בפתח הדבר לספרו "לעשות מקום", מנסח אוריאל קון, מאנשי הספרות הפעלתניים בשדה המקומי, מה הביא אותו להוציא ספר ראשון פרי עטו. יחד עם שירה חפר הקים קון את הוצאת "זיקית" הזכורה לטוב, ולאחר מכן, לפני ארבע שנים, הקים את "תשע נשמות", שמוציאה מבחר נהדר ועשוי-לעילא של עשרות יצירות מהספרות העולמית. על הטעם הספרותי המשובח שלו ומחויבותו לספרות המקומית אין ויכוח. ואולי דווקא משום כך פתח הדבר לספרו-שלו רצוף הצטדקויות והתפתלויות.
הספר, הוא כותב, נולד מפרידה כואבת – הכתיבה עזרה לו בתהליך ההתאבלות שבא אחריה. "הבחנתי שאני נרגע במהלך הכתיבה", הוא כותב, ומיד אחר כך באה הכחשה מבוהלת: "זו לא כתיבה תרפויטית, מה פתאום". אם לא כתיבה תרפויטית, מה כן? "רשמתי את עצמי במקומות שהלכתי בהם". ואם הניסוח הזה יכול להתפרש כאילו מדובר בהליכות מקומיות וצנועות-ממדים, למעשה ברוב המקרים – חוץ מגיחות קצרות לאשדוד ורמאללה – מתוארים נופשים בחופים תיירותיים ביוון, ספרד, איטליה ודרום אמריקה.
התוצאה – יומן מסע בדיוני-למחצה, המקשר בין אוסף של הרהורים על ארכיטקטורה וספרות – היא בעייתית לא בשל עצם הפרגמנטריות שלה, ולא, כפי שקון מנסה להראות בפתח הדבר, משום שהיא חורגת מהגדרות ספרותיות תקניות (מהבחינה הזאת הוא לא יוצא דופן: רוב הסופרים יסרבו לסווג את יצירותיהם, גם אם הם לא יכתבו את זה בפתח הדבר של הספר). הבעיה גם איננה שאין בספר דמויות מתפתחות או עלילה שמאחדת בין הקטעים (חוץ מתהליך ההתאבלות המסוכך על הספר, שהולך ומתפוגג לאיטו עם הזמן).
גם אם יש בספר קטעים יפים ואינטליגנטים, חלקים גדולים ממנו נקראים כאילו הם נכתבו על ידי המחבר כאספן-לקטן של רגעים ומחשבות "מן המוכן", יותר מאשר על ידי המחבר כאיש-החומר, המעבד את יצירתו ומלווה אותה בתהליכי חיפוש וטרנספורמציה. התחושה היא שהמבנה הקופצני של יומן המסע, משמש כאן לא כדי להעמיד, מתוך התנועה, מבט או קול משמעותיים, אלא כמסווה לסטטיות סיפורית ורעיונית.
הספר נקרא כמו תוצר של שיטת הכתיבה שהמספר מנחיל לתלמידיו בבצלאל: לכתוב עשרים טקסטים ראשוניים הלקוחים מתוך חייהם – "עשרים פרוסות סלמי" – ואחר כך להפוך אותן לנקניק שלם (!). "השלם יווצר אך ורק מהחלקים", הוא מסביר להם, ואת הדבק מוצאים תוך כדי "עריכה, מחיקה, תוספות".
אבל איזו מין יצירה נוצרת מתוך "פאזל" של הרהורים רגעיים, מבודדים, חלקיים? מה כבר יכול להיווצר מתוך היצמדות כזאת לפיגומי היום-יום? כמה רחוק אפשר להגיע כשמשחררים כל כך מעט חבל? האם טקטיקה כזאת תאפשר ליצור תרכובת ספרותית חדשה, אותו יסוד חומרי חדש ומסעיר הנוצר בכתיבה טובה, או שהיא תשוב ותגלה בפנינו את אותו עולם מוכר, בחלקים שבורים?
הבעייתיות בשיטת ה"פאזל" הזאת בולטת במיוחד בשימוש התכוף של קון במושגים, דעות ורעיונות שגם הם "מן המוכן". "שוטטות" למשל. הוא כותב: "הבעיה היא שלכאורה, אין דבר מאוס יותר ממושג ה'שוטטות' שמסמל בימינו את אי-הקריאה בספר הפסאז'ים של וולטר בנימין" – אבל אף על פי שהוא יודע היטב עד כמה מאוס מושג השוטטות, במיוחד בשימושים השטחיים הנפוצים שלו, הוא חוזר פעם אחרי פעם על אותה "שוטטות", באותן משמעויות "יד שנייה" החוטאות למורכבות וליופי של המקור.
עוד מושג משומש כזה, "buffer zone", שהוא "אזור סְפר" או ליתר דיוק "אזור חיץ", צץ כשהמספר מבקר באזור הגבול בין יוון וטורקיה. המושג האקדמי השחוק מככב בעבודות אקדמיות כמרחב בעל קווים אוטופיים החותר תחת גבולות לאומיים, עדתיים, גזעיים, וכו' (למרות שכבר לפני שנים היו מי שביקרו קשות את המושג ואידיאל ההיברידיות המוכל בו). האם הביקור באזור הגבול הממשי יטעין את המושג במשמעות חדשה? האם תתרחש איזו אינטראקציה בין המושג והמציאות הארצית שתצדיק את הזעקתו הנה? מה שקורה בפועל הוא שעם ההגעה לאזור הסְפר מצהיר המספר שהוא "מצא את מקומו בעולם" – ומיד אחר כך עוזב ליעד הבא.
כך גם בפרק העוסק במיניות. קון יודע היטב שיש לספרות העברית נטיות פוריטניות, וכעורך משותף של "זיקית" הוציא כמה מהספרים עם תיאורי המין המקוריים והחושניים שקראתי בעברית ("שעה חופשית", "סודותיה של רומינה לוקאס"). אבל המודעות הזאת מיתרגמת בספר לתיאורים ארכניים של פעלולים מיניים חסרי טעם וריח, שכאילו נוצרו לנוכח הצורך "להקדיש פרק שלם למין" ולא מתוך עניין אמיתי, חומרי, חושני, במה שמוקם תחת ידיו. גם כאן, נראה שקון מודע היטב לגיחוך שבעניין: "אני מפחד להישמע כמו סצינה פורנוגרפית: האם הגעתי עד הלום כדי לספר תקרית פורנו בכיכובי?". ובכל זאת, זה בדיוק מה שהוא עושה.
כך יוצא שדווקא דמותו של המספר הווירילי, המלא בתאוות לבשר, יין וספרות טובה, היא חיוורת במיוחד. הוא מעוצב כדמות נטולת פחדים ומורכבויות (מלבד הפרידה המעיקה ההיא), ומגיש לנו את חייו כמודל של חיים טובים ונכונים (אבל אחוזי שיתוק), כך שהספר מלא בתיאורים נוקדניים ומיוגעים של אורח חייו הנהנתני, כולל שמות הברים והמסעדות בהם סעד מדי בוקר, צהריים וערב וכן תיאורי המנות והיינות (בכל ארוחה הוא ינקוב בשם היין, ויתאר את טעמו):
"אני פותח בקבוק יין לבן: אסירטיקו 'אקרוטרה' 2015 מסנטוריני... הלגימה הראשונה של האסירטיקו מכריחה אותי לעצום עיניים. החך חש בנוף רב שכבתי: לימון, אננס, מליחות וחמיצות גבוהות, טעם קל של לבה הנספח לכרמים של האיים שנוצרו על שרידי הר הגעש בסנטוריני. עשרת האחוזים מזני את'ירי ואיידני מעניקים ליין איזון, נגיעות מנטה, רכות ורצינות, כשהאסרטיקו מבקש לבטא את מלוא פראותו החצופה".
לעשות מקום / אוריאל קון
תשע נשמות, 343 עמ'
