפשר לראות בו הזמנה לזיכרון אחר. זיכרון של מי אנחנו באמת, מה תרומתנו למין האנושי, מה הבסיס לקיומנו, ומה המחיר הנורא שנדרשנו ואנחנו עדיין נדרשים לשלם על מי שאנחנו.
אנחנו לא עם רגיל. עם רגיל לא הופך להיות מטרת ההשמדה של הרוע המוחלט, הנאצים. עם שהשאיפה להשמידו הפכה לפסיכוזה של עם אחר, למטרת קיומו, ובסוף גם לסיבת מפלתו, אינו עם ככל העמים. ברור שאם הרע המזוקק בחר בנו מכל העמים לעוקרנו מלב האנושות, אז יש בנו משהו שהוא תמצית הטוב. אולי האמונה באל אחד, האמונה באהבת לרעך כמוך, השקידה רבת הדורות על שיפור עצמי ולא על כיבושים והישגים חומריים, הביאו אותנו לשרוד את כל הגזירות והטירוף שהביאו עלינו עמים אחרים. חלקם נכחדו מזמן, חלקם מתבוססים ממש כעת במי אפסיים.
הזמן הזה בתולדות העולם רואה איך אויבי עם ישראל ניגפים אחד־אחד. הפלשתינים, מדינות ערב, איראן, וגם עמי אירופה שפגעו בנו. כולם משלמים עכשיו מחיר יקר. האם יד אלוהים בעניין? לא יודע, לא שוחחנו מזמן, אבל לנוכח העולם המשתנה מול עינינו במהירות מטורפת, עולם שבו מה שהיה איום מפחיד עד לפני רגע, קורס אל תוך עצמו בדממה דקה - ברור שהעם היהודי, בלי לפתוח פה לשטן, מקבל שוב את הזכות להמשיך להתקיים בזכות ולא בחסד של אף אחד.
בין קדושי השואה ומעשי הזוועה שנעשו לעמנו בהיסטוריה, לבין חללי צה"ל ופעולות האיבה, עובר קו אחד. קו של דבקות בזהות המיוחדת, שנוצרה פה לפני 3,000 שנה, בלי התחשבות במחיר. אנחנו נספים וממשיכים, נהרגים ומתמידים, נרצחים ומתארגנים מחדש. לכל אחד מאיתנו יש זכות יקרה להיות חלק מהגוף הבלתי ניתן להכנעה הזה. חייב כל אדם מישראל לזכור את זה. ונא להתנהג בהתאם.
הוראות
בהתחלה היה מוזר מאוד, לקבל ככה הנחיות מגבוה. בטח לחולי שליטה כמונו. אבל אחרי חודשיים, אנחנו כבר מחכים להן, דרוכים. פעם או פעמיים בשבוע כולנו מתכנסים לטקס המרגש של המטרת הנחיות: איפה מותר לנו להיות והיכן הגבול, את מי מותר לנו לפגוש ולמי נמשיך להתגעגע, במה מותר לנו לעסוק ואילו פעילויות הן מחוץ לתחום, מי לפרנסה ומי לאבטלה.
בהתחלה תמהנו על כך שמישהו אומר לנו מה לעשות. אנחנו אנשים מבוגרים, מנוסים, ספונטניים, יצריים, למה מי יגיד לנו איך לשטוף ידיים. אבל עכשיו, שמונה שבועות אחרי, אנחנו כבר מחכים להנחיות. שמישהו כבר יגיד לי אם לעטות מסיכה או כפפות, ובאיזה כיוון לסבן את המרפקים. זרוק רמז, משה.
שמונה שבועות שינו את החברה הישראלית. אחרי עשורים של חברמניות בלתי פוסקת, של טפיחה על הגב, של חיבוקים על אוטומט - אנחנו שוקלים כל גילוי של חמימות פיזית. האנשים שאנחנו פוגשים כבר נחשבים "מגעים", וכמו בפרסומת הישנה ההיא של הוועד למלחמה באיידס, אנחנו חושבים את מי פגש האדם הזה לפנינו, ואת מי פגש ההוא שלפניו, ועם מי הוא אולי התחכך, ואם הקשר הזה בכלל שווה פגישה, או שגם זום זה סבבה. שמונה שבועות, ואין בנו שמץ של ספונטניות. למרבה המזל, אפילו אנשים שתמיד היו נוגעים באחרים באגביות תוך כדי שיחה התחילו לשקול צעדים, ואנשים עם הבל פה מטריד התרחקו.
מדהים כמה מהר משתנה המין האנושי. כמה מהר הפכנו מאנשים ששולטים לגמרי בעולמם לכאלה שמחכים להנחיות, שמקווים להקלות, שכמהים למדיניות יציאה. כמה מהר הפכנו ממתקרבים לנמנעים.
פתאום נהיינו ילדים. רוצים הקלות כמו ממתקים, למרות שברור שזה לא טוב לנו. רוצים שההורים ירשו לנו לפגוש חברים ולאכול בחוץ. פתאום עמים שחיים תחת משטרים שמכתיבים כל צעד, לא כל כך רחוקים מאיתנו. קמה דיקטטורה חדשה, שלטון יחיד של וירוס מחורבן, שרוצה לשלוט בעולם. ומצליח.
מעניין מה יהיה ביום שאחרי, אם בכלל יהיה כזה. מסיבות גיפופים? אנשים שבקושי לחצו ידיים יתחבקו ארוכות? נמרוד בכל סמכות? או שנגלה שכולנו הפכנו לשומרי נגיעה, ואין דרך חזרה?
ואיפה וונדר וומן עכשיו, שתחזיר את הנגיף לגודל שלו. שתחזיר אותנו לגודל שלנו.
avrigilad@gmail.com